נאמג'ון לא בזבז יותר מידי זמן.
באותו ערב, כשהוא ראה איך ג'ין מפחד מהקרבה שלו, הוא ידע שהוא חייב לשנות את זה.
בהמשך אותו ערב הוא הרפה בשביל שירגיש בנוח, מנצל את זה בכדי להשקיף-
הוא צפה בו בזמן העבודה, כשדיבר עם לקוחות וכשיצא להפסקה- איך הוא הרגיש בנוח לשבת בין וי וג'ימין, כשכל אחד מהם מניח עליו את ראשו בעייפות והוא מלטף את ראשם מבלי להתלונן.
הוא נמלא בקנאה, אבל עצר את עצמו מלהראות אותה.
במקום זה, הוא ניסה ליהנות ממה שראה – אדם עדין, סבלני ואכפתי.
הוא נהנה רק מלהסתכל עליו, למרות שזה נשמע מוזר- החיוך הקטן והנינוח שנח על שפתיו באותם הרגעים- ולמעשה החיוך הראשון שהוא אי פעם ראה ממנו , העיניים שהתרככו ונצצו בחיבה לחברים שלו, התנועות העדינות בהן השתמש כדי לשחק בשיערו של ג'ימין וכדי ללטף את הראש של וי שהניח את ראשו על כתפו של ג'ין מצדו השני..
הוא נשך שפתיים בכדי לעצור את החיוך שאיים להתפרס על פניו.
זה בדיוק מה שהוא רצה.
את ג'ין.
לא אדם מושלם או אידיאל שהרכיב לעצמו בכדי להגדיר את מה שהוא אוהב כמו שכל אדם יעשה..
אהב, בעצם, כי עכשיו כל הסטנדרטים האלה נמחקו כאילו לא היו.
את מקומם תפסו העיניים היפיפיות והגדולות שנחרטו בזכרונו, האף המתוק והשפתיים המזמינות, הגוף הרזה והצר שנע בצורה מפתה שגרמה לו לרצות לנעול אותו הרחק מעיניי הציבור כדי שרק הוא יוכל ליהנות ממנו- כל זה בא אצלו בלי שום מאמץ מיוחד וגרם לו להיות ולהראות עוד יותר מושך.
"אתה שוב בוהה" ג'ימין מלמל אליו, נשען לעברו וטופח על כתפו ונותן לו חיוך קטן.
"אני יודע" הוא אמר בחוסר אכפתיות, ממשיך לנעוץ את מבטו בבחור כשהוא צוחק עם ג'ונגקוק על מה שהוא שנאמר ומדבר בחיוך.
"להגיד לו עליך מילה טובה?" ראפמון לא שם לב עד כמה ג'ימין בוחן אותו- וכשבחור הניד את ראשו כתשובה , ג'ימין הרים מבט ומבטו נפגש בשל יונגי והוסוק.
כולם ידעו מה זה אומר.
הוא רצה את ג'ין, ולא יקבל בעין יפה אנשים שיכנסו בדרך שלו.
אפילו כאלה עם כוונות טובות.
כולם התחילו להבין עד כמה המצב רציני, לכן, הם כבר ציפו בהתרגשות לראות מה יקרה בעתיד.

----------------------

בבוקר אחרי, נאמג'ון התיישב עם כל המשפחה לארוחת הבוקר באופן בלתי צפוי.
היה לו הרגל עוד מגיל ההתבגרות שהוריו תיעבו – הוא ניפגש בכל בוקר עם חברים מחוץ לבית ואכל איתם בחוץ.
אבל הבוקר הכול היה שונה לגמרי.
הוא פתח אותו עם חיוך והתיישב מול אמא שלו בחיוך מרוצה, מלווה בגומות מקסימות.. חיוך שכל הנוכחים סביב השולחן לא ראו כבר הרבה זמן..
זה לא שהייתה סיבה טראגית , זאת הייתה האישיות שלו פשוט – כמו כל גבר, קשוח מבחוץ, ורך כמו מרשמלו מבפנים..
כל מה שהיה צריך היה האדם הנכון שילחץ על הכפתורים הנכונים ויגלה את הרוך האהבה והחיבה שהתחבאו מתחת לחזות קשוחה וקרירה.
"איך יצא שזכיתי בנוכחותך הבוקר?" אמא שלו דיברה בהתרגשות אצורה וחייכה אליו בשביעות רצון, מרוצה מהעובדה שהיא פותחת את הבוקר עם כל המשפחה מסביב לשולחן.
"מצאתי אותו" נאמג'ון מכריז, מוזג כמה דברים לצלחת שלו ומתחיל לאכול.
"את מי?" אימו נותרת מבולבלת מעט.
"את מי שהציל את הבת שלך" הוא הוציא לשון לאחותו בקלילות שלא התאימה להתנהגות שלו בדרך כלל, מתגרה בה מעט.
"באמת?, אימו התיישרה ישירות, לא מסוגלת לעצור יותר את ההתרגשות שהתפרצה ממנה והביטה בו בפליאה בזמן שהנהן..
"אז תביא אותו לפה בכדי שנוכל לדבר, להודות לו איך שהוא" היא מבקשת.. או יותר נכון, פוקדת על בנה- הטון שלה כאילו אומר שכל ההליך הזה אמור להיות מובן מאליו.
"קצת סבלנות אוממה, הוא אדם עדין" הוא מדבר ברוגע, חיוך קטן עדין נשמר על שפתיו.
ההורים שלו מחליפים מבטים מופתעים, כאילו מתקשרים עם העיניים..
ממתי יש לבן שלה סבלנות עם אנשים אחרים? הוא אדם שבטבעו הוא קצר רוח..
ונאמג'ון שם לב לתגובות של הוריו, אבל לא מייחס חשיבות מיוחדת..
במקום זה הוא מסתכל למטה אל שעונו, דוחס את חתיכת הצנים הקטנה שנשארה בידו ממה שכבר אכל לפיו ומודיע על עזיבתו
"אני אאחר אם לא אצא עכשיו, נדבר" הוא הולך סביב השולחן כדי לנשק את מצחה של אמו ולטפוח על שכמו של אביו, ממהר לשים מעליו את מעילו ולצאת מהדלת של ביתו רחב הידיים.
הוא עוטף את ידיו בכפפות ולאחר מכן עולה על האופנוע שלו, חובש את הקסדה שלו, מרים את הרגלית ומתניע, מופתע כשהוא פתאום קולט שהוא מתחילת הבוקר קם עם הפרצוף של הבחור המקסים ההוא חרוט במוחו- מוח שלא מוכן לשכוח דבר כל כך יפה.
הוא מחייך חצי חיוך ערמומי.
"זאת רק ההתחלה.." הוא ממלמל לעצמו בעודו מתחיל לנסוע הרחק מביתו.

ג'ין בילה את היום בעצלות עם וי וג'ונגקוק.
הם ישבו בביתו הצנוע של ג'ונגקוק בסלון וראו ביחד סרטי דיסני - סרט אחר סרט כמו מכורים.
"אתה הולך לעבודה היום?" וי שואל לפתע- אם כן, הוא יצטרך לשים לב לשעה יחד איתו ואז יקפיץ אותו לשם.
"לא, הבוס שלי נתן לי יום חופש בגלל שאמרתי לו שאני מתכנן גם ללכת לבית החולים" הוא ממלמל, לא מסיט את מבטו מהטלוויזיה.
ואז חוזרת הדממה..
משום מה, היא מרגישה פחות נינוחה מהקודמת לה.
"אז.. מה עם אמא שלך?" ג'ונגקוק מפר את השקט שוב, מרגיש אשם כשהוא מבין שלא שאל את השאלה הכי חשובה כמו בכל פעם שהם נפגשים..
"היא בסדר, אולי בקרוב יתנו לי להיכנס אליה" הוא נאנח, צופה בריכוז במפגש בין בל לחיה.
"אתה מתגעגע אליה?" הוא מתיישב ליד ג'ין ומביט במבטו הופך למוטרד, ג'ין מסובב את פרצופו לג'ונגקוק ומסתכל עליו לרגע – לא בטוח מה להגיד..
האווירה היתה כל כך קלילה וכיפית עד עכשיו שהוא תהה איך כדאי לו לנסח את תשובתו.
"כן, קצת" הוא בסוף עונה במלמול, מפנה את מבטו חזרה לטלוויזיה.
"הרופאים אופטימיים לגבי המצב שלה.. הם אומרים שאולי היא תוכל לחזור לתפקד באופן רגיל ולצאת מהאשפוז" הוא שולח חיוך מנחם לחבר שלו – כמה אירוני.. הא? הוא האחד שמנחם את האנשים סביבו לגבי המצב של אמא שלו במקום שאחרים ידאגו לגבי האופן בו הוא שורד את התקופה הארוכה הזאת מראשיתה..
אבל זה היה בסדר מבחינתו של ג'ין – שוב, ג'ין לא היה אנוכי, הוא למד להסתדר לבד ולדאוג לעצמו ולאמא שלו מגיל צעיר כי לא הייתה לו ברירה אחרת..
הוא לא היה צריך את הדאגה של אחרים אליו או רגשות רחמים או ניחומים שיופנו כלפיו...
הוא היה בסדר גמור.
הוא ידע שההערכות של הרופאים לא נכונות, הוא כאילו הרגיש את אמא שלו הולכת ומתרחקת, מאבדת אחיזה בחיים, נאבקת אבל תמיד מפסידה ולבסוף מתקדמת עוד צעד אחד קרוב יותר למוות.
הוא ידע כבר מה עתיד לקרות ועם כמה שזה יכאב.. עם כמה שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי לשאת את האובדן שלה ואת העובדה שהוא לא יוכל לראות את פניה המודאגות והאהובות שוב..
עם כל זה.. היא לפחות תפסיק לסבול ולהיאבק במה שאי אפשר לנצח- המוות.
העובדה שמתי שהוא היא תחדל מלהרגיש חסרת אונים, מודאגת ומיוסרת עזרה לו להרגיש יותר אופטימי בקשר לאובדן שלה בעתיד.
ג'ין נבהל כשהוא צפה בג'ונגקוק קם פתאום ועונה לשיחה שקיבל...
הוא כנראה בהה כל כך הרבה זמן באוויר שהוא לא שם לב שהרבה זמן חלף..
ג'ונגקוק הלך והסתגר בחדר שלו, כנראה כדי לדבר בפרטיות עם האדם בצד האחר של הקו.
אחרי כמעט חצי שעה של הסתגרות בחדרו, נראה שוי החל להרגיש בכלל לא בנוח..
"מה זה? ממתי הוא עונה לפלאפון לא בנוכחותנו?" וי מרים גבה וג'ין מושך בכתפיו.
"עזוב אותו, אולי זה מה שהוא חשוב" ג'ין מרגיע את חברו הבלונדיני והמוטרד.
"אל תפריע לו ואל תציק לו אחר כך עם זה" הוא מזהיר
"אבל אני שונא לא לדעת דברים" וי משרבב את שפתו התחתונה באופן ילדותי.
"לא הכול הוא העסק שלך.." אבל בדיוק בזמן הנזיפה, ג'ונגקוק פותח את דלת החדר וקורא לוי לבוא לכמה רגעים.
וי מתיישר בחיוך וממהר להיכנס לחדר עם ג'ונגקוק ולשמוע את מה שיש לו להגיד כנראה-
בהתחלה נשמעים מלמולים.. אבל אז נוצרת הרגשה שזה הופך לויכוח שג'ין לא בדיוק יכול להקשיב לו בגלל אטימות הקירות ובגלל הנכונות שלו שלא להתערב בעניינים שלהם.
אחרי רבע שעה, הם יוצאים מהחדר.
ג'ונגקוק מתיישב ליד ג'ין ובוהה בנקודה מסוימת ברצפה במחשבה, ווי במטבח, יושב לאכול מה שהוא כנראה.
"הכל בסדר?" נראה שג'ין מפחיד את ג'ונגקוק משום מה.. כי המבט של ג'ונגקוק נורה אל שלו עם מעט פחד.
הוא פותח את פיו ואז סוגר אותו, ואז שוב פותח את פיו ואז שוב סוגר.
הוא מתחבט בתוך תוכו אם לספר לחבר שלו את מה שכרגע קרה, מה שגרם למריבה הזאת בינו לבין וי- אבל בסוף מחליט להניד בראשו ולשתוק.
"אתה לא חייב לספר לי אם קשה לך, אני אקשיב רק אם תרצה שאקשיב" ג'ין מנסה להקל על ג'ונגקוק..
אבל אוי ווי.. הוא לא מבין עד כמה הוא לא מבין מה קורה..
"רק תזכור שאני חושב שזה לא בסדר ושאתה לא צריך לעשות את זה בצורה כזאת" וי מדבר באופן תוקפני שלא מתאים לו וג'ין מסתכל עליו בהפתעה.
"תרגעו, אל תתווכחו לי, אני צריך שתשארו חברים שלי ומלוכדים, אחרת מה אני אעשה בלעדיכם?" הוא מסתכל עליהם במבט שאומר 'תתפשרו', 'תוותרו'.
והכתפיים שלהם שוכחות מדריכותם בשני רגעים, הם נמסים מהנימה המתחננת, לא רוצים לגרום לו להרגשה של אי נעימות.
"בסדר, אבל תזכור את מה שאמרתי" וי מדבר קודם לג'ין באופן רך, ואז פונה לג'ונגקוק באופן מעט קשה יותר.
"אני יודע, אני יודע..." ג'ונגקוק נאנח בעייפות, נראה שהוא עדיין מתלבט בנוגע למה שהוא..
"בואו פשוט נמשיך לראות סרטים ולהיות עצלנים חסרי דאגות לכמה שעות.
אל תהרסו את האווירה שהייתה" ג'ין מעביר להתחלה בנכונות לראות את כל מה שהפסיד.
זה היה היפה והחיה- הסרט הכי אהוב עליו.
ואם הוא לא הצליח לצפות בכל רגע ורגע באדיקות, כולם יצטרכו לסבול או ליהנות- תלוי מה יבחרו- מהסרט מההתחלה..
"בסדר מאמא" וי אומר באופן קליל יותר, כמעט משועשע..
האם כבר הוזכר שלכל אחד בחבורה היו שתי אימהות?
האמא הביולוגית ומאמא.
כן, זה למה הכינוי של ג'ין היה מאמא.
כי כמו שמוותרים פעמים רבות על ויכוחים ומתפשרים במשפחות מתוך כבוד לאמא, ככה זה גם התנהל עם החבורה..
הוא היה הבוגר ביניהם, משכין השלום, והם לא יכלו שלא להרגיש בצורך לכבד אותו.
וככה זה נמשך עד לפנות ערב.. השניים שכחו מהויכוח אט אט וחזרו לדבר, מחזירים איתם את הנינוחות לאווירה.
"היונג, עוד מעט כבר שש.. אתה רוצה שאסיע אותך לבית החולים?" המבטים של וי וג'ונגקוק נפגשו, מבטים של אשמים, אך למרות הכל, אף אחד לא אמר מילה.
"יותר מאוחר" הוא מלמל בשקט, צופה בטלוויזיה בנחת – ממילא הוא לא היה יכול עדין להיכנס לחדר שלה עד שיגידו לו אחרת, אז אלה אם יהיה מצב חירום, הוא יישאר עד מאוחר ורק אז ילך לישון בבית החולים כדי להיות בקרבת מקום אם מה שהוא יקרה במשך הלילה.
ג'ין שם לב שהחברים שלו מחליפים מבטים באופן קבוע..
סיקרן אותו לדעת מה קורה, אבל הוא לא רצה להיות חטטן, אז הוא שתק, ממשיך לצפות בטלוויזיה ומשתדל להתעלם מהם.
"סוקג'ין היונג?" וי פנה אליו בנימה חנפנית אחרי זמן מה של חילופי מבטים בלתי נפסקים בין השניים.
הוא המהם בחזרה בשאלה והפנה את מבטו אל וי בסקרנות.
"מה אתה חושב על ראפמון?" ג'ונגקוק כנראה משלים את השאלה שהייתה תלויה ביניהם באוויר.
הם לא דיברו עליו בכלל..
נראה להם שלג'ין לא היה אכפת ממנו למרות שבאותם רגעים שהיו ביחד זה נראה כאילו כל אחד עשה את הרושם המתאים בשביל להישאר אחד לשני במחשבות..
בכל מקרה, מאז אתמול- וי, הוסוק, יונגי, ג'ימין וג'ונגקוק סימסו זה לזה ללא הפסקה לגבי ההתרחשויות מהערב הקודם.
משום מה, עבור כל אחד מהצדדים, זה נראה כמו מה שהוא מאוד מיוחד-
ג'ין נראה לחבריו אדם חזק, אבל אפילו הם ידעו שלפעמים הוא היה צריך אדם לדבר איתו על דברים שהציקו לו ופשוט לא היה לו אחד כזה...
הוא היה מופנם ושקט ונהג להשאיר את הדאגות והתלונות והכאבים שלו לעצמו.
ואולי כשחושבים על כך, נאמג'ון היה התשובה?
מהצד השני, היה בחור שנראה לחברים שלו תמיד מרוחק, קריר ויותר מהכל משועמם. משום מה, בגלל העובדה שהיה לו כל דבר בחיים- כלומר, בגלל העובדה שנולד למשפחה עמידה כלכלית, יציבה וטובה,
הייתה בו תמיד מין ריקנות אין סופית כזאת שהוא תמיד רמז עליה..
ונראה שהוא ידע בוודאות שג'ין הוא התשובה לתהום הזאת שנפערה בו.
נראה שנאמג'ון השאיר על כולם רושם בסופו של דבר.
חוץ מעל ג'ין.
"אני לא יודע" ג'ין משך כתפיים, גורם לשני החברים שלו להרים גבה ולהחליף ביניהם מבטים מאוכזבים.
"מה זאת אומרת לא יודע?" וי שאל בבלבול
"זאת אומרת שאני לא יודע וי, באמת, אני לא שונא אותו או אוהב אותו.. לא יודע.. אין לי רושם מיוחד ממנו" זה היה שקר, שקר שנאמר בקרירות, בוודאות.
שקר שהחברים שלו האמינו לו ולכן רק ג'ין ידע את האמת על היום הקודם.
למען האמת, המחשבה עליו הטרידה אותו.
הוא פחד שיספר מה עשה, הוא פחד שיספר שהם מכירים, הוא לא היה מעוניין בהיכרות איתו או בהתקרבות אליו..
או בכלל לאנשים אחרים כרגע..
הוא עשה מה שהוא מתוך הומניטריות ואמפתיה.
הוא לא רצה להיות גיבור... הוא רק רצה חיים רגילים, בלי למשוך תשומת לב מיוחדת או אנשים לא נכונים לחיים שלו..
"אבל היונג.." ג'ונגקוק יבב בנימה ילדותית ונתלה על זרועו כמו שילד נתלה על זרועה של אימו.
"אתה מבין שהוא התחיל איתך אתמול, נכון?" הוא המשיך להגיד בנימה מתלוננת.
" אני חבר שלו כמה חודשים והוא לא נתן לי יותר מצל של חיוך.
ואתה? הוא ראה אותך פעם אחת ונתן לך חיוכים, התחנף.." ג'ונגקוק מציק לחברו ה-כביכול אדיש, צובט את זרועו כמה פעמים במהלך הדיבור
"זה באמת לא עשה לך כלום?" האמת היא שכל חמשת החברים שצפו בהתרחשויות רצו שמה שהוא יקרה, שזה יהיה הדדי ושזה יהיה חמוד כמו שהם מצפים.
אבל ג'ין התנהג בקרירות שלא אפיינה אותו, זה היה בהחלט לא צפוי מחבר שהכירו כאדם אכפתי, נדיב ואוהב..
"לאן אתם מנסים לחתור?" לג'ין היה נמאס ללכת סחור וסחור עם דיבורים.
"אנחנו חושבים שאתם נראים טוב ביחד, זה הכל, וקיווינו שיש חיבה הדדית" וי מסיים בחיוך תמים.
" אני באמת לא יודע מה אני אמור להגיד לכם" ג'ין ענה, מופתע מהגישה של החברים שלו.
"אל תכעס, מאמא" וי מחבק אותו.
"אנחנו פשוט חושבים שבמשך זמן רב נאלצת כל הזמן לדאוג ולדאוג בלי סוף, ואנחנו נשמח אם מי שהוא יצליח לתת לך להרשות לו לדאוג לך " וי הידק את חיבוקו סביב חברו היקר, מעריך ומעריץ את האדם שהיה שם אין ספור פעמים כדי לעודד אותו ולתמוך בו כשאף אחד אחר לא עשה את זה.
" ככה זה באהבה וי, יש גם דאגות וצרות.. אל תצפה שזה יהיה רק לבבות ופרחים" ג'ין החזיר בחיבוק, מחייך למשמע המילים הללו שיצאו מפי חברו וחיממו את ליבו.
"אני לא מצפה רק לטוב, היונג, אתה יודע שלא..
אני יודע שלאהוב מי שהוא יכול גם לכאוב.. אבל עם כל השנים האחרונות הכרת רק את הצד הכואב באהבה והערכה לבן אדם.." וי צובט את לחיו של ג'ין, נימה מעט עצובה בקולו.
"ואולי הגיע הזמן שתכיר את הצד הפחות אפל שבאהבה וביחסים בין אנשים" ג'ונגקוק משלים בחצי חיוך מעודד.
ג'ין מושך את שניהם לחיבוק מלא באהבה.
"יש לי אתכם וזה כל מה שאני צריך.
חברים טובים שיהיו שם בשבילי" הוא מוחץ אותם מעט בין זרועותיו ואז משחרר
"אבל היונג.." ג'ונגקוק מנסה לחזור ולהציק
"אני לא רוצה לשמוע עליו יותר קוקי, אני עייף, ואין לי כוח לדבר על דברים שלא יתקדמו לשום מקום..
זה אחד מהחברים שלך ולא שלי, הוא לא ענייני" ג'ין נאנח בתסכול, ממש רוצה לשנות את נושא השיחה הכבד והמעייף.
"אני מבין את הדאגה, ותודה לכם.. אני מעריך אותה מאוד.. אבל אני בסדר עכשיו.
ואני אהיה בסדר גם בעתיד בזכותכם, אוקי? יהיה בסדר. תפסיקו לדאוג לי סתם" הוא פורע את שיערם וקם.
"עכשיו וי.." הוא מסדר את הבגדים שלו, מיישר אותם.
"תואיל בטובך לקחת אותי לבית החולים?" הוא חייך אליו ברכות, לובש מעליו את המעיל הגדול והישן שלו, סוגר את הרוכסן במהירות ומחכה למענה.
"ב.. בטח היונג" וי ממהר ללבוש את המעיל שלו בעצמו.
"קוקי, אתה בא?" ג'ונגקוק בהה משום מה, והניד בראשו באטיות כתשובה.
"אוקי, אז בו נלך" וי מושך את ג'ין החוצה מהבית, הם נכנסים למכונית הקטנה והישנה של וי ומתחילים לנסוע לכיוון הבית חולים.
" מה אתה תעשה עם הפלאפון שלך דרך אגב?" וי נזכר בשאלה שרצה כבר זמן מה לשאול.
" הוא כנראה יישאר שבור, אין לי כסף לתקן את זה כרגע" ג'ין מושך בכתפיו.
"זה לא מפריע לך? חוסר האסטטיות?" וי מדבר בזמן שהוא מסובב את ההגה ומסתכל על הכביש.
"זה כן, לא נוח לי להסתכל על המסך אבל מה אני אעשה? לפחות הפלאפון עובד ושום דבר בפנים לא ניזוק מהנפילה הזאת.." ג'ין נאנח בתסכול, מנסה לא להתלונן יותר מידי.
"אתה רוצה שאני אעזור לך ל.." כמו תמיד, ג'ין לא היה מוכן להטריח אף אחד בגלל שהוא היה בצרה קטנה.
"לא, לא, לא.. אני אהיה בסדר, עזוב" ג'ין נכנס לדברים של וי במהירות.
"זה לא בושה לקבל עזרה לפעמים, מאמא" וי הוא זה שנאנח בתסכול הפעם
"אני יודע, אני לא מתבייש, אני פשוט לא צריך.. זה רק פלאפון" ג'ין ממלמל.
"אני יכול לסמס ולהתקשר, זה כל מה שאני צריך.." הוא טופח לוי על השכם בחיוך קטן שהוא ניסיון של ג'ין לתת לוי הרגשה קצת יותר טובה ולא לפסול את הנדיבות שלו..
"לפעמים אתה מתסכל אותנו היונג.." נראה שזה לא מצליח.
"אני אוהב אותך, אבל לפעמים אתה נלחם כדי לא לקבל עזרה שאגב אתה זקוק לה רק כדי שלא תצטרך להרגיש תלוי באחרים.." הם כבר היו בחניה של בית החולים בזמן הזה.
"אנחנו חברים כבר הרבה זמן, ג'ין, האם אי פעם נתתי לך הזדמנות לפקפק בעובדה שאני נשאר ולא נעלם לשום מקום?" וי הבין מאיפה חוסר האמון באנשים בא.. אבל הוא חושב שהגיע לו לקבל יותר מאנשים רנדומליים.. הם היו חברי ילדות, הוא חייב לו לפחות קצת יותר אמון מזה.
"וי, זה לא קשור לפקפוק.. אני לא רוצה להטריח אותך ולתת לך לעשות עבורי דברים.. אנחנו חברים טובים, ואני סומך עליך בעיניים עצומות.
אבל כשיש דברים שאני יכול לפתור בעצמי אני אפתור אותם לבד.." ג'ין ידע שוי צודק אבל.. הוא לא רצה להודות בצד המכוער של האישיות שלו.
וי רצה להמשיך להתווכח, אבל ידע שזה לא ישנה את הדרכים של ג'ין- הטיפש חסר האנוכיות שהעמיס על עצמו דאגות על דאגות רק כדי שלא יטריחו אחרים.
טיפש.
הוא אהב אותו עד עמקי נשמתו.. את הטיפש הזה.
הוא רצה שיהיה לו טוב..
הוא רצה שישחרר מהגישה הסגורה וחסרת הביטחון ויתחיל ללמוד להיות קצת יותר פתוח עם האנשים הקרובים אליו..
הוא קיווה שהממזר הזה- נאמג'ון – שהוא יהיה התשובה.
קיבינימט, הוא ידע שהוא התשובה.
וזה עניין של זמן עד שגם ג'ין יבין.
הבעיה היא- שברגע שהוא יבין, הוא יחליט לסגת.
לכן אסור לספר לו על מה שקורה, על התכנון..
אסור לספר לו על מה הקבוצה מדברת..
צריך לתת לו להישאר רגוע לזמן מה.
לתת לנאמג'ון לעשות את זה לבדו עד שיוכלו להתנהל אחרת.
הוא קיווה שזה יהיה כמו בסרטים ובספרים שקרה- כשהאחד מתקן את השני..
כי ג'ין היה צריך מי שיתקן אותו...הוא גדל לתוך הידיעה שההורה היחיד שלו לא יכול לתמוך בו בשום צורה בגלל בעיות בריאותיות שצצו אחת אחרי השניה.. הוא למד בדרך הזאת להחזיק הכל יחדיו בכוחות עצמו והוא פשוט לא נתן לאנשים להתקרב ולעזור בנטל.
זה חירפן את קוקי וג'ימין גם כן.
וי, ג'ונגקוק וג'ימין מצאו את עצמם לא פעם מודאגים מההרגלים הרעים האלו שלו.
ואתמול- הסומק הזה שעלה על הלחיים שלו, האופן שבו הוא הגיב לבחור השני..
זה נראה כאילו שזה אמור להיות פשוט.
הצורה בה המבטים שלהם נפגשו.. זה נראה כאילו כל אחד מהם ניסה להסתכל ולהגיע לנשמה של השני..
אבל ג'ין כמו תמיד – החליט לסגת.
הוא נראה כאילו הוא פחד משום מה.
הפחד הזה שוי ראה בו נתן לו תקווה כשהסתכל עליהם- פחד זה לא רגש שהוא הראה כמעט ובכלל..
ואם הוא הרגיש מאוים, עם כמה שזה נשמע לא נכון- זה דבר טוב, סימן מבורך, בעיניו של וי..
היה מה שהוא בחבר החדש שלהם שהחליש את החומות המגן העבות שג'ין יצר סביבו והציג אותו באופן קצת אחר.
אולי עכשיו הוא היה אדיש ולא היה לו אכפת – לפחות כפי שוי ראה את זה..
אבל זה כי הוא עדין לא ראה מהצד עד כמה התגובות שלו לא נראו כמו התגובות הרגילות שלו.
הוא עדין לא הבין כמה השפעה יש לבחור הזה עליו, תודה לאל.
וי צפה בג'ין יוצא לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה ביניהם.
הוא צפה בו נכנס למבנה בית החולים ואז נזכר שהוא שכח להזכיר לו כמה דברים חשובים.. אז הוא סימס לו כדי שיזכור לדאוג לעצמו-
'תקנה לעצמך אוכל ושתיה בקפטריה, תישן טוב, ואם יש בעיה, תתקשר ותדבר עם אחד מאיתנו בבקשה." הוא כתב בנימה קרה יותר הנימה הרגילה שלו.
הוא לא התכוון להיות קשה, אבל הוא היה פגוע- איזה חבר טוב לא יהיה פגוע מיחס כזה?
בכל מקרה, לבינתיים, הוא לא יציק לו יותר מידי..
'בסדר, תודה..
לילה טוב" ג'ין נענה למסרון במהירות, משאיר את וי מודאג משום מה..
-------- -------- ---------

"אמא שלך תהיה בסדר, היא כמובן בפיקוח כי היא לא מקרה רגיל של התקפי לב..
כמו ששנינו יודעים היא כבר כמה פעמים חלתה במחלות קשות וסבלה מהמון דברים לא פשוטים, אבל, בזמן האחרון נראה שהמצב הבריאותי שלה במגמת עליה ואנחנו ננסה לשמור עליה במצב הזה..
היא עוד צעירה, אני חושב שאם ננסה למצוא דרך לעצור את הכשלים הבריאותיים האלה, אנחנו נוכל לתת לה אפשרות לחיות חיים ארוכים.
אנחנו עובדים על זה בינתיים.." הרופא מסתכל על התיק הרפואי במחשב שלו בזמן הדיבור וג'ין מהנהן.
"אני סומך עליך" הוא אומר בחיוך עקום, ליבו מרגיש כבד כשהוא שומע את השקר יוצא מפיו.
"אני שמח" הרופא המבוגר נותן לו חיוך קטן
"ומה איתך? איך אתה עובר את התקופה הזאת?" הרופא סוגר כמה דברים במחשב ופונה להסתכל על הבחור הצעיר.
"אני בסדר גמור" הוא עונה כמעט באדישות, בחיוך קטן, כאילו מנסה לשדר שהוא בטוח בדבריו.
"זה לא קשה לך? ההתמודדות?" ג'ין שנא את השלב בו אנשים מסביב אהבו להתחיל לשאול שאלות.
הוא באמת שנא לדבר על הרגשות שלו.. גם כשמה שהוא הפריע לו.
זה פשוט היה מה שהוא שהוא לא הסכים לשתף בו אחרים.
זאת הייתה האישיות שלו.. הוא שנא את זה.
אבל הוא לא רצה לשנות את זה.
הוא פחד משינוי, הוא פחד להגיד את המחשבות האפלות ביותר שלו לאוזני אנשים כי היה בטוח שהם יסתכלו עליו מוזר או ברחמים או בכל גישה אחרת שהוא פשוט לא רצה .
הוא שנא שאלות כאלה במיוחד כי הוא לא ידע לענות עליהן.
הוא שכח בכלל איך להתחיל בנימה מתלוננת או עצובה או כואבת..
הוא היה גרוע בלהביע את הרגשות הקשים ביותר שלו במילים- למען האמת, הוא דחק אותם בפנים לא נתן להם מקום.
"לא, בכלל לא" הוא התפלל שלא ימשיך בתחקיר המטופש והשנוא.
הרופא נאנח.
"אני מבין, אתה לא אוהב לדבר על הנושא, אז אני אכבד" הרופא חייך אליו בחביבות וג'ין הודה לאלוהים על שהוא החליט לא להאריך את השיחה הזאת במילים.
הוא הניד בראשו בהכרת תודה כתשובה והשפיל את עיניו במעט מבוכה, מרגיש מעט רע על שגרם לו לאי נוחות מסוימת.
"אני מצטער, אני פשוט לא מרגיש צורך לדבר על זה, המצב ככה הרבה שנים והתרגלתי, אז אני מאמין שאין בדיוק על מה לדבר" הוא אמר בכנות, מנסה לתת לרופא הרגשה יותר נוחה.
"זה בסדר גמור, אתה לא חייב לי הסברים, אני מבין את הרצון שלך לפרטיות ולשמירה על המחשבות שלך לעצמך.
זה לגיטימי לחלוטין, אל תצטער" הרופא אמר בחיוך, טופח על שכמו ומדבר בעיניים כנות וטון שמסיר ממנו אחריות.
"אל תרגיש לא בנוח כי אתה לא נותן לי הסברים.. אתה פשוט צעיר, ויש לי בן בגילך בערך, לכן אני דואג למצב שלך.
זה נראה בעיני מאוד קשה לבחור צעיר להחזיק כל כך הרבה דברים ביחד ולהשאיר אותם ככה.. אבל אה כנראה רואה דברים אחרת ומבין דברים אחרת, זה לגמרי בסדר" זה מקל על ג'ין.. העובדה הזאת שבמידת מה, מה שהוא אומר קולע לאופן המחשבה שלו.
הוא מהנהן.
"תודה על הדאגה" הוא לא שוכח להיות אסיר תודה, מחייך אל הרופא בחמימות.
"אין בעד מה, רק תזכור שאם תצטרך מה שהוא- כל דבר, אתה יכול לבוא לפה ולדבר, המשרד שלי פתוח ואני אשמח לנסות לעזור לך.." הרופא כאילו מציע או מייעץ.
ג'ין מהנהן שוב, מרגיש מעט לא בנוח אבל לא מראה את זה.
"שוב, תודה, אני אזכור את זה" הוא שולח חיוך בטוח יותר ממה שהוא באמת מרגיש בפנים.
"אתה נשאר היום שוב לישון במחלקה?" הרופא שואל אותו וג'ין מהנהן.
"ואולי כדאי שתלך לישון בבית שלך?" הוא מייעץ לו
ג'ין מניד בראשו בהחלטיות.
"אני מעדיף להיות קרוב ככל האפשר במידה ומה שהוא יקרה" הוא מסביר בסבלנות כמו בכל פעם.
"אני מבין" הרופא מהנהן.
"טוב, אז אני לא אוכל לעשות יותר מאשר לתת לך לישון באחד החדרי המנוחה כמו בפעם שעברה" הוא מוסיף עם מעט אופטימיות בקולו.
"תודה, זה יעזור לי מאוד" ג'ין עונה ברצינות, בנימוס.
מאוחר יותר, כשג'ין יוצא מהמשרד של הרופא לכיוון חדרי המנוחה, הוא מחליט בסופו של דבר לפנות לקפיטריה ולקנות אוכל ושתיה כדי שלא יקרה מה שקרה בפעם שעברה.
הוא יורד במעלית הריקה ונכנס לקפיטריה הכמעט שוממת, קומה שני בקבוקים גדולים של מים וכמה כריכים קטנים וחטיפי אנרגיה.
אחר כך הוא עולה חזרה לחדר שלו ומסדר הכל במגרה שבשידה לידו, מכניס גם את הפלאפון ומשאיר את שני בקבוקי המים בחוץ.
הוא לא עייף עדיין.. רק מודאג ממהלך היום.
הוא מדאיג אנשים למרות המאמץ שלו שלא לתת להם סיבה לדאוג.
זה מתסכל אותו.
מה הוא צריך לעשות כדי שאנשים לא ידאגו יותר מידי?
הוא לא צריך את זה, באמת, הוא יכול להסתדר לבד יפה.
אז למה למרות שהוא הוכיח כבר שזה נכון, כולם ממשיכים להתנהג כאילו המצב שלו גרוע או משהו?
הוא באמת בסדר.. הוא לא מבין את האנשים סביבו.
ושוב, הוא נרדם לאט לאט כשהמוח שלו מלא בדאגות.
עד מתי הוא יוכל להמשיך עם זה?
מתי הוא יבין שזה לא נכון עבורו?
מתי הוא יבין שרק הוא נפגע כשהוא לא נותן לאף אחד להיכנס?
מתי יגיע הזמן בוא הוא יתחיל לבחור את עצמו על פני אחרים?
מתי הוא ידאג לעצמו ויטפל בפצעים והדחקות שקיימות שם וזוכות להתעלמות?
ולמה למרות שכולם מעלים את השאלות האלה בפניו הוא בוחר תמיד בגישה הסגורה והמופנמת??
אולי הוא מודע לרגשות עזים שטמונים בתוכו, ומודע גם להשפעה שתהיה להם עליו ולכן הוא לא נותן לשום דבר לפרוץ החוצה?
או שאולי הוא רוצה לעשות עם זה מה שהוא בעמקי ליבו ולא יודע מאיפה להתחיל?
ג'ין בהחלט היה אדם מסובך יותר ממה שנראה..
הרבה יותר מורכב עדין ורגיש ממה שכולם חשבו..