זה היה יום חורפי ברחבי העיר, ג'ין בדיוק יצא להפסקה של חצי שעה מעבודתו כמלצר בבית הקפה הפינתי והצנוע בו עבד במשך כבר כמה שעות במרץ נכון לאותו יום.
הוא נכנס לחדר הלוקרים של העובדים, הסיר מעליו את הסינר, שלף את מעילו מהלוקר שלו והניח במקומו את סינר העבודה, סוגר אחריו את דלת הלוקר.
הוא חיפש במשך דקות ארוכות אחר הפלאפון שלו, בסוף נזכר שהניח אותו על הלוקר.
אחרי שהוא סוף-סוף נזכר, הוא לוקח אותו ומכניס אותו לכיסו הקדמי של מכנסיו, לוקח את מעילו הגדול והמחמם וסוגר אותו מעליו.
הוא יצא מהחדר והחל ללכת לכיוון השולחן הפינתי שבבית הקפה שבו ישבו באופן קבוע החברים שלו שעתה חיכו שיצא להפסקה.
הם ישבו שם כבר קרוב לרבע שעה וג'ין כמעט התחיל להרגיש לא נעים על שנתן להם לחכות כל כך הרבה זמן..
הם באופן קבוע באו בצהריים, בסביבות השעה בה יצא להפסקה ולפעמים בערבים, כי אם לא היו עושים זאת, לא הייתה להם הזדמנות אחרת לראות אותו.
אה.. הם גם היו פריקים של קפה- הם לא תמיד היו כאלה- זה פשוט שג'ין ידע לעשות את העבודה שלו בצורה מושלמת, אז הוא הצליח לסחוף גם את החברים שלו לתחביב שלו.
ועוד בנוסף על כך, ג'ין תמיד העניק להם הנחה קטנה או הוסיף להם מה שהוא קטן לצד המשקה בלי שיבקשו, רק כי היה נדיב, רק כי הוא פשוט אהב לרצות את החברים שלו ולהעלות חיוכים על פניהם.
ואכן, היחס החם והמועדף גרם לחברים שלו תמיד לרצות לחזור..

הוא אהב את החבורה שלהם- ג'ימין, ג'ונגקוק ו- וי היו בהחלט מעודדים, במיוחד בימים אלה, זה היה בדיוק החיזוק שהוא היה זקוק לו.
"סוקג'ין היונג" וי נופף לג'ין בחיוך קם מהמקום שלו ונעמד, גורם לג'ין להסמיק במבוכה למשמע שמו המלא.
"אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה" הוא מתיישב בין וי וג'ימין, ממלמל במבוכה את מילותיו.
"סליחה היונג, שכחתי" וי מצחקק.
"אני אוהב את השם המלא שלך, אני לא מבין מה יש לך נגדו בכל אופן" וי מושך בכתפיו.
"עזוב אותו וי" ג'ונגקוק נאנח, דוחף את כתפו של השני בהתגרות, וי מכה את ידו בתגובה, מה שגורר לחילופי דברים משעשעים שמתחילים בין השניים, נותנים לג'ין מספיק זמן לשכוח ממבוכתו.
ג'ימין בינתיים, שם את ראשו על כתפו השמאלית של ג'ין מסיח את דעתו מהוויכוח המרתק שהתעורר בין קוקי ו וי-
"שתוק, טמבל" ג'ונגקוק ידע כמה הוא מתעצבן ממילים כאלה.
"שתוק אתה יא פרצוף תחת" וי החזיר במרמור.
אין ספק שזאת הייתה מלחמת אי קיו שם...
כמו שנאמר, מרתק.
ג'ין שלח אל ג'ימין חיוך, ידו השמאלית עלתה לשערו של ג'ימין והוא שיחק בשיערו ברוגע בדיוק כמו שג'ימין אהב.
הוא אהב להתעצל איתם במשך 30 הדקות הללו בהפסקה, לצחוק או לשבת בשקט נינוח, או לדבר על תחומי עניין משותפים, כמו קפה, שהיה אחד מהדברים שתמיד אהבו לשבת ולהקשיב להם כשג'ין היה מתחיל לדבר עליהם.
הוא ידע על טעמים, מרקמים, סוגים, צורות הכנה..
זאת אחת הסיבות שבגללן אהב את עבודתו על אף השכר המינימלי כמעט..
כי היא הכילה מה שהוא שאהב בכל ליבו.
"תפסיקו להתווכח, אתם נראים כמו שני טמבלים" ג'ימין נתן לקוקי מכה באחורי ראשו בעייפות.
"יה!" ג'ונגקוק הסתובב אליו במעט כעס, הוא היה בדיוק בזמן דיבור כשג'ימין קטע אותו בגסות עם המכה ההיא.
"מה?" ג'ימין פקח עיניים והסתכל עליו בחוצפה
עד עכשיו הוא ישב בעיניים עצומות וראשו נח על כתפו של ג'ין בעייפות, אבל לאור הגישה של ג'ונגקוק, נראה שהוא מעט התלהט.
"בסוף יעיפו אותנו מפה כי אתם לא יכולים להפסיק לריב" ג'ימין ציין והצליח להשתיק את קוקי, שניסה למצוא דרך להשיב אבל לבסוף הסתפק בהזעפת פניו.
"שכחנו לשאול מה עם אמא שלך" ג'ונגקוק לפתע נזכר.
ג'ין נאנח ומהנהן
"אני לא בטוח מה איתה, נראה מה כבר יגידו בבית החולים, אני מתכנן ללכת אחרי העבודה ולהישאר שם" הוא ממלמל שוב במחשבה.
"שוב?" ג'ימין מתיישר על כיסאו ומבט מופתע בעיניו.
"אתה כבר שבוע ישן בבית החולים, אתה גר שם אפשר להגיד!" הוא אומר בכעס
"אתה לא צריך להזניח את עצמך ככה, אני מבין את הדאגה, אבל לא צריך שגם המצב שלך ידרדר בסוף" הוא אומר בתסכול.
"אני לא יכול לעזוב אותה ככה ג'ימיני..
מה אם אלה ההזדמנויות האחרונות איתה?" הוא נאנח בתסכול.
"חוץ מזה, הבית לא אותו הדבר בלעדיה, הוא ריק ושומם ומשעמם, ואני שונא אותו" הוא משפיל מבט במעט עצב.
וי שולח יד לראשו של ג'ין בעדינות.
"אל תדאג היונג, יהיה בסדר, היא אישה חזקה, היא תעבור את זה" הוא מנסה להישמע רגוע ואמין.
אבל את ג'ין זה לא משכנע.. מה שהוא בחזה שלו מרגיש כבד, הוא יודע משום מה- מה שהוא חייב להשתבש בקרוב.
הוא לא רוצה להודות בזה.. כן? אבל.. החיים הם לא רק פרחים וקשתות בענן, הוא יודע את זה טוב מאוד, לכן, הוא אמנם לא מראה לחבריו דבר חוץ מאופטימיות, אבל בינו לבין עצמו הוא מודה שהוא פסימי לגמרי לגבי המצב שלה..
"אני יודע, אני סומך עליה" ג'ין כמו תמיד מזייף חיוך בכדי שהאחרים יפסיקו לדאוג.
זה מכאיב לו לדבר על זה.
"נראה לי שכדאי להפסיק עם הנושא הכבד, זה לא עושה את זה טוב יותר" ג'ונגקוק נאנח.
"מה לגבי הבחור הזה שהכרת בלימודים?" ג'ימין כמו תמיד שולף הסחת דעת מושלמת.
" אה כן, שחכתי לספר לך ג'ין.." קוקי נראה נרגש, הוא נשען לכיוון ג'ין בחיוך.
"מ.. מה קורה?" ג'ין מעט מבולבל כשהוא מסתכל על ההתרגשות המבעבעת בקוקי.
"הכרתי אותו באיזה קורס והוא נראה קצת קשוח בהתחלה אבל הוא בן אדם ממש מגניב.
הוא עשיר אבל לא מתנשא כמו האחרים ויש איתו עוד שני בחורים ממש מגניבים שגם איתם הספקתי לדבר, אנחנו כבר מתחילת החודשיים של הלימודים באוניברסיטה יחד כחבורה והם ממש מגניבים, אתלטים וילדים מצטיינים בלימודים ואם תראה איזה כבוד הם מקבלים הלסת שלך תיפול" הוא נראה ממש גאה בחברים החדשים שלו
"אתה בטוח שאתה מכיר אותם כבר טוב מספיק?" ג'ין מעט חושש בשביל חברו..
זוהי השנה הראשונה של קוקי שם, והוא לא רוצה שהוא יכנס למקומות עם אנשים שיש להם פוטנציאל לפגוע בו.
"אנחנו ביחד בלימודים ומבלים יחד גם אחרי, הם היו אצלי בבית והם גם מכירים את וי וג'ימיני" הוא ממלמל
"הם באמת בחורים טובים" ג'ימין מאשר - אבל ג'ין לא יכול לסמוך עליו מאחר וג'ימין בחור חברותי מידי.
"אולי כדאי שאני אביא אותם מחר או באחד מהימים הקרובים לפה כדי שתכירו" קוקי מציע בהתלהבות פתאומית.
ג'ין מניד בראשו
"אתה הוא זה שלומד איתם, לא אני קוקי, זה לא כאילו אנחנו נהיה חברים לנצח משם או משהו,
אלה החברים שלך, תעשה איתם מה שתרצה" הוא נאנח
"אבל יש לך אינטואיציה טובה עם אנשים היונג, חוץ מזה, זה עוד אנשים שאולי תוכל להתחבר אליהם.
אתה כל כך עסוק בלאסוף כסף לאשפוז של אמא שלך ולחסכונות ללימודים שאתה שחכת מה זה כיף" ג'ונגקוק נראה כמו ילד קטן כשהוא מתחנן ככה.
ג'ין לא כל כך מתלהב מהרעיון משום מה..
הוא ממלמל "אני אחשוב על זה" בעגמומיות ואז צלצול הפלאפון שלו קוטע את ג'ונגקוק מלחזור ולדבר יותר מידי
"בסדר, תחשוב על זה" הוא מדבר במהירות וג'ין מהנהן, עונה לשיחה הלא מזוהה ומחכה לראות מי ידבר מהצד השני של הקו.
"קים סוקג'ין?" קול סמכותי נשמע מעבר לצד השני של הקו.
ג'ין מתיישר במושבו, מכיר את הפניה הזאת היטב
"כן אדוני" הוא עונה בטון ברור ולא אופייני לו.
"אני מתקשר בקשר לאמא שלך, אני רופא בבית החולים והתקשרתי אליך מפני שאתה בן המשפחה היחיד שרשום- כתוב שאתה הבן , האם זה נכון?" ג'ין שנא את שלב הראשון בשיחות האלה מאז ומתמיד- שלב אימות הפרטים האישיים.
"כן אדוני" הוא ענה במהירות האפשרית, מנסה להישאר סבלני ומנומס, נותן את הפרטים האישיים להמשך אימות.
"אני מצטער להודיע לך, אמא שלך קיבלה התקף לב לפני שניות אחדות, אני לא יודע מה המצב שלה כי כרגע הצוות הרפואי מבצע פעולות החייאה אבל אני חושב שכדאי שתמהר לפה" הוא מדבר בקשיחות.
ג'ין מרגיש איך גרונו נסגר.
איך שוב תחושת חנק מאיימת לסגור עליו, איך הפאניקה הזאת אחרי כל שיחה כזאת שוב חוזרת לנקר ולהכאיב.
הוא כבר מתחיל להתייאש לאור התדירות הגבוהה בה הוא מקבל כאלה שיחות.
הוא כבר מתחיל להשלים עם העובדה שהיא לא תישאר עוד הרבה זמן... הוא אפילו מתחיל לחשוב שזה מיותר שהיא נלחמת.
"תגידו לבוס שלי שזה מצב חרום" הוא אפילו לא יודע מי מהם מקשיב, הוא לא מסביר מה קורה- הוא רק מכניס את הפלאפון שלו לכיס ויוצא בריצה מבית הקפה הקטן.

זה היה כמו בסרט, הכול פתאום היה איטי מידי וג'ין התחיל לתת לפאניקה להשתלט עליו מבלי לשים לב.
הוא ניסה לרוץ כמה שיותר מהר, במורד מדרכה ואז בעליה, דרך מעברי חציה ואפילו כבישים שעליהם נסעו מכוניות באופן מסוכן..
הוא לא יכול היה לחשוב כמו שצריך, הוא היה חייב לוודא שהיא תהיה בסדר, או שהיא כבר הלכה לעולמה באופן הכי נסבל שאפשר.
הוא לא רצה לאבד אותה ככה, כשהיא לבד, כשאף אחד לא שם כדי לחבק אותה וללחוש לה שזה בסדר אם היא רוצה לשחרר.
הוא לא רצה שהיא תעזוב עם חרטות.
הוא רק רצה שבין אם היא תישאר או תעזוב אותו, שהיא תעשה את זה בצורה כמה שיותר נוחה לה.
גם אם לו זה יכאב.
הוא מעולם לא ממש חשב על עצמו, לא היה לו זמן לחשוב על עצמו.
מתי שהוא באמצע הדרך הוא הרגיש מותש.
הוא נעצר, רוכן קדימה בתשישות כשידיו נאחזו בברכיו ונשימות כבדות יצאו מפיו בקושי.
הוא חשב שהוא עומד להתעלף.
הוא רצה כבר לוותר לתשישות, ואולי ככה יגיע יותר מהר לבית החולים המזוין.
אבל זה היה אז כשהוא שם לב שילדה קטנה חצתה את הכביש לבדה, מנסה להגיע לדובי הצעצוע החום והצמרירי שכנראה היה שלה ונפל בדרך.
הוא חייך למראה המתוק.
אבל מה שהוא הרגיש לא בסדר.
למה המעבר ריק? בדרך כלל עשרות אנשים עברו שם בפזיזות, ממהרים להגיע למחוז חפצם..
הוא הסתכל סביבו וראה אנשים שעומדים בסבלנות.
ואז הוא סוף סוף הסתכל על הכביש, במיוחד על מכונית צהובה שהתקרבה במהירות מסחררת היישר לילדה.
ג'ין, שהרגיש לפני רגע תשוש וחסר חיים, התיישר, הנשימות שלו עדין לא חזרו להיות יציבות וסדירות, ועכשיו הוא חשב שהן בחיים לא יחזרו להיות כאלה אם יראה ילדה קטנה מתה לנגד עיניו.
הוא חשב שמי שהוא יקפוץ ויציל אותה.
אבל אף אחד לא יצא מבין השורות.
כולם עמדו בהשתהות וחיכו לאסון שיקרה.
ואז בצעד פזיז ג'ין החליט שהוא יהיה זה שינסה להוציא אותה ממלכודת המוות, הוא רץ מהר, משקיע את כל הכוח שנותר בו כדי לזנק לתוך הכביש הסואן והגיע אליה שניה לפני המכונית, עוטף את ידו על ראשה ומצמיד אותה לחזהו.
הוא רץ כל כך מהר שכשהוא דחף את שניהם בכוחות האחרונים שנותרו בו החוצה מטווח הסכנה, הוא עיקם את הרגל שלו בטעות וכתוצאה מכך שניהם נפלו היישר לרגלי האנשים שחיכו בשוליים של המדרכות לאור הירוק שיגיע.
הילדה הקטנה התייפחה בין ידיו, רעדה.
וג'ין פחד שגם הוא יתחיל לבכות ולרעוד..
הוא היה בהלם, והכאב התחיל לבוא בפעימות כואבות בטירוף שגרמו לו להרגיש שהוא רוצה לוותר כבר על הכול.
הוא לא בדיוק הבין מה נכנס בו.
למה שיעשה דבר כל כך פזיז? למה שיבזבז את זמנו כשיש לו אמא גוססת בבית החולים?
עוד לפני שהוא הצליח לענות לעצמו על כל השאלות האלו, הקולות של העולם מסביבו חוזרים לאוזניו.
בכמה הרגעים בהם שכב עם הילדה בין ידיו באחיזת ברזל- הוא איבד את יכולת השמיעה ונסחף למקומות קצת אחרים.
בכל אופן, עכשיו הוא היה מודע לכך שהילדה לא הייתה בין ידיו כבר, ואנשים הציעו לו ידיים בכדי לעזור לו לעמוד.
אבל במקום לקבל את עזרתם, הוא נעמד בהרבה קושי בכוחות עצמו, מתנדנד ומתייצב לבסוף אט אט, מבלי לקחת שום יד ..
הוא ניקה את בגדיו, מחליט לנסות להמשיך לרוץ ולהתעלם מהכאב כמה שיוכל- אולי ככה הוא יגיע היום לבית החולים למרות הכול.
אבל...זה היה אז כשהוא התחיל לאבד באמת תקווה בקשר להגעה לבית החולים.
כי מי שהוא סובב אותו בכוח אליו עוד לפני שהספיק להתחיל לרוץ.
הוא היה מבולבל, אבל כשמבטו נפגש בילדה הקטנה שמחבקת את הדובי שלה בחוזקה, עלו לו כמה ניחושים לגבי האדם שאיתו הוא עמד לדבר.

"תודה לך.." הקול המחוספס גרם לו לרגע לשכוח לאן הוא כל כך מיהר..
הוא נעצר, הרים את עיניו ופגש בפנים של בחור צעיר, אולי בערך בגילו, שהיה גבוה בשתיים או שלוש סנטימטרים ממנו, שיערו נצבע בבלונד והיה מסודר בקפידה והבגדים היוקרתיים שלבש סיפרו שהוא לא סתם אדם כנראה..
אה.. הוא גם הביט בו במבט מוזר - ג'ין היה מבולבל, מבטו נשבה במבט של השני.
המבט שלו היה אינטנסיבי, בוחן, מאיים אפילו.
זה גרם לג'ין לרצות להשפיל מבט אבל בסופו של דבר, כשהוא ניסה- הוא הבין שהוא פשוט לא היה מסוגל.
הוא היה מרותק למה שהוא.. הוא לא הצליח להבין למה..
"אה.." ג'ין פלט באופן מבולבל, לא זוכר מה נאמר לו.
הוא הרגיש מטומטם.. אבל הוא באופן אוטומטי שכח הכול ברגע שעיניו חזרו להתמקד בעיניים של הבחור שמול.. במלכודות ששאבו אותו למקומות אחרים.
זה היה מוזר, המוח שלו פשוט התרוקן לגמרי והלב שלו פעם בצורה מוזרה, מפרפר בצורה שגרמה לו כמעט לפחד.
הוא הרגיש חסר תחושה כשהמבטים שלהם ננעלו, אפילו חסר דאגות, אפשר היה לומר..
"מ.. מה?" הוא שוב הרגיש קצת כמו אידיוט, אבל היה מבולבל מידי בשביל שיהיה לו אכפת.
הוא היה בטוח שההתנהגות שלו נובעת מהמצב של אמא שלו.. לא מהבחור הזה שרק פגש.. נכון?
שיט.
אמא שלו.
"אמרתי.. תודה לך.. על שהצלת את אחותי הקטנה" הוא חוזר על עצמו ברוגע, מביט בברונטי שנראה כאילו הוא מבולבל ואפילו נראה לא בנוח משום מה.
המבט שלו הושפל למשמע קולו והוא זז בחוסר מנוחה.
"אה.. כן.. אין בעד מה " ג'ין עמד להסתובב וללכת כשהוא שמע את הבחור ההוא פונה אליו שוב- מה שגרם לו להיעצר.
"מה השם שלך?" הקול המחוספס שוב השפיע עליו בצורה מוזרה- שולח רעד במורד עמוד השדרה שלו, מין תחושה מוזרה כזאת שהפיחה בו ריגוש לא מוכר.
אבל הוא נלחם בחלומות ההקיץ שלו, נזכר באימו - הוא נשם עמוק והתחיל להרגיש חנוק שוב, המציאות חזרה והכתה בו, ורק אז הוא באמת התעורר מהבלבול שלו.
הוא לא היה יכול לפתח שיחת חולין כרגע.. לא כשהחיים של אמא שלו עומדים על הכף.
הוא חייב להיות שם איתה. ברגע זה. הוא צריך להיות מי שיחזק אותה, מי שילטף אותה וייתן לה להיפרד מהעולם בנחת.
הוא התפלל לאלוהים שיוכל לעשות זאת למענה.

"אני מצטער, אני חייב לרוץ." הוא לא הביט בעיניים של השני כשהוא שהתחיל לרוץ לכיוון בית החולים שוב, מפחד שיטבע באינטנסיביות המוזרה שמשכה אותו לבהייה לפני רגע, משאיר את הבחור ההוא לקרוא לו מאחור שיחזור.
אבל הוא לא היה יכול.. הוא רצה ולא היה יכול.
הוא היה צריך לרוץ עם רגל חבולה עד לבית החולים לפני שהוא באמת ירגיש מרוקן מכוחות.
היה מה שהוא חשוב יותר עכשיו על הכוונת.
אמא שלו.
זאת הייתה המטרה.
לכן הוא השתמש בכל הכוח שנותר בו- כוח שהוא אפילו לא ידע מאיפה הוא בא אחרי שהרגיש חסר כוחות לא לפני זמן רב..
הוא מיהר להגיע לכניסה של בית החולים ולגשת לפקידות
"שלום, אני הבן של אחת המטופלות פה ורציתי לדעת כמה דברים" הוא נתן את הפרטים שלו ושל אימו.
"היא בטיפול נמרץ אחרי צנתור עד כמה שידוע לי, המצב שלה התייצב אבל היא בזמן הקרוב תהיה בשמירה צמודה.
אתה לא יכול להיכנס אליה כרגע עד שהרופאים יחליטו אחרת בכל מקרה..
כתוב כאן בעיות לב, ומהניסיון והידע שלי פה במהלך השנים, אני יודעת שהיא כנראה תהיה גם בהתאוששות לפי המצב שלה, מה שייקח עוד זמן עד שתוכל להיכנס כי היא תהיה במצב רגיש מידי ואסור שיהיו דברים שיגרמו לה למתח או לבכי או לכל דבר שיכול להעמיס על המערכת ולגרום לה לקרוס.." הוא נאנח למשמע דברי הפקיד, מתחיל להרגיש ממש מיואש.
"תפנה לרופא הזה, הוא בקומה הרביעית במשרד האחרון במסדרון השמאלי.
הוא זה שמטפל באמא שלך, אז פשוט לך ותשאל כל מה שאתה צריך" הפקיד מגיש לו כרטיס עם השם והפרטים וג'ין עושה מה שנאמר לו, מהנהן ומודה לפקיד לפני שהוא ממהר להתקדם.
אולי אדם מוסמך יוכל לתת לו הערכות יותר מנחמות או.. מה שהוא שיוכל להיאחז בו שלא ישמע מפחיד כמו מה ששמע עכשיו.
ומה אם לא יתנו לו לראות אותה?
המחשבה הזאת זעזעה אותו.
הוא עלה לקומה הרביעית ועקב אחרי ההוראות שניתנו לו, מגיע למשרד שבוא השם על הדלת תואם לשם שעל כרטיס הביקור.

"איך אני יכול לעזור לך?" הרופא בחן בחיוך את הנער השברירי שנכנס מבעד לדלת.
ג'ין מתיישב ופותח את השיחה בדיוק כמו עם הפקיד, מוסר פרטים אישיים ומחכה עד שהרופא יפתח את התיק הרפואי וייזכר במטופל בו מדובר.
"אה כן.. אני רואה, ביצענו פעולות החייאה באמא שלך לזמן ארוך עד שהפעילות של הלב חזרה, חשבנו שאיבדנו אותה ועמדנו לוותר כבר.
תקשיב, היא אישה חזקה מאוד, לא ראיתי הרבה אנשים שנאבקים ככה במוות שנראה בטוח, ואם להיות אמתי, אני חושב שיכול להיות שהיא תעבור את זה ותחזור לחיות את החיים שלה כמו כל אדם רגיל אחרי מנוחה וטיפול בלי הרבה בעיות או ספקות.
כרגע, היא תהיה בטיפול נמרץ במעקב והתאוששות ראשונית, אני לא יכול להגיד לך הרבה על המצב שלה כי כלום עדין לא בטוח במאה האחוזים.
אני מציע לך לקחת הפניה לצילום ממני וללכת לראות מה עם הרגל שלך עד שאוכל לתת לך יותר פרטים לגבי המצב וההתנהלות" ג'ין כמעט שכח מהפציעה שלו.
הוא ישב לרגע בבלבול וניסה לעכל את מה שנאמר לו, לא בטוח אם זה טוב או רע עבור אמא שלו..
"אה.. בסדר, תודה" הוא מלמל במבט מושפל, מחכה שהרופא ירשום לו הפניה ולאחר מכן, קם ויוצא בצליעה מהחדר שלו, מרגיש איך הריצה מתנקמת עכשיו ברגל שלו ועוצר את עצמו מלקלל.
ממש מושלם, בדיוק מה שהוא היה צריך כרגע.
אם הבוס שלו ידע הוא ירצה לשחרר אותו לחופש והוא לא יכול לכרגע לקחת חופש.
עוד יותר גרוע, החברים שלו ישאלו בטח איך זה קרה והוא לא ירגיש בנוח לספר על משימת התאבדות מהסרטים.
הוא עדין לא מבין למה הוא עשה מה שעשה, למה הוא פעל בכזאת פזיזות ופגע בעצמו.
הוא שמח שהוא הגן על הילדה הזאת, שלא תבינו לא נכון... אבל.. הוא גם מבין שהוא יכול היה למות יחד איתה היום.

זה יכול היה להיגמר ברע... להבא הוא פשוט היה חייב לחשוב פעמיים לפני שעשה דברים.
למרות שזה מה שלרוב עשה, היום הוא פשוט יצא מדעתו כנראה.
הוא נכנס לצילום שחיכה לו קרוב לעשרים דקות בגלל תור ארוך, רק כדי לגלות בסופו של דבר יש לו רק נקע ושום דבר לא רציני.
אז הוא הלך בכדי שינקו את השפשוף המדמם שניחש שקיבל לאחר שעורו השתפשף במדרכה עליה נחת בעת הנפילה, הוא אפילו לא הרגיש את הכאב של השפשוף הזה עד שממחטה עם אלכוהול הוצמדה לפצע בידי האחות שטפלה בו.
הוא נשך את שפתו בכדי לא לצרוח בכאב והוקל לו כשהממחטה הוסרה והכאב התפוגג אט אט.
היא חבשה אותו ונתנה לו קביים שאותן הוא סירב לקבל.
הוא הודה לה, עולה שוב לקומה הרביעית ומחכה שחדר הרופא ההוא יתפנה..
עברה לפחות שעה עם ההמתנות והצילום והטיפול שמשום מה לקח לאחות הרבה זמן.
אז הוא קיווה שבזמן הזה מה שהוא השתנה, ושהוא יקבל קצת יותר מידע על המצב של אימו.
הוא עמד להירדם כבר כשסוף סוף הדלת נפתחה והוא זינק פנימה.
הרופא כבר ידע במה מדובר, לכן המשפט הראשון ששמע בכניסתו לחדר היה
"עדין אין שינוי, תצטרך לחכות" הטון היה מנחם..
וג'ין נאנח בתסכול, שונא את הרחמים האלה שתמיד קיבל מהרופאים בבית החולים, כאילו שזה יעזור לאמא שלו או לרגשות שלו.
"אתה נראה מותש, אולי כדאי שתישן בחדר הריק בסוף המסדרון.. לא נראה לי שאתה מתכוון ללכת היום" הרופא המבוגר שלח לו חיוך חברותי.
" זה בסדר, אני יכול פשוט להירדם בספסלים" זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלו ממילא.
"עדיף לא תפתח גם בעיות גב כרגע.. פשוט תשכב לנוח, כשיהיו שינויים אני אישית אקרא לך, יש לי משמרת לילה היום אז אין בעיות" הוא טופח כל כתפו של ג'ין בניחום.
ג'ין מהנהן לבסוף בתשישות, עייף מידי בכדי להתעקש.
הוא לוקח את עצתו של הרופא ונכנס לחדר שהציע לו, מתיישב על המיטה הלא נוחה ומוציא את הפלאפון שלו, שהוא שם לך המסך שלו לגמרי נסדק כנראה בנפילה.
הוא מקלל בשקט ותוהה מה עוד ישתבש היום, ואז הוא רואה שיחות מהבוס שלו והמון מקוקי, ג'ימין ווי שבטח השאיר מאחור כשהם מודאגים ולא מבינים מה קורה.
הוא לוחץ על השם של ג'ימין ומקווה שהם מבלים את הערב ביחד כדי שלא יצטרך לדבר הרבה, תשוש מידי.
"היי, מה קורה?" ענה קול מודאג מהצד השני של הקו.
"אמא שלי קיבלה התקף לב בבוקר, היא הייתה במצב קריטי ולא היה לי זמן להסביר" הוא נאנח
"הבנים איתך?" הוא שואל בעייפות וג'ימין עונה בחיוב
"אז תסביר להם, אני עייף, ובטח מחכה לי שיחה ארוכה עם הבוס, נדבר כבר מאוחר יותר" הוא מדבר בשקט, בעייפות, מגרד בראשו כשהוא מרגיש איך כאב ראש מתחיל להשתלט על ראשו.
הוא מחייג במהירות לבוס שלו ומחכה שיענה.
"מה קרה היום?" השיחה נפתחת בשאלה מודאגת, ללא כעס או איום לפיטורים.
זה היה ככה בהתחלה, עד שהוא הסביר לבוס שלו על המצב והם נעשו חברים קרובים באופן בלתי צפוי.
זאת גם אחת הסיבות שהוא אהב את העבודה, זה היה כמו לעבוד בעסק משפחתי.
" אמא שלי קיבלה התקף לב ועשו לה החייאה בזמן שהרופא היה איתי בפלאפון, אני מצטער שעזבתי בלי התראה מוקדמת, לא הייתה לי ברירה" הוא מנסה להתעלם מהכאב ההולך ומתעצם בראשו.
"זה בסדר, איפה אתה?" הוא שואל עדין בדאגה.
"בבית החולים" ג'ין עונה בעייפות
"כבר מאוחר" הבוס שלו ממלמל
"אני יודע, אני נשאר לישון פה" ג'ין עונה בקצרה, מקווה שהשיחה תגמר מהר.
"עוד הפעם?" השאלה הקבועה.. כמו בכל פעם.
"אני צריך להיות פה אם מה שהוא יקרה.
אני מצטער, אני עייף, אפשר לדחות את השיחה למחר?" ג'ין נעשה מעט חסר סבלנות, כל הגוף שלו כואב והוא רק רוצה קצת מנוחה.
"אין בעיה, רק תעדכן אותי בקשר למצב שלה.. אתה לא בא מחר?" הבוס שלו מבין אותו, כמו תמיד.
"אני אבוא למשמרת ערב" הוא מודיע
"בסדר, לילה טוב" הוא נפרד מג'ין קצרות.
"לילה" ג'ין ממלמל, מנתק את השיחה ונשכב לאחור, מקווה שאיך שהוא המצב המעייף היה יגמר...
הוא לא יודע עוד כמה פעמים הוא יחזיק עם הבהלה הזאת שאוחזת בו אחרי כל שיחת טלפון מבית החולים הארור.
הוא לא יודע אם הוא ישרוד עוד שיחה כזאת.
הוא קרוב ללהתפרק.

*כמה נקודות/ מילים שיופיעו במהלך הסיפור שכדאי לדעת*
*היונג=אח גדול(לא בהכרח ביולוגי.. זה סוג של כינוי קוראני למבוגר מימך בכנה שנים)
*אוממה=אמא
*אבוג׳י= אבא
*ראפמונסטר/ראפמון= שם במה של נאמג׳ון באמיתי - בסיפור- הכינוי שהוא מרשה לחברים שלו לפנות אליו בו.
*מאמא= כינוי לג׳ין

-תשאלו מה לא מובן אם תמצאו עוד דברים לא מוכרים שלא תוכלו לקשר-

היי בנות 👋🏻
ציינתי לפני המון זמן שיהיה לי עוד פיק על BTS- וסיימתי לכתוב אותו לא מזמן..
אני מקווה שתאהבו- ואם תפגשו בשגיאות תתעלמו(זה לא משוכתב וכנראה אני אעבור על זה בעתיד ואשכתב😸)

מקווה שתהנו😘