היי לכולםx אז זה בעקרון פאנפיק שאני מתרגמת באישור של הכותבת המקורית. הפאנפיק הוא בעקרון 8 פרקים אבל חיברתי כל שני פרקים יחד, ואני אעלה אותם כאן בארבעה חלקים, מקווה שתהנו:) jealouslouis_

//

"סבא שלך, הארי, שנא צרות ואני הייתי ההגדרה של צרות."

"אז איך הוא גמר איתך?"

"טוב ילד, הכל התחיל בבוקר טוב מהצרות עצמן."

//

"הארי טומלינסון?," אמר קצין ויצא מהחדר.

"היי אנדרו." סבי אמר וקם.

"שלום מר טומלינסון." הקצין 'אנדרו' אמר וחייך.

"מה בעלי עשה הפעם?", שאל סבא והעביר את ידיו על פניו.

"הוא פרץ למקום פרטי." אמר אנדרו והגיש לסבא הארי כמה ניירות לחתימה.

"תחילה זה היה סבא שלך ואז אבא שלך ועכשיו אתה. אני כל כך מצטער עליו. אני לא יודע איך הוא מקבל את האנרגיה לפרוץ לנכסים פרטיים, הוא אומר שכואב לו הגב כשאני מבקש ממנו לנקות את החצר האחורית."

"הוא איש זקן ומלא חיים. הוא חי את חייו במלואם-"

"למי קראתם זקן-?" אמר סבא לואי והלך מאחורי הקצין לסבא הארי.

"היי אהוב." הוא אמר, מנשק את לחיו של סבא הארי.

סבא הארי מחייך אך במהרה חוזר להיות רציני. "לואי, כמה פעמים אני צריך להגיד לך. אתה בן שישים ולא עשרים, תפסיק להיות ילד-" סבא הארי התחיל, אך הופסק על ידי סבא לו. "גיל הוא רק מספר-"

"ותתחיל להתנהג כמו מבוגר בוגר-"

"אני אצטרך לומר לכם להמשיך את זה בחוץ, מר ומר טומלינסון." הקצין אמר וניענע את ראשו, חיוך על פניו.

"אוקיי, תגיד לאבא שלך לפגוש אותי מחר. לא ראיתי את החרא הזקן הזה מאז המאה הקודמת."

"פגשת את ליאם בשבוע שעבר לואי." סבא הארי אמר ויצא מתחנת המשטרה. אני עוקבת אחריהם.

"סבא לו אתה תיקח אותי להתפרץ לנכס פרטי מתישהו?" אני שואלת ומתיישבת במושב האחורי כשסבא לו יושב במושב על יד הנהג.

"כמובן מותק. אני אגיד לך מה צריך. באמת לא צריך מישהו כמו סבא שלך הארי."

"לואי תפסיק ללמד אותה דברים שגויים, היא בת חמש עשרה." סבא הארי נזף, מתניע את המכונית.

"נכון, היא בת חמש עשרה. איבדת את בתוליך בגיל חמש-עשרה והיא לא יכולה לפרוץ לרכוש פרטי? כזה צבוע."

"לואי! אתה לא אמור לומר את כל זה!" סבי מתחרפן, אני פשוט צוחקת. במהרה אנו מגיעים לביתנו, אני יוצאת ומתבוננת בזמן שסבא לו מחכה עד שסבא הארי יוצא והולך לידו.

"לואי, זה לא דוגמה בשבילה."

"נו, גם לנו הייתה בת? היא אפילו לא הלכה לתחנת המשטרה! לדאבוני היא הלכה בעקבותך. תן לילדה לחיות, היא תהיה בסדר אני מבטיח." הוא אומר, אוחז בידו של סבא הארי.

"אני יודע לואי, ואתה יודע שאני דואג הרבה. אם לא הייתי בסדר עם אנשים שחיים את חייהם לא הייתי מבלה את כל חיי עם חרא כמוך."

"היי!"

אני מחייכת אליהם.
אז ככה נראית אהבה אמיתית.

//

"אמא אני בבית!" אני צועקת ומובילה את ברנדון בביתי.

"את בטוחה בזה קים? אני יכול לעזוב." הוא אומר ומתעסק בשולי חולצתו.

"לא ברן, אני רוצה להראות לך שמה שאתה חושב זה לא נכון. מה שההומופובים האלה אומרים זה לא נכון."

"איך את בכלל תראי לי את זה בבית שלך-"

"היי קים- אה לא ידעתי שיש לך אורחים." אמא שלי אומרת, יוצאת מהמטבח.

"כן, הוא יישאר יום-יומיים." אני אומרת.

"בסדר. כרצונך, הייתי רוצה לדעת את שמך מותק." אמא שלי אומרת, מחייכת.

"ברנדון."

"אוקיי ברנדון, תכין את עצמך, ארוחת הבוקר תהיה מוכנה בעוד שעה-"

"איפה סבא?" אני שואלת.

אמא שלי מרימה את הגבות שלה אבל אומרת "בסלון". לפני שהיא עוזבת.

"בבקשה." אני אומרת, גוררת את ברנדון לסלון. כשאני נכנסת לחדר אני מחייכת למראה סבא לואי יושב על הספה, משחק משחקי וידאו עם ידיו ורצועה מחוברת לברכו.

לידו, סבא הארי הפעיל את המכשיר לבדיקת לחץ הדם, בודק את לחץ הדם של סבא לואי כשהוא משחק במשחק.

אני מכחכחת בגרוני כדי לקבל את תשומת ליבם.

"ברוכה הבא הביתה, פרחחית." סבא לואי מזמר וסבא הארי מכה אותו בקלילות.

"שלום קימברלי. מי החבר שלך שהבאת?" סבא הארי שואל, מחייך.

"ברנדון תפגוש את שני הסבים שלי." אני אומרת בחיוך.

אני מתבוננת בעיניו של ברנדון מתרחבות, פעור פה.

"היי, אני יודע שבעלי מושך וכל זה. אבל הוא בעלי אז תפסיק להיראות ככה." סבא לואי אומר, מרוגז, אבל ברנדון עדיין בוהה.

"אני הולך להכות את הילד הזה, הארי." הוא אומר שוב.

"לואי, תירגע. לחץ הדם שלך יעלה," סבא הארי אמר, מחייך בחיבה שמתגברת אליו.

"אני- אני מצטער." ברנדון מגמגם ועיניו של סבא לואי מתרככות, ממש ככה.

סבא הארי נוגע בעדינות בירכיו. מתעניין במה מדובר.

"למה הבאת אלינו את חברך קימברלי? כבר לא מתביישת בנו?" סבא לואי מתעצבן.

"לסבא הארי יש קעקוע של בתולת ים שיש בו ציצים וכוס איך אני לא אמורה להתבייש?" אני אומרת, מתיישבת על מושב הספה ומסמנת לברנדון לעשות את אותו הדבר.

"היי אני היחיד שמותר לו לצחוק מהקעקוע ההוא." סבא לו אומר ומצמצם את עיניו הכחולות.

"זו הייתה חובה!" סבא הארי אומר, ידיו באוויר.

כל הקעקועים שלהם נראו מוזרים עכשיו בהתחשב בעורם שהיה מקומט ומדולדל.

אבל הם היו שם, הם היו אמיתיים.

עורות התקמטו, עצמות נחלשות. אך אהבתם הייתה כה חזקה.

זה שיגע אותי.

"בכל אופן הבאתי לכאן את ברנדון, כדי שישמע איך אתם הפכתם להיות ביחד. ובאופן בסיסי, גם אני אשמח לדעת." אני אומרת, נותנת את החיוך הכי מנצח שיכולתי.

"רק החיוך של הארי עובד עלי, גברת צעירה. ואת חושבת שיש לי את הזמן?" הוא אומר ולחץ על הכפתורים בשלט שלו.

"לא הייתי צריכה, אבל ברנדון כאן הוא הומו. הוא חושב שהוא לא יהיה עם אף אחד מכיוון שההומופובים האלה אומרים כך והוא כמו החרא הכי עצוב שאני מכירה. אז חשבתי למה לא לקחת אותו למומחים?!" אני מקשקשת.

סבא הארי מחייך ומביט אל סבא לו שנאנח. "בסדר ילד, תתכונן לכך שהמוח שלך יתפוצץ." סבא לואי אומר, ומניח את השלט שלו בצד.

ברנדון זז כמה סנטימטרים קדימה ואני לא יכולה שלא לחייך.

"סבא שלך הארי כאן שנא צרות ואני הייתי ההגדרה של צרות." סבא לואי מתחיל.

"אז איך סיימת אתו?" ברנדון שאל, מבולבל.

"טוב ילד, הכל התחיל מבוקר טוב מהצרות שלו בעצמו." סבא לואי אומר ומגחך בקול.

סבא הארי פשוט מניד בראשו.

הו, מה אהבה יכולה לעשות לאנשים.

//

איך הם נפגשו.

"אתה רוצה לספר את זה?" סבא לואי שאל את סבא הארי שהניד בראשו -כדי לומר לא- ואמר,

"לא, תגיד אתה. תמיד היית טוב בלספר סיפורים בכל מקרה."

"תתרווחו."

"בוצע."

סבא לואי התעלם ממנו והתחיל עם חיוך.

"לפני אלף שנים-"

"זה היה בערך לפני ארבעים שנה-"

"אתה יכול לא לקטוע אותי?"

"את אמרת שהם התאהבו?" ברנדון שאל, נצנוץ בעיניו.

"היי ילד, אנחנו כאן כדי לספר לא כדי להוכיח." סבא לואי אמר, מכווץ את עיניו.

"בסדר, פשוט תמשיך." סבא הארי אמר, משפשף את גבו.

"כמו שאמרתי, לפני ארבעים שנה, ב22 ביולי, הגורל החליט להרוס את חיי- בדרך טובה.
הרסתי את חיי כדי ליצור משהו טוב יותר מהם.

זאת הייתה השנה הראשונה של הקולג', זרים בכל מקום -אבודים- שמנסים למצוא אנשים מקובלים, אך היו יוצאים מן הכלל.
סבא שלך, הארי כמובן. הוא היה כל כך אבוד, אפילו לא הספיק להסתכל על האנשים.

אבל אני הייתי -אני עדיין- אדם שצריך את תשומת הלב של כולם. כל אחד. והייתה לי. אני פשוט הייתי עובר ליד אנשים והייתה לי את תשומת ליבם. אני הייתי נער יפייפה בגובה 175-"

"170." סבא הארי לחש.

"נער יפייפה בגובה 175, מי שכולם רצו או רצו להיות. ואני לא מתרברב. אז זה הייתי אני, מחייך לכל מי שהביט בי. אבל אז, הילד המאוד-מתולתל הזה, הסתכל על הכל, אבל לא עליי. לא אהבתי את זה כל כך. אני רציתי את תשומת הלב שלו, כמו של כל האחרים אבל זה גרם לי לרצות לאגרף את הבחור. אבל אני לא עשיתי זאת. במקום זאת ניגשתי אליו, מחייך את החיוך הכי טוב שלי.

"בוקר טוב!" אמרתי בעליזות. בתמורה קיבלתי מבט מבולבל ו,

"אני מכיר אותך?"

"ובכן, לא בדיוק." אמרתי.

"אה אוקיי." הוא הגיב לפני שהלך.
עדיין לא הייתה לי את תשומת ליבו וזה עצבן אותי עוד יותר. אז החלטתי למשוך בכתפיי ולהסתלק בנתיים.

ואז בארוחת הצהרים, רצתי.
הייתם יכולים לראות שהייתי חדש שם, כשאף אחד לא ידע איך אני או ציפה ממני למשהו. אז עשיתי משהו. ראיתי את העכבישים החיים האלו באחת ממעבדות המדע שלנו. אז פתחתי את המכסה בו הם היו והנה הם יצאו לחופשי! רציתי לראות אותם, אולי לגעת בהם, אבל לפני שהספקתי לעשות משהו הפרופסור עמד בפתח הכיתה. עכשיו מה לעשות הייתה השאלה. אז התחבאתי מאחורי אחת הדלתות וכשהפרופסור נכנס וגבו פנה אליי רצתי משם.
כן, הוא רץ אחריי, אבל הייתי מהיר בריצה -שוב, בלי להתרברב- ונכנסתי לאחת הכיתות, שממנה יצא אותו נער מתולתל, הכנסתי את הילד המתולתל לכיתה. אני כמובן נתקעתי בו, כך שזה היה כאילו נתקלתי בו, אבל לא נתפסתי עדיין אז הוא היה צריך לבוא איתי.

ברגע שסגרתי את הדלת מאחורי, הסתכלתי עליו,

"אופס?" אמרתי, מחייך.

עכשיו הייתה לי את תשומת הלב של הנער, באמת הייתה. הוא הסתכל עליי עם עיניים פעורות ושפתיים פרודות.

כן, היה לי דחף לנשק אותו, אבל זה לא גבר על תחושת הניצחון שחשתי.

"היי- רגע בשביל מה זה היה?!" הוא הטיח, מוטרד בבירור.

"ניסיתי לברוח מהמורה." אמרתי, מושך בכתפיי.

"ביום הראשון שלך?" הוא אמר, מניד בראשו, "בכל מקרה, אני לא, אז תסלח לי, אבל יש לי כיתה להיות בה."

וידעתי באותו יום, זאת לא הייתה הפעם האחרונה שאראה את הנער המתולתל."

"וזאת לא הייתה." סבא הארי אמר בגיחוך.

"כך, גבירותיי ורבותיי, נפגשו הסבים שלי."