ג'ין קם מוקדם בבוקר שאחרי שיחת טלפון שמעירה אותו מהשינה.
הוא פותח את המגירה שבשידה ליד ראשו ומוציא משם בעייפות את הפלאפון שלו, מותש..
הוא לא ישן כמעט כל הלילה כי המוח שלו היה טרוד בדאגות- הוא הצליח לישון בקושי ארבע שעות.
הוא שאל את עצמו מה יהיה איתו, אבל לא נתן לעצמו לשקוע ברחמים עצמיים..
הוא פשוט הרים ידיים רק מלחשוב על העתיד הלא ורוד שמחכה לו, אבל הוא עצר את עצמו מלחשוב רחוק מידי על העתיד ואז באמת לאבד תקווה..
"הלו?" הוא שאל בקום ישנוני, מחכה שמי שהוא מהצד השני יענה.
מה שהוא לא ציפה לו, הייתה צעקה מג'ונגקוק שגרמה לו להיבהל ולהתגלגל החוצה מהמיטה הגבוהה היישר על הרגל הפצועה שבדיוק התחילה להפסיק לכאוב...
"תקום! אתה מאחר!" ג'ין נשך את שפתיו, משתדל לא לקלל או להתלונן ולא להשמיע שום רעש.
"אני.. אני ער.. איך אתה יודע שיש לי עבודה?" הוא מגמגם בקושי, מרים את עצמו לאט ונעמד, נוחת על המיטה בהקלה מיד לאחר מכן ומעסה את רגלו בניסיון להרגיע את הכאב.
"הבוס שלך דאג, הוא התקשר לשאול אותי אם אתה בא לעבוד היום כי אתה נוהג לבוא חצי שעה לפני ואתה עוד 5 דקות מתחיל משמרת..
אגב, אני למטה מחכה לך עם הרכב , הבאתי שקית עם בגדים, רק תמהר לרדת כדי שתגיע בזמן" הוא מדבר מהר וג'ין מתיישר, מרחיק את הפלאפון מאוזנו כדי לבדוק את השעה- נחרד לגלות שהוא צודק.
"אוקי" הוא קם, ממהר לקחת את הדברים שלו וללכת, מחכה למעלית בצפייה ואחרי שהיא סוף סוף מגיעה, הוא מחכה בה בסבלנות אבל לא מבזבז זמן ברגע שהדלת נפתחת- ממהר וכמעט רץ לחניה (לולא הרגל הכואבת שלו).
"תכנס" ג'ונגקוק מנופף לו כשהוא כבר קרוב לרכב, וכג'ין נכנס לרכב, ג'ונגקוק לא חושב פעמיים ונותן גז.
"לא התקלחת, נכון? אז אני מציע שתתקלח במקלחון אצלך בעבודה לפני שתתחיל, ווידיתי היום שתהיה שוב בקופה ובבר מאחר והרגל שלך לא במצב של הליכות" ג'ין נרגע למשמע המילים האלו
"תודה, לא היית צריך לטרוח" הוא טופח על שכמו של חברו ומחייך אליו באהבה, מעריך את הדאגה והאכפתיות יותר משיוכל לדמיין.
הוא באמת בר מזל שיש לו חברים כאלה..
"אין על מה.. אני יודע שבתקופות שאתה...לא רואה אותה, אז יותר קשה לך.."ג'ונגקוק מדבר בטון זהיר ומחייך אליו חיוך מנחם שג'ין שונא, אבל מקבל באהבה, הוא מרגיש עם זה יותר בנוח כשזה בא מחבר קרוב כמו ג'ונגקוק או וי או ג'ימין.. אולי בגלל שהם ציינו בפניו הרבה פעמים שהוא מוכיח להם שאין סיבה להסתכל עליו ככה..
ג'ין באמת הצליח להחזיק את הכל ביחד, גם אם הוא לא העריך את עצמו על כך כי מעולם לא חשב על זה לעומק.
"איך היא?" הוא שואל כמו בכל הזדמנות, מנסה בסתרי ליבו גם למצוא מושג קלוש על מצבו של ג'ין שלא רוצה לדבר אף פעם, על שום דבר..
"משתפרת" 'כביכול' הוא מוסיף במוחו באנחה מותשת, אבל מבחוץ הוא מחייך חיוך מרוצה שלג'ונגקוק נראה לא כל כך משכנע..
אבל הוא לא מתחיל לשאול שאלות, כי הוא לא יקבל עליהם מענה והוא גם לא רוצה ללחוץ על ג'ין שגם ככה מתמודד עם יותר מידי..
"אני שמח" ג'ונגקוק מחייך אליו חיוך קצת יותר מעודד עכשיו וג'ין שם לב שהם כבר הגיעו לבית הקפה.
"כל כך מהר?" הוא פוער את עיניו בהפתעה.
"אל תשאל שאלות, קח את השקית שליד הרגליים שלך ורוץ להתארגן, יש לך שם בגדים חדשים" ג'ונגקוק מאיץ בו בזמן שהוא מחנה בזהירות.
"ותביא את השקיות שלך עם בגדים מלוכלכים שלא יקרה כמו בפעם שעברה כשכמעט לא נשארו לך בגדים כי שחכת לכבס.
תביא ואני אדאג לכבס לך" הוא צופה בג'ין מרים אליו מבט ופותח את פיו בכדי לדבר.
אבל הוא יודע כבר שהוא הולך להגיד לו שהוא יכול להסתדר לבד.
"זאת לא הייתה שאלה, קח את הדברים, תמהר פנימה ותעשה מה שאמרתי.." הוא מפסיק את ג'ין עוד לפני שהתחיל בכלל.
"אה.." ג'ונגקוק כמעט יוצא מהרכב, אבל אז נזכר במה שהוא שרצה להגיד וחוזר להתיישב ומסתובב לג'ין בחיוך קטן ומאופק.
"אני, החברה מהלימודים וג'ימין קבענו בקפה אחרי שהם יסיימו ללמוד" אחרי שהוא מודיע את זה הוא מרשה לעצמו לקום ולצאת מהרכב, סוגר את הדלת אחריו-
וג'ין יכול להישבע שהוא רואה חצי חיוך ממזרי משחק על שפתיו.
אבל הוא שותק ומקשיב לעצת חברו- ממהר להתקלח בחדר העובדים הקטן ולהחליף בגדים במרץ.
הוא עייף- מותש, אם נהיה כנים..
אבל יש לו גם ימים כאלה.. הוא לא מתלונן.
הוא מסוגל לעבור את היום בשלום..

הוא מוציא את הג'ינס הכחול והפשוט שכל כך אהב מהשקית, יחד עם חולצה אפורה וסוודר ורוד שהוא שם מלמעלה לה ברישול.
הוא קושר את הסינר הקבוע שלו על מותניו.. מנסה לפחות, בגלל העייפות הוא קצת מבולבל היום וזה לא כל כך הולך..
בסוף הוא מצליח, ואז לוקח את החולצה הישנה שלו ומנסה להשתמש בה במטרה לייבש את השיער.
לא היו מגבות.. זה לא היה בית מלון.. והוא היה רגיל לאלתר פתרונות לרוב... אז לא היה לו אכפת.
בסוף, כשהשיער שלו נשאר רק מעט לח, הוא מרשה לעצמו לסדר אותו בקפידה ולצאת לעמדה שלו.

העובדת בעמדה שמה לב אליו מיד, מהנהנת אליו בחיוך והולכת לעזור לפנות שולחנות כנראה.
הוא מתחיל לעבוד ושמח כשג'ונגקוק בא להתיישב בכיסאות הגבוהים שמולו בבר הקטן
"מה עם הלימודים שלך? למה אתה כבר לא הולך?" ג'ין שואל בחיוך קטן ומעט מודאג.
"אני הולך, אני פשוט סיימתי תקופת מבחנים וחופשת החורף תתחיל בקרוב אז.. לא ממש נשאר לי לאן לבוא..
כל המורים כבר נתנו לנו את העבודות שהם רוצים להגשה אחרי החופשה ואין לנו על מה לדבר בערך.." ג'ונגקוק עונה בקלילות, מנסה לתת לג'ין סיבה לא לדאוג.
הם יושבים ומדברים ככה למשך זמן- מה.
ג'ין מטפל בלקוחות, מדבר איתו ואז חוזר ללקוחות ההולכים ושבים..
ואז באחת הפעמים כשהוא בא להמשיך בשיחה עם ג'ונגקוק-
ג'ונגקוק עונה לשיחת פלאפון שלו שאורכה הוא בדיוק 2 שניות.
הוא אומר "בסדר" בחזרה למה שהוא שומע ומנתק.
"החבורה פה" הוא אומר לג'ין בחיוך ומתקדם ליציאה, יוצא לרגע ואז חוזר עם ג'ימין ושאר החבורה מהלימודים.. גם ה ..בחור ההוא, שמניח את עיניו על ג'ין מהרגע שהוא נכנס.
האחרים מתיישבים בשולחן הפינתי והקבוע- לפחות קבוע עבור ג'ימין וג'ונגקוק.
ונאמג'ון מתיישב מולו בחיוך.

"מה אתה רוצה?" ג'ין ממלמל בשקט, עד שאי אפשר בכלל לשמוע אותו...
הוא פולט את זה בטעות, הוא לא רוצה להיות חצוף ללקוח, כי יכול להיות שהגישה מהפעם שעברה כבר עברה לו..
נאמג'ון מבין שהוא מדבר, אבל לא מצליח להבין מה אמר, לכן הוא מתחיל את השיחה ב:
"מצטער, אני לא מבין שפת מלאכים, תוכל לחזור שוב?" הוא מחייך אליו חיוך מחוכם שמשאיר את ג'ין כמו בפעם שעברה שדיבר איתו- אדום ממבוכה ועם עיניים מושפלות לידיו.
אלוהים אדירים, הוא נעשה רק יותר גרוע מהפעם הקודמת.
" מה תרצה להזמין?" ג'ין הסמוק והאומלל לא מעז לפגוש במבטו של האחר.
הוא מתעסק עם הקופה ועם עוד כמה דברים אבל מתחמק בכל מחיר מהמבט הזה של הבחור השני שיושב מולו ובוחן כל פרט ופרט בחזותו ובהתנהגותו.
"אותך, לדייט" נאמג'ון ענה בהתחכמות, בחיוך פלרטטני שמשום מה גרם לג'ין לחולשה מוזרה.
הוא לוקח צעד אחורה בפנים כמעט סגולות מרוב מבוכה ומנסה להרכיב משפט תקין בראש כמענה.
"אה.." האמת היא שהוא אבוד, הוא לא יודע מה לענות בכלל.
הוא אפילו לא מוצא התחכמות חצופה שיוכל להחזיר..
הוא נשאר חסר מילים לאור המילים שיוצאות מהפה של השני..
" התכוונתי מהתפריט" ג'ין מנסה ברמיזה לדחות את ההצעה, מנסה להסביר לו במשפט קטן ועלוב שזאת סיטואציה בין לקוח ומוכר ולא יותר מזה.

"למען האמת.." הבחור עם השיער השחור מהפעם שעברה מופיע משום מקום ומבהיל את ג'ין, קוטע את השיחה בין השניים.. באופן זמני, כמובן.
כאילו שנאמג'ון באמת ייתן להזדמנות לחמוק מבין אצבעותיו..
אל תהיו מצחיקים..המ?
היד של יונגי נחה על כתפו של ראפמון ולוחצת מעט.
הם מחליפים מבטים מלאי משנעות ביניהם ואז שחור השיער ההוא מרים את הראש בחיוך.
"אני חושב שאני אזמין בשבילם, בפעם שעברה זה לקח לו שנים" הוא אומר באופן חברותי, אפילו מעט מתבדח.
"אה.. אוקיי" ג'ין ממלמל בשקט, שולח חיוך קטן ונבוך בתגובה ומנסה להיזכר בשם של שחור השיער שמדקלם את ההזמנות.
"אתה ג'ין, נכון?" יונגי מדבר עם חיוך חמים וידידותי על פניו- ג'ין מחזיר בהנהון וחיוך קטן משלו.
"אני יונגי.. בטח לא תזכור אותי מהפעם שעברה שהיינו פה.." ג'ין מבין שהוא מפתח איתו שיחת חולין, כדי כנראה לנסות ולהפיג מעט מהמתח שנוצר באוויר בינו לבין השני.
"אני זוכר" הוא מהנהן עם החיוך הקטן שנשמר על שפתיו, מתחיל להכין את ההזמנות בזריזות ומנסה להתעלם מקיומו של הבחור שנועץ בו מבט ובוחן כל דבר שהוא עושה כאילו הוא צופה בתוכנית טלוויזיה אהובה- מרותק.
כשהוא מסיים, הוא שם את כל הכוסות על מגש ומניח אותו מול יונגי
"תהנו" הוא אומר בטון מנומס, צופה בבחור שמולו מחזיר לו חיוך קטן ולוקח את המגש איתו לשולחן.
בכל הזמן הזה נאמג'ון באמת יושב וצופה בהתנהגות שלו- אבל לא כפי שג'ין רואה את זה- הוא פשוט מוקסם מהעדינות שלו כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שראה אותה.
בכל פעם שהוא הביט בג'ין, זה הרגיש לו כאילו הוא הביט בו בפעם הראשונה כשהיופי שלו הכה בו והעדינות שבה הוא נהג להתייחס לדברים ולאנשים סביבו כמעט צמררה אותו.
"אמא שלי רוצה שתבוא אלינו כדי להודות לך.
היא רוצה להכיר אותך" נאמג'ון צופה בג'ין קופא ונעצר לגמרי...
סומק המבוכה הופך במהירות מדאיגה לפנים חיוורות.
"זה בסדר, לא צריך להודות לי" הוא ממלמל בשקט, לא יודע איך להגיב
"אני אשמח אם ההורים שלי יכירו את הבחור שאני מחבב כל כך מוקדם...
אתה ילד כל כך טוב ועדין שאני אפילו לא אצטרך לבקש מימך להתנהג בצורה מסוימת, הם יאהבו אותך בלי מאמץ מיוחד.
ואגב, גם אחותי מאוד רוצה לראות אותך שוב" נאמג'ון אולי קצת מתגרה בו, מבריח בין השורות וידוי שגורם לג'ין להרים את מבטו למבט שממנו הוא כל כך מפחד.
נאמג'ון מהצד השני, מודה לאלוהים.
הוא התגעגע לעיניים הממיסות האלה וחיכה ליום שרק יעבור כדי שיוכל לבוא לפה ולפגוש בהן.
אפילו לרגע..
"מ.. מה?" ג'ין לא בטוח אם להרגיש מאוים, או מובך.
אולי הוא אמור להרגיש מוחמא אבל הוא לא טוב כל כך בלקבל מחמאות.. זה גורם לו לאי נוחות.. הוא לא יודע להגיב להן.
"אתה לא מכיר אותי בכלל" ג'ין ממלמל בשקט ובמעט פחד, בלי לשים לב, טובע באינטנסיביות שבעיניים של האחר- מה שעד עכשיו ניסה להימנע ממנו בכל דרך אפשרית.
"אני יודע מה אני רוצה כשאני רואה אותו" נאמג'ון נשען קרוב אליו, כל כך קרוב למגע איתו..
אבל עוצר את עצמו בכדי לא להפחיד אותו..
הוא יודע מה הגבולות שלו לבינתיים.
"אני חושב שהעובדה שהצלת את אחותי ממוות, הפרצוף היפה שלך שחרוט לי בזיכרון והמחשבה עליך בימים האחרונים בלי שליטה ובלי הפסקה הן סיבות מספיק טובות בשבילי לרצות להכיר אותך יותר" נאמג'ון לא מבזבז זמן, הוא ניגש ישר לעניינים.
וג'ין מאדים, עיניו כלואות בשל נאמג'ון בתסכול והוא מנסה למצוא בעצמו כוח להסיט אותן מהעיניים של הבחור השני... אבל נכשל.
במקום זה הוא עומד שם בפנים סמוקות ועיניים פעורות מרוב הלם, נבוך ולא יודע איך להגיב..
"אתה יכול להפסיק ל.. לעשות את זה?" ג'ין מגמגם בהמון קושי מפיו אחרי אולי שתי דקות בהן הם היו כמו מהופנטים זה לזה, לא זזים ולא מדברים, רק בוהים וטובעים במתח שנאמג'ון ידע בוודאות שהיה מיני.
והוא נהנה מזה.. אין לכם מושג עד כמה.
"את מה?" נאמג'ון מתחכם שוב, מפלרטט ללא שום בושה.
"אתה.." ג'ין נושך את שפתיו, סוף סוף מסוגל להסיר את מבטו בכעס מהמבט של הבחור שמולו.
"אתה לא יכול לפתח רגשות כאלה בגלל סיבות כאלה מטופשות,
אולי אתה מבולבל- ובכל מקרה, אני מצטער, אבל אני אוותר" ג'ין מפקפק לגמרי בכוונות שלו ומתכוון להסתובב וללכת, אבל נאמג'ון מבין מהר מה הכוונות שלו,
שובר את אחד מהכללים שהציב לעצמו להיום;
הוא מותח את ידו מעל לבר ותופס בזרועו של השני במהירות, מושך אותו קרוב אליו בזהירות, כדי שלא יקבל מכה ומצמיד אותו לבר מהצד שבו הוא עומד, אחיזתו בטוחה בדיוק כמו הגישה שלו.
ואז הוא מפתיע את כולם כשהוא נשען פנימה בעצמו עד שהפנים שלהם רחוקות בכמה אינצ'ים בלבד אלה מאלה.
"אתה חושב שנעצתי בך מבטים כדי להפחיד אותך?
אני יודע בדיוק מה אני אוהב כשאני רואה אותו, ולצפות בך זה תענוג צרוף.
אל תחשוב לרגע שזה מה שהוא שטחי או חולף..
זאת רק ההתחלה בייבי.." הוא מדבר לאט, בקול נמוך שמעביר בג'ין צמרמורת.. המבטים שלהם נפגשים וג'ין מפסיק לנשום.
הוא לא יודע למה.. אבל הבחור הזה גורם לו להתבלבל.
הרי, זאת לא הפעם הראשונה שמתחילים איתו בבית הקפה בזמן העבודה שלו.
קרו עוד כמה תקריות כאלה ואחרות בעבר..
לא הרבה..
אבל מספיק כדי שהוא יבין שהתגובות שלו לא נורמאליות..
בפעם האחרונה שמי שהוא נאחז בו הוא דחף אותו ממנו וסילק אותו החוצה מבית הקפה בלי יותר מידי מחשבה.
אבל עם הבחור הזה אין לו... לא אומץ..
מה המילה שהוא מחפש?
הוא אפילו לא יודע.. אין לא שום כיוון.
הוא פשוט מרגיש כאילו הוא לא יכול.
כל פעם שהוא מדבר אליו, ג'ין מרגיש כאילו הוא נדבק למקום שלו.
וכשהעיניים שלהם נפגשות נשמתו נעתקת.
הוא מעריך שזה פחד.. זה חייב להיות פחד.

בינתיים, כשג'ין משפיל מבט וחושב, נאמג'ון משתדל שלא להפעיל יותר מידי כוח על היד של הילד השברירי.
הוא רוצה להראות לו שהוא החלטי, דבק במטרה, להוט להשיג ממנו הסכמה..
אבל הוא לא רוצה שהוא יקבל רושם לא נכון וירגיש מאוים כמו עד עכשיו.
עד עכשיו הם שיחקו, אבל די נמאס לו לשחק.
הוא רוצה לגשת ישר ולעניין.. הוא לא אדם סבלני במיוחד ממילא..
והסיבה היחידה שהוא לא עשה את כל זה כבר בפעם הראשונה הייתה שהוא רצה לבחון אותו- מה שבשיא המהירות הפך ללהתפעל ממנו ולהעריך אותו.
ובזמן שכל זה קורה, החברים בשולחן נעצרים כולם למראה השניים האלה קרובים כל כך, מתאבנים למראה הפעולה המהירה והבלתי צפויה של החבר שלהם.
"אתה חושב שהוא הולך ל.." ג'ימין ממלמל בשקט, מרותק למחזה שלפניו.
"לא, הוא לא.. כל עוד הוא לא יפנה שוב את הגב לפני שראפמון יסיים את מה שיש לו להגיד.. לא" הוסוק מבטל את השאלה עוד לפני שג'ימין מסיים לשאול אותה.
"אולי זה מהיר מידי בשביל ג'ין? אני לא בטוח שהוא בסדר עם זה..
הוא לא כל כך אוהב נגיעות כאלה" ג'ונגקוק מעט מודאג.
"אם הוא היה רוצה להתרחק, הוא היה עושה את זה קוקי, שנינו יודעים את זה" ג'ימין שולח לג'ונגקוק מבט קצר וחוזר לבחון את הבחורים.
ג'ין נראה.. מפוחד כמעט- ממש כמעט -
זה מה שהוא אחר.. אולי הוא מופתע?
הוא לא יודע איך להגדיר את המבט הזה.
"מעניין על מה הם דיברו עד עכשיו.." יונגי מסתכל עליהם בחיוך ממזרי.
"מה זה אמור להביע?" ג'ימין מסתובב אליו לגמרי כשהוא מבחין בחיוך –יודע כל- של יונגי.
"כשהלכתי אליהם להזמין לכולכם קפה שמעתי את ג'ין שואל מה הוא ירצה להזמין בתמימות.
ראפמון החזיר לו 'אותך, לדייט' " כולם מסובבים את עצמם ישירות לכיוון יונגי למשמע המשפט הזה, מופתעים.
"בואו ניתן דקת דומיה לכבוד הדיבור החלקלק שלו" ג'ימין נראה כאילו הצליחו להרשים אותו וג'ונגקוק פולט גיחוך מופתע.
הוסוק נראה יותר סקפטי לגבי הסבירות שראפמון שהוא מכיר יגיד מה שהוא כזה אי פעם.
"הוא אמר דבר כזה?" הוא שואל בספק גמור, לא כל כך מאמין למרות שהוא רוצה להאמין.
"אני יודע, גם אני לא האמנתי שהוא מסוגל לדבר למי שהוא בצורה כזאת" יונגי טופח על שכמו של חברו ההמום.
"רגע, מה ג'ין ענה?" ג'ימין היה מוכן לצחוק.
יונגי נשך שפה בניסיון לעצור את הצחוק מלצאת.
"שהוא התכוון לתפריט" כולם נעצרים לרגע, מחליפים ביניהם מבטים ואז מתפקעים מצחוק, מנסים לשמור על הצחוק שלהם שקט כמה שאפשר כדי לא למשוך יותר מידי תשומת לב מהזוג או מהאנשים האחרים שישבו בנחת בבית השפה.
"אני אוהב את החבר שלכם, הוא ממש תמים" הוסוק פולט צחקוק קטן, מסתכל עליהם במעט סקרנות.
"הוא גם עדין, אני מקווה שנאמג'ון לא ישבור אותו עם ההתנהגות האגרסיבית שלו" יונגי מוסיף.
"גם אנחנו" ג'ונגקוק חוזר לצפות במעט דאגה בשניים כשהוא צופה בג'ין מנסה להתרחק.

"אתה יכול אולי.. לשחרר?" ג'ין מבין שהבחור מחזיק אותו כבר זמן מה וזה מביך אותו.
הוא מנסה למשוך את עצמו אבל לא מצליח..
ואז הוא מרים אל נאמג'ון מבט והבחור נמס מהעיניים החומות, הגדולות והמנצנצות, מרפה כשהיופי המהפנט מכה בו שוב.
הוא תוהה אם איי פעם ימאס לו להסתכל על הבחור המדהים הזה..
"אוקיי, אני שחררתי , עכשיו אתה תמלא את החלק שלך.." הוא מבלבל את ג'ין במילים שלו לרגע.. רגע אחד שמספיק בדיוק.
"אתה בא לעבוד במשמרת בוקר מחר?" נאמג'ון שואל בטון רגוע, בטוח.. מבלבל.
ג'ין מהנהן בבלבול גמור, אבוד לגמרי.
"מתי העבודה שלך נגמרת? שתיים? שלוש?" הוא מבלבל אותו עם הטון הנמוך הזה שמרגיע ומחליש אותו.. ועם העיניים האלה שלוכדות את עיניו בלי מאמץ.
"שלוש" ג'ין מבין מאוחר מידי לאן הוא חותר.
"יופי, אז מחר בשלוש אני אהיה פה כדי לקחת אותך אלי הביתה" הוא מציין עובדה, בכלל לא שואל ולמעשה, הוא גם לא מתחנן להגיד לו דברים כמו "תתלבש יפה" כי במקרה שלו זה בכלל לא משנה.
הוא ממילא ימצא חן בעיני כולם.
"אני לא חושב שאני יכול ל.." ג'ין מנסה לדבר, אבל נאמג'ון כבר לא מתכוון לוותר לו יותר.
"אתה תוכל.
עכשיו תגיד לי, אתה מפחד לרכוב על אופנוע?" הוא שואל וג'ין מניד בראשו, לחיו נעשות שוב סמוקות מהישירות הזאת.
הוא לא מבין למה הוא מסמיק כל כך בקלות דווקא כשזה הוא שאומר דברים כאלה.
אבל הישירות הזאת שלו, האופן שבו הוא לא מוכן להתפשר..
זה מחמיא לג'ין למרות שהוא אינו רוצה להודות בכך אפילו לא בפני עצמו.
"טוב מאוד" נאמג'ון מחייך אליו חיוך מלא ביטחון, בוחן את הסומק על פניו ובצעד בלתי צפוי מרים את ידו ומלטף את לחיו של הנער העדין והמופתע בגב כף ידו בעדינות, מרגיש את העור הרך מתחת לידו המחוספסת.
"אתה יודע?" הוא לוחש לג'ין בחיוך קטן שמשאיר את ג'ין אבוד שוב מרוב בלבול וחוסר ודאות מוחלט.
"אני שמח שלא רק לי נהיה חם כשאני מסתכל על דברים יפים" נאמג'ון מרשה לעצמו להעביר את אגודלו באטיות על שפתו התחתונה - הוורודה, הבשרנית והמפתה של השני, לוקח כמה רגעים כדי ליהנות מהעיניים היפיפיות שלו שנעוצות בעיניו ופעורות לרווחה בהלם, הוא מכריח את עצמו להוריד ממנו את ידו ומשאיר את הבחור השני קפוא, בשוק מוחלט.
הוא שולח לג'ין חיוך אחרון בעודו מתרחק ונעמד- ואז מסתובב ושולח קריצה לחברים שלו שיושבים בשולחן הפינתי, מסתובב ומתחיל להתקרב לדלת.
הוא לא רוצה להישאר,
אם הוא יעשה את זה, הוא יאבד את ההזדמנות.. הוא ייתן לג'ין הזדמנות לגשת אליו ולדחות אותו...
ואתם יכולים לחלום שהוא ייתן לזה לקרות.
הוא יוצא מהדלת ועולה על האופנוע שלו, חובש את הקסדה ומתניע במהירות,
חיוך מנצח על שפתיו בזמן שהוא מתרחק.
הוא משאיר את כולם בהלם.
כולם ראו מה שקרה.. וכולם פשוט....בהלם.
אין מילה אחרת לזה.
ג'ין לא בדיוק יודע מה להרגיש.
הוא אבוד לגמרי במחשבות שלו שסותרות זו את זו.
למה הוא משחק איתו?
ואולי זה לא משחק כמו שהוא אמר?
אולי הוא רציני לגביו? – ואם כן, מה ג'ין מרגיש לגבי זה?
למה הוא לא מרגיש את החרדה התמידית שהרגיש כשהוא חשב על מערכות יחסים?
למה הוא נתן לו להתקרב כל כך?
הוא לא נתן לאף אדם זר להתקרב אליו מעולם – ואפילו כאלה שהכיר- רובם לא הצליחו להגיע איתו לשלב הקרבה של יצירת מגע חוץ מג'ימין, וי וג'ונגקוק..
מה נסגר איתו? מה נסגר עם הגוף שלו?
זאת העייפות? מה גרם לו לוותר לבחור הזה? מה מיוחד בבחור הזה כל כך שהוא לא מצליח להתנגד לו?
ולמה דווקא עליו הוא נפל? למה לא קוקי או ג'ימין?
הוא בכלל מבולבל מהשאלה הזאת כי רק המחשבה עליו עם אחד מהם מכעיסה אותו משום מה..
הוא באמת מבולבל.. אבוד לגמרי..
ובזמן שהוא יושב כולו סמוק ומופתע ליד הבר, מנסה לעכל את כל מה שהוא אמר ועשה ואת האופן בו הסתכל עליו..
החבורה יושבת כמו קבוצת נערות שנכנסו לפני כמה רגעים לגיל ההתבגרות.
ג'ונגקוק מדבר עם וי בפלאפון על מה שקרה והשלושה האחרים נכנסים אלה בדברים של אלה.
"הוא מה?" וי נעמד ברגע שהוא שומע את ג'ונגקוק מספר לו בפלאפון על ההתרחשויות בשיא ההתרגשות.
"מה ששמעת, הוא הזמין אותו לדייט ונראה לי שהוא הצליח לקבל מג'ין הסכמה.
הוא קרץ לנו כשהוא עזב ומיהר לצאת.. כנראה פחד שזה ייתן לג'ין הזדמנות לחזור בו" ג'ונגקוק מסתכל על ג'ין האדום ממבוכה ומחייך לעצמו בסיפוק.
נראה שככל שג'ין חושב על הדברים יותר לעומק, ככה הוא נהיה יותר ויותר אדום.
לרוב הוא לא נתן לאף אחד לדעת שהוא טרוד או נבוך.. אבל ראפמון שינה את ההרגל הרע הזה שדיוק בשתי שניות מרגע שהמבטים שלהם נפגשו.
זה היה מקסים ומילה את כולם בתקווה.
"וכל כך רציתי לבוא היום.." וי מתבכיין בעצב כמעט אמיתי לגמרי.
"הייתה לי הרגשה שכל הדברים המעניינים יקרו לא בנוכחותי" הוא אומר בתסכול.
"לא נורא, נראה לי שמפה זה יהפוך רק ליותר ויותר מעניין, פשוט נשלים לך את החומר כשניפגש" ג'ונגקוק מגחך.
"אני יודע שכולנו נשמעים כמו מעריצות, אבל אני באמת לא יכול לעצור את עצמי" הוא מוסיף צחקוק בסוף המשפט כשהוא צופה בג'ין מגרד את ראשו באי נוחות.
וי צוחק כמענה.
"כן, הא?" הוא ממלמל בחיוך.
"תקשיב, עשית לי את היום.." וי מוסיף, מוצף מאושר.
ובזמן שהשניים האלה ממשיכים לדבר,
השלישיה שיושבת בשולחן מדברת ביניהם בשקט ובהתרגשות.
"אולי במקום להניח הנחות נתקשר לראפמון וננסה לסחוט ממנו מידע?" הוסוק שואל  בשקט.
"נראה לך שהוא יענה לשאלות שלנו?" יונגי מרים אליו גבה בספקנות.
"הוא במצב רוח טוב, בואו וננצל את זה" הוא מושך בכתפיו.

ובזמן שכל זה קורה בשולחן הפינתי, ג'ין נכנס לשטוף את פניו בחדר האחורי,
"אולי אני אבקש לצאת לפני הזמן?" הוא שואל את עצמו.
מצד אחד, הוא ירגיש לא נעים לעשות כזה דבר..
מצד שני, הוא באמת לא רוצה להתקרב עוד.
הוא לא מרגיש בנוח בכלל עם הבחור הזה.
"אבל.." הוא ממלמל בינו לבין עצמו, לא מוכן לשאול את השאלה הזאת בקול רם.
אבל מה יקרה אם הוא ילך?
הם רק רוצים להודות לו.. זה לא כאילו הוא יהרוג אותו או מה שהוא.. נכון?
אולי הוא לא צריך להתנהג באופן כל כך מסוגר רק הפעם?
הם בטח אנשים טובים אם חשוב להם להיפגש איתו פנים מול פנים..
הם בטח ממש אוהבים את הבת שלהם..
והילדה.. הוא הופתע לדעת שהיא זכרה שמי שהוא הציל אותה..
הוא חשב שבגלל שזה היה כנראה טראומתי והיא כל כך צעירה.. היא תשכח את זה וזה יהפוך לחור שחור ומבולבל בזיכרונות שלה.
הוא נשך את שפתו, קרוע בין המחשבה על ללכת לבין המחשבה על לברוח או להבריז או בכלל לא להגיע לעבודה באותו יום.
הוא לא בטוח מה כדאי לו לעשות.
את המחשבות שלו קוטע צלצול פלאפון.
מספר לא מזוהה..
ג'ין נאנח..
בבקשה לא שוב.
הוא עונה ומצמיד את אוזנו למכשיר.
"סוקג'ין?" הוא מכיר את הקול הזה.
"היי, זה הרופא המטפל של אמא שלך" הכתפיים שלו לא היו דרוכות למשמע הקול הרגוע.. "רציתי רק להתקשר ולהודיע שאתה יכול מהיום להיכנס לחדר של אמא שלך שוב, קיבלתי אישור לפתוח את החדר למבקרים" הוא מודיע בטון מעט שמח וג'ין נרגע, הקלה שוטפת אותו לגמרי והוא נושם לרווחה.
"תודה" הוא ממלמל, שמח שזה לא עוד מקרה חירום..
היה לו גם ככה יותר מידי על הראש כרגע.. ומצב חירום היה לגמרי מפרק אותו.
הוא גם ככה אבוד ומבולבל ולא בטוח.
"אין בעיה, רציתי גם לשאול אותך אם תרצה שנכניס לך מיטה לחדר של אמא שלך.. אני יודע שישנת בכל הזמן הזה בחדר המנוחה אז חשבתי שאולי תרצה.." הרופא מציע בנדיבות
"לא, זה בסדר, אני ישן בבית החולים רק כשהמצב ממש גרוע, בימים אחרים אני הולך לשון בבית ובא בזמני החופשי לראות אותה כמה שאני יכול..
אז היום אני אבוא לבקר אותה ואחזור הביתה" ג'ין מסביר, מרגיש קצת לא בנוח מהדאגה המיותרת, אבל מאוד מעריך את זה..
האיש הזה לא מכיר אותו בכלל, אבל נדיב אליו בצורה מדהימה..
זה לא מובן מאליו. במיוחד לא עבור ג'ין.
היו בתי חולים שסילקו אותו אם הוא היה נרדם בספסלים..
והוא שמח שבבית החולים הזה התנהגו באופן קצת יותר אנושי לאנשים..
ככה זה אמור להיות
"באמת תודה לך, זה לא מובן מאליו בשבילי ואני מודה לך על כל הימים האחרונים – על הדאגה והעזרה" הוא מדבר בכנות, מחייך חיוך קטן ומעודד.
"אין בכלל על מה להודות לי, לראות אותך מתמודד ככה זה כמו לראות את הבן שלי במצב כזה..
אמרתי לך, אם תצטרך מה שהוא- כל דבר- אני כאן ואתה יכול לבוא ולדבר איתי.
אני אעזור לך, מבטיח" הרופא מדבר בחמימות, גורם לג'ין להרגיש יותר בנוח.
"תודה דוקטור, נתראה" הוא ממלמל
"אין בעד מה, נתראה ילד" הוא אומר בחביבות ואז מנתק.
ג'ין מסתכל על הפלאפון שלו לרגע בחיוך, שמח שהוא פגש אדם נדיב וטוב לב כמו זה.
זה תמיד נחמד להכיר אנשים טובים.. וזאת גם הקלה די גדולה כשהוא מרגיש בנוח עם הרופא שמטפל באמא שלו כשהיא במצב לא טוב..
הוא נאנח, מחזיר את הפלאפון שלו לכיס האחורי שלו חזרה ומעביר יד בשיערו.
הוא חוזר לחשוב על נאמג'ון בזמן שהוא יוצא מהחדר אל הקופה.
"איפה הייתה?" יש עובדת שמטפלת בלקוחות בקופה כרגע.
"מצטער, קיבלתי שיחה מבית החולים" כל העמיתים שלו לעבודה ידעו על המצב בערך, לכן, הם גם לא כעסו עליו.
בכלל, הוא היה ילד טוב ונחמד, רובם לא יכלו לכעוס עליו כי הוא פשוט לא היה אדם שהיה הגיוני לחשוב שיעצבן מישהוא בכלל.
"אה..הכל בסדר?" היא מסתכלת עליו בדריכות.
"כן..כן, הכל טוב.." הוא מכחכח בגרונו לרגע, מתקרב אליה ולוקח ממנה את הכסף שהיא מחזיקה על מנת לעזור לה, מארגן אותו בקופה.
"רק הודיעו לי שאפשר לבקר אותה עכשיו" הוא ממלמל בחיוך אל הבחורה.
"אה.. טוב מאוד" היא מוחא כף בשמחה.
"כן.." הוא נותן לה חיוך קטן.
"תמסור לה שתרגיש טוב" היא שולחת לו חיוך אחרון לפני שהיא יוצאת מהבר וניגש לשולחנות.
"תודה" הוא ממלמל בקום מעט רם מהרגיל, סוגר את הקופה.
הוא נעצר כשהפלאפון שלו רוטט בכיסו,
הוא מוציא אותו ורואה הודעה מוי:
'אני בא אליך לבית החולים בשבע' נכתב בהודעה
'תבוא לאסוף אותי בשבע לבית שלי, פתחו ביקורים' ג'ין עונה בקצרה.
'יופי- ואז אני לא ארגיש לא נעים כשאני אתחקר אותך עם כל מה שקרה היום' הוא שלח חזרה, גורם לג'ין להיעצר ולהסתכל למעלה, לחבורה שישבה בפינה ונראתה כאילו היא בדיוק מסתובבת כדי שלא יתפוס אותם מסתכלים.
חוץ מג'ונגקוק.
ג'ונקוק נראה מעט אשם כשהמבטים שלהם נפגשו.
וג'ין הניח את ידיו על מותניו בתגובה וכיווץ אליו עיניים בכעס, ממש כמו שאמא תעשה.
לאחר שג'ונגקוק הסיט את המבט והסתובב במעט פחד,
ג'ין לקח את הפלאפון ועם יד אחת עדיין על המותן הוא כתב
'שיהיה' בחזרה.
מכניס את הפלאפון לכיס ונאנח.