בימים הבאים נאמג'ון המשיך להתקשר ולסמס בלי הפסקה...
וזה ערער את ג'ין עדין- זה גרם לו להרגיש קצת לחוץ ולא בנוח.
הוא רצה לחשוב.. אבל לא היה יכול כשהוא הרגיש שנאמג'ון מחכה לו שיענה.
הוא היה לחוץ ומצוברח והחברים שלו לא הגיעו לקפה כבר ארבעה ימים.
הוא רצה להאמין שזה היה כדי לתת לו ספייס- אבל בדיעבד הרגיש בודד והיה צריך חברה יותר מהכול.
הוא הרגיש ששקע בבדידות וברחמים עצמיים ועכשיו לא ידע איך לצאת מהמקום הזה.
הכול סגר עליו.
הכול הרגיש מחניק ובודד יותר מתמיד והוא שנא את עצמו ואת החיים שלו עכשיו יותר מששנא אי פעם.
הוא היה מתוסכל.
והכל הלך והתדרדר עוד יותר כשבמהלך משמרת הערב שלו אמא שלו קיבלה אירוע מוחי.
הוא בדיוק התיישב כדי לנוח מהעומס וקיבל שיחה בפלאפון- שומע את אותו הפקיד ששנא.
"קים סוקג'ין?" הקול המקולל בקע מהפלאפון וגרם לו להיאנח.
"מה קרה?" ג'ין כבר עמד והתחיל להתקדם ליציאה.
הוא חשב שזה היה בעניין תשלומים שצרך להסדיר- הם הציקו לו עם זה כבר המון זמן למרות שהחוב שנשאר היה קטן.
"שלום, אני נציג מטעם בית החולים ושתקשרתי לדווח לך שאימא שלך קיבלה לפני כמה רגעים אירוע מוחי, אני חושב שכדאי שתמהר לפה" הוא נשמע קריר בניגוד למה שמתחולל בג'ין.
"אוקי, תודה" ג'ין מנתק את הפלאפון שלו בידיים רועדות ויוצא מהחנות במהירות, מתחיל לרוץ אל בית החולים- נזכר בדרך בהיכרות הראשונית שלו עם נאמג'ון כשהוא עובר באותה הדרך, מביט באותו הכביש שבו הוא דחף את הילדה מהדרך- הוא כמעט נעצר ומתחיל לבכות כשהוא חולף על פני המקום בו לראשונה העיניים שלהם נפגשו וזה כאילו זה היה גורל.
זה קרע לו את הלב לחלוף ככה על פני הדרך ההיא.
על פני המקום בו האהבה הכי גדולה שלו התחילה מבלי שידע.
זה היה כמעט מפחיד עד כמה שהוא הרגיש שונה בלעדיו.
זה היה מפחיד אפילו עבורו לדעת עד כמה הכול לא היה אותו הדבר בלעדיו.
אבל עם כמה שהוא היה עצוב ומדוכא- אם כמה שהוא לא הבין למה הכול קורה באופן בו הוא קורה.. עכשיו היה מה שהוא דחוף יותר מעצמו.
אמא שלו.
הוא קיווה שהיא פשוט תהיה בסדר.
אולי קיווה זאת לא המילה המתאימה- הוא רצה שהיא תהיה בסדר, אבל ידע שזה כנראה לא יהיה בסדר לעולם.
הוא רק הכי מהר למקום שהכי שנא בעולם.
למקום שקרה לו בית יותר מאשר הבית שלו.
הוא נכנס לבית החולים בריצה, מחכה למעלית- מה שהרגיש כמו שנים- ואז חיכה להגיע לקומת הטיפול הנמרץ.
הוא הרגיש שעובר יותר מידי זמן יקר עד שהוא מגיע לקומה- וזה מרגיז אותו.
הוא לא יודע איך הפך לחסר סבלנות עד כדי כך- למה הוא מתנהג בצורה שלא אופיינית לו..
הוא לא יודע למה התקופה הזאת בחרה לנחות עליו- עצב אחרי עצב, אסון אחרי אסון- אבל הוא בטוח הזה מוכן לסיים עם זה.
כל התקופה הזאת הייתה פשוט מחניקה והוא היה מוכן להגיע לסיומה.
הוא באמת רצה פסק זמן מהכאוס הזה.
הוא ידע שזה אגואיסטי לחשוב על עצמו במצב כזה- אבל שוב, הוא היה בבלאגן אחד גדול כרגע.
הוא היה לגמרי אבוד ולא ידע במה להיאחז.
הוא הרגיש שאיבד הכול כרגע ולא ידע מה לעשות בקשר לזה- הכול חמק מבין אצבעותיו- אפילו אמא שלו.
וזה היה פשוט מתסכל, מרגיז.. מייאש פשוט.
ברגע שהוא הגיע לקומה הוא נעמד ליד הפקידים וחיכה שיתפנו בקוצר רוח.
"אני קים סוקג'ין, אמא שלי פה בגלל אירוע מוחי?" הוא לבסוף זוכה לדבר עם אחד הפקידות, הוא מוסר לה את כל הפרטים האישיים- תעודת הזהות, מספר פלאפון וכו'..
וסוף סוף מתפנים אליו מספרים לו שהיא בחדר ניתוח- כי זה לא היה סתם קל כמו בפעמים האחרות.
בנקודה הזאת הוא מבין שהוא כנראה יאבד אותה.
הוא מתיישב בספסלים שליד הדלתות הארורות ובוהה.
' את יכולה לשחרר עכשיו אמא' הוא מתפלל בליבו שתפסיק.
'את יכולה להפסיק להיאחז בחיים בשבילי' הוא מקווה שהיא איך שהוא תשמע- הוא יודע שהוא בוכה עכשיו, בזמן שהוא חושב על כך, הוא יודע שזה יכאב לו.
אבל הוא צריך לשחרר אותה.
הוא לא יכול לתת לה להישאר ולסבול.
הוא אוהב אותה. הוא תמיד יאהב אותה. היא תמיד תשאר נצורה בליבו.
בל הוא חייב להרפות- לתת לה ללכת אם הוא רוצה שהיא תפסיק לסבול..
אין דרך אחרת- שום דבר כבר לא יעזור לה.
ואם שום דבר לא יכול לעזור לה- אז אולי כדאי שהיא פשוט.. תפסיק להיאחז- בחיים, בו.. בתקווה שלה לחזור לשגרה ולהתגבר על הכול..
כי זה פשוט לא מציאותי. זה לא הולך לקרות.
הוא יודע את זה, והיא יודעת את זה.
ההבדל ביניהם הוא שג'ין הבין שלהיאחז בחיים אלו לא חיים.. זה פשוט סבל.
סבל לראות וסבל גם לחוות.
והוא באמת בכנות ובפשטות רצה שהיא תפסיק לחיות את זה כל יום מחדש.
זה היה מתיש לראות אותה סובלת ונאחזת עם הציפורניים בתקווה.
זה היה גם מכאיב.. מאחר והיא האדם האחרון שרצה שיסבול.
זה ערער אותו. זה כאב לו. זה הפריע לו.
ובגלל שהוא לא היה יכול לעשות שום דבר לגבי זה, זה שיגע אותו.
הוא לא היה יכול לעזור לה זה גרם לו להרגיש עוד יותר מבולבל ועצוב.
הוא אהב את אמא שלו. מאוד- ועכשיו כעס עליה בנוסף- בגלל הרבה דברים, אבל השתדל לשים את זה בצד לטובת שניהם.
הוא ידע שזה יהיה אנוכי לכעוס עליה במקום לדאוג לה כרגע, לכן הוא השתדל לשכוח מהצרות שרדפו אחריו בארבעת הימים האחרונים..
"ג'ין?" אותו הדוקטור שטיפל באימו כשהיא קיבלה התקף לב לפני זמן מה, הופיע עכשיו מולו בחיוך מנחם.
"היי" הוא ממלמל חזרה בחיוך עקום, מותש מעייפות, ממש באמצע של סערת רגשות- אכול מדאגה, אבל עדין משתדל לשמור על סבלנות.
"אני לא אפריע לך יותר מידי, רק באתי להציע לך חדר ריק לישון בו מאחר והניתוח וגם התוצאות ייקחו המון זמן" הוא מדבר בשקט, כמעט בלחש, כנראה רואה בבירור עד כמה ג'ין מותש.
"אני אשמח, תודה" ג'ין אומר בעייפות, נאנח ונעמד תוך כדי.
"אתה זוכר איפה החדר מהפעם שעברה? החדר הזה ריק שוב.. אז תוכל להישאר שם..
יש לי היום משמרת לילה.. ככה שאם מה שהוא יקרה אני אודיע לך כבר" נראה שהוא דואג לג'ין מעט..
האמת היא שאי אפשר לא לדאוג לו ברגע שמסתכלים עליו- הוא חיוור ומכופף, עייף ונראה עצוב ומיואש..
הוא לא נראה טוב בכלל..
"תודה" ג'ין קם ומתקדם לאותו האזור כמו בפעם שעברה, פותח את הדלת ונשכב על המיטה הראשונה שהוא רואה.
הוא כל כך עייף שהוא אפילו לא שם לב וכבר מאבד הכרה= מוקדם בחוץ יחסית, אבל הוא באמת מותש.
זה היה יום נורא עבורו.
כל השבוע האחרון היה פשוט סיוט.. ונראה שכלום לא רצה להסתדר לו..
הוא שונא להתלונן ככה אבל.. זה כל מה שנשאר לו לעשות..
אין לו את היכולת לשנות את המצב.. אז הוא פשוט יעשה את הדבר היחיד שמפריד בינו לבין חוסר אונים מוחלט.. להתלונן.
רק כשהוא היה ככה- במצב הזה: מותש, עצוב, מיואש.. הוא הבין כמה הוא היה צריך את נאמג'ון ואת החברים שלו..
הוא לא כעס יותר.. פשוט כמו תמיד- לא ידע איך לדבר על זה.. איך לפנות אליהם.. איך לאזור אומץ ופשוט לדבר..
הוא מעולם לא היה טוב בלדבר- ובטח שלא בלבטא את הרגשות שלו..
אז למרות שהוא רצה להתקרב.. הוא התרחק בעצם במציאות..
זה היה מתסכל ומכאיב והרגיש חסר תקווה- אבל.. מה הוא כבר יכול היה לעשות?

------------------------------------------

לקראת שלוש בלילה התחיל רעש שגרם לג'ין לזנק מידי פעם בבהלה.
הוא לא הבין על מה המהומה, הוא פשוט נשאר לשכב במיטה, מכוסה זיעה בגלל שהרגיש לא טוב.
הוא היה מטושטש- אבל הרגיש יותר טוב עכשיו.
הוא היה כבד עם זאת, הוא הרגיש כאילו הוא לא יכול לקום.
'יותר טוב' היה גרוע במקום זוועה מבחינת התחושות.
וג'ין התפלל לכוח כדי שיוכל לקום ולחפש שמיכה כל שהיא.
היה לו קר, והשינה שלו גם ככה הייתה קלה- הוא לא ישן טוב בכול מקרה במשך כל השבוע.. כמו שציין, הכול היה נורא בשבוע האחרון.

הוא עדיין התנודד בין ערות לשינה כשהדלת נפתחה בסערה והדוקטור נכנס וניער את ג'ין בהיסטריה.
"ג'ין? ג'ין?" הטון המודאג וההתנשמות המהירה גרמו לג'ין לקפוץ ולהפוך לערני לגמרי, במאית שניה הוא התיישב על המיטה במהירות וחיפש את פניו של הדוקטור בחשיכה בבהלה.
"מה? מה קורה?" הוא שואל בבהלה.
"הכול.. הכול היה בסדר לפני שעה- המצב שלה התייצב אחרי האירוע המוחי הראשון- זה היה רק אירוע מוח איסכמי, היה לך תסחיף קטן בעורק והוצאנו אותו במהירות,
אבל.." הדוקטור מחוויר, נראה שהוא לא מצליח לארגן את המילים שלו- הוא לא בטוח איך להגיד את זה בעדינות.
"תקשיב, היה לה אירוע מוחי המורגי" הוא לוקח נשימה עמוקה.
"מה? מה זה אומר?" ג'ין מבולבל, אבל מרגיש כבר לבד שזה לא טוב.
"זה מאוד נדיר.. אני לא יודע איך זה קרה- הייתה לה דליפה של דם בכלי הדם במוח והיא נשלחה כרגע לטיפול נמרץ אבל.." האופן בו הדוקטור התנועע בחוסר נוחות גרם לג'ין להחוויר
"היא לא הולכת לשרוד?" כשהוא חשב על זה, הוא ידע שזה הכי טוב בשבילה ושזה הולך לקרות בסוף.. אבל הוא מעולם לא דמיין שזה באמת יקרה..
"עם איך שזה נראה כרגע.. הסיכויים קלושים.." הדוקטור ממלמל בשקט, מביט בזהירות בנער שמתחיל לבכות בבהלה.
מה הוא יעשה בלעדיה?
הוא יודע שהוא אמר שהוא רוצה שהיא תעזוב אבל.. הוא לא מוכן להיפרד ממנה עדיין- הם אפילו לא הספיקו להיפרד.. הוא לא דיבר בימים האחרונים- רק אולי לפני שלושה ימים והשיחה לא הייתה יותר מידי ארוכה- הם פשוט ישבו בנוחות רוב הזמן, זה ליד זו כשהיא צפתה בטלוויזיה והוא קרא ספר לידה.
זה גרם לו להתגעגע אליה.
להיזכר ברגעים איתה גרם לו כבר להתגעגע יותר מידי.
זה גרם לבהלה ענקית להצטבר בחזהו.
הוא החל להתייפח מהר מאוד, רועד מרוב פחד.
הוא רצה להחזיר את כל מה שאי פעם אמר בנוגע למוות שלה, רק כדי שלא תצטרך לעזוב עכשיו.. הוא לא רצה לאבד אותה.
" אני רוצה להישאר איתך פה אבל.." הדוקטור מתחיל לדבר ונקטע על ידי ג'ין.
"אני.. זה בסדר.. אני.. אני אתקשר לחבר" הוא אומר ברעד, משפיל את פניו למטה.
"אתה בטוח?" הדוקטור מודאג, הוא מפחד אפילו..
"כן, אני רק צריך כמה רגעים לבד.. תודה" ג'ין מנסה להתעשת, מרים אל האדם המודאג מבט ומקווה שהוא יקשיב.
כשהדוקטור מהנהן כתשובה ויוצא, ג'ין נכנס לפאניקה.
הוא מתחיל לבכות בהיסטריה של ממש ובידיים רועדות הוא שולף את הפלאפון שלו מכיסו הקדמי, מדליק את הפלאפון ומגלה שהבטרייה שלו עומדת להסתיים- הוא חייב להחליט מהר למי להתקשר.. אבל הוא לא יודע..
ג'ונגקוק ונאמג'ון – שניהם לא אופציה.. נראה לו ששניהם עלולים או לכעוס עליו או אולי אפילו לא לענות.
הוא פחד שהם פגועים..
וי וג'ימין.. הוא לא יודע אפילו מה איתם.. הוא לא ראה אותם הרבה זמן יחסית והיה צריך להחליט מהר.
בסוף הוא לוחץ על השם של ג'ימין ומתפלל שיענה.
ככול שהוא שומע יותר ביפים הוא נכנס ליותר לחץ, מפחד שלא יענו לו בסופו של דבר.
בסוף, השיחה נענית וג'ין מרגיש מעט הקלה.
"הלו?" ג'ימין נשמע עייף מהצד השני.
"ג'.. ג'ימין?" ג'ין מגמגם בבכי, מתייפח אין ספור פעמים ברגע שהוא שומע את קולו.
"ג'ין?" הוא נשמע כאילו הוא ער עכשיו, ומבוהל.. הקול שלו יציב יותר מקודם, אבל הוא נשמע מופתע.
"אני.. סליחה.. אני.. אמא שלי.. נראה לי שהיא הולך למות ו.. ואין לי עם מי לדבר.." ג'ין מתפרץ בבכי שובר לבבות, שגורם לג'ימין בעצמו להתחיל לבכות מהצד השני של הקו.
הוא כבר מתחיל להתלבש בזמן שהוא מקשיב, שם את ג'ין על רמקול.
"תדבר, אני מקשיב" ג'ימין עונה בעודו מתחיל להתארגן לצאת.
"היא קיבלה איזה אירוע מוחי נדיר, אני לא יודע, הסיכויים קלושים לפי מה שאמרו לי ואני.. אני באמת חושב שזאת הפעם האחרונה ג'ימין. אני חושב שהיא הולכת למות היום" ג'ין חושב שהוא הולך להקיא.
לשמוע את עצמו אומר את זה גורם לבטן שלו לכאוב ולהתהפך באופן אלים.
"בבקשה בו, רק הפעם, אני מפחד.. אין... אין לי.. אין לי עם מי לדבר ג'ימין.." ג'ין מבוהל, הוא לגמרי מפוחד.. הוא חסר אונים.
"אל תדאג, אני כבר ברכב שלי, אני בדרך.. איפה אתה?" ג'ימין פותח את דלת המכונית שלו כבר ומתיישב שהוא מחכה לתשובה של ג'ין.
" אני בקומה של טיפול נמרץ.. אני לא זוכר איזה קומה זה.." ג'ין באמת אבוד כרגע.
"זה בסדר, אני אמצא אותך, נתראה שם. רק תחזיק מעמד" ג'ימין מתחיל לנסוע הכי מהר שהוא יכול.
"תודה" ג'ין מתייפח שוב
"אין על מה, ג'ין" ג'ימין משיב, מנתק את השיחה לאחר מכן, מתחיל להתקשר לכול הבנים, כועס על עצמו ועל כולם כרגע, על שלא היו שם בשבילו.
זה נכון שהם רק רצו לתת לו ספייס.. אבל.. זה לא היה הזמן הנכון עבורו לספייס, וג'ימין מרגיש מתוסכל על שלא היה שם בשבילו בימים האחרונים.
הוא כמעט בטוח שקרו עוד כמה דברים לפני הנפילה הזאת כמו תמיד- והם השאירו אותו להתמודד עם זה לבד.
זה הכעיס אותו.
הוא כעס על עצמו יותר מעל כולם.
הוא כעס על עצמו יותר מכולם כי הוא ידע על הכאב שלו קצת יותר מכולם.. והוא אכזב אותו.

--------------------------------------

ג'ין ישב מחוץ לדלתות הטיפול הנמרץ בחרדה, בוכה, מפוחד, מיואש..
זה כאילו הוא הרגיש שזה הסוף.
הוא לא רצה בזה כשזה סוף סוף הגיע- אבל הוא ידע שבסוף הוא ישלים עם זה וידע שזה היה הכי טוב עבורה.
עכשיו הוא פשוט ישב וניסה לחשוב בבהירות, הוא ניסה לנשום עמוק ולהירגע.. הוא רצה להפסיק לבכות..
אבל כל הניסיונות כשלו-
הדלתות נפתחו ומתוכן יצא הדוקטור בפרצוף חיוור ועצוב.
ג'ין כבר ידע.. ג'ין ידע שזה יקרה... הוא רק לא רצה להאמין.
"אני מצטער.." ג'ין קטע את דבריו של הדוקטור כשהרים את ידו לרגע.
"אני לא מוכן לשמוע את זה עדיין" הוא נשך את שפתיו, מניד בראשו בחולשה, מחזיק חזק בספסל עליו ישב עד שקצות אצבעותיו נהפכו ללבנות.
"בבקשה אל תגיד לי את זה" הוא התחיל לבכות שוב.
"אני מצטער, ג'ין.. אבל היא איננה" הדוקטור לוחש בדרמטיות, כל מילה נשמעת כבדה יותר מהקודמת לה בזמן שהוא מסתכל על ג'ין שמתחיל לבכות, נסער, מניד בראשו באלימות עכשיו..
"לא יכול להיות. אמא שלי תמיד שרדה" הוא ממשיך להניד בראשו, לא מוכן לקבל את זה.
"עשיתי מה שיכולתי, אני מצטער.." הדוקטור עצמו שבור לב.. אימו של ג'ין נהפכה לחברה טובה.. לאדם שהיה יכול לדבר איתו מפעם לפעם על דברים כשהרגיש צורך בכך..
"לא" ג'ין הניד בראשו, מרגיש איך הבטן שלו מתהפכת שוב..
"לא לא לא, זה לא קורה לי" הוא ממלמל כמו אדם משוגע, לא מוכן לקבל את זה.
"ג'ין" הדוקטור מתיישב לידו, מביט בו בדאגה, מהסס.
"לא, לא , לא" ג'ין לוחש בבהלה, חנוק ומבועת.
"ג'ין, בבקשה ממך" הרופא מתחנן, לא יודע איך לגשת אליו עכשיו, במצב כזה..
ג'ין ממשיך להניד בראשו, הוא נראה בהלם- הוא נראה כמי שהאדמה קרסה מתחת לרגליו...
במחשבה שניה- זה בדיוק מה שקרה לו.
"ג'ין, תקשיב לי" הדוקטור תופס בפניו ומאלץ אותו לפגוש בעיניו בסופו של דבר.
"אמא שלך השאירה לך מכתב שהיא ביקשה ממני לתת לך ברגע שהיא תלך לעולמה.." הדוקטור צופה בג'ין כשעיניו נפערות, הבעה כאובה על פניו.
"תביא לי אותו., בבקשה" ג'ין מתחנן, מרגיש שהמכתב יהיה בדיוק מה שהוא צריך להיאחז בו כרגע עד שג'ימין יגיע.
"אתה בטוח?" הדוקטור מביט בו בדאגה, לא בטוח שזה הדבר הכי טוב עבורו כרגע..
"בבקשה מימך, זה כל מה שנשאר ממנה" ג'ין מדבר בכאב, מתכווץ.
והדוקטור נאנח, בהיסוס הוא מוציא את המכתב שהכין מראש כמו שהיא ביקשה ממנו- מוסר אותו לאט לג'ין.
לוקח לג'ין בעצמו זמן עד שהוא באמת מוכן לקחת את המכתב מידיו של הרופא.
אבל כשזה בידיו הוא פותח אותו במהירות, בידיים רועדות- ומתחיל לקרוא אותו מבלי לחשוב פעמיים:

׳ לדבר היקר לי מכל,
לילד הטוב ביותר בעולם,
לנשמה שלי והחיים שלי..

אם אתה קורא את זה כנראה שהיום נפרדנו אחת ולתמיד.

אני מצטערת.
לפני הכול- אני מצטערת.

ילד טוב שלי, מתוק שלי..
תמיד היית כל כך מתחשב עבורי- תמיד דאגת לי והשתדלת להחזיק מעמד למעני.
הצלחת לעשות את הלא יאומן והחזקת לימודים עבודה ובית בגיל צעיר בעצמך- וגם אמא וחובות עצומים- הכול ללא תלונות- אפילו לא תלונה אחת.
אז אני מצטערת, מתוק שלי.. מצטערת על הכול.
לא גדלת כמו שקיוויתי.
לא יכולתי לפנק אותך ולתת לך את הנשמה שלי כדי שתהיה מה שתרצה כשתהיה גדול..
במקום זה תקעתי אותך, הכבדתי עליך ואכזבתי אותך פעמים רבות משאוכל לספור..

אבל כמובן שמעולם לא התלוננת על שום דבר..

גם כשהיית מותש, עייף, עצוב ומעורער- מעולם לא הראת לי את זה- ואני, אמא רעה שכמוני, מעולם לא שאלתי- הייתי צריכה ללטף את הראש שלך ולנשק אותך אלפי פעמים כדי שתמיד היית זוכר שאהבתי אותך יותר מהכול ומכולם.
אני לא יודעת אם ידעת, אני לא יודעת אם הרגשת- אבל אתה הגבר היחיד שבאמת היה לי אכפת לקדם, אהבת חיי, האדם היחיד שאהבתי מאז ומתמיד- בלי חרטות, בלי כאב, בלי פעם אחת אפילו של בושה או אכזבה... היית תמיד ילד מושלם..
ואני רציתי תמיד את הטוב ביותר עבורך.

היית מאז ומתמיד.. ילד סגור ומופנם שסינן כל דבר שיצא מהפה שלו לפחות 10 פעמים כדי לא לפגוע באף אחד.. כל כך מתחשב, כל כך אוהב, כל כך צנוע ומתוק- הילד המושלם שלי.
ילד שלי, אני גאה בך מאז ומתמיד- בענווה, בחכמה ובטוב לב תמיד נהגת כלפי וכלפיי אחרים- עד ששכחת את עצמך..
מגיל קטן נאלצת לשאת הכול על גבך לבדך והלוואי שיכלתי להיות שם עבורך- לחזק ולתמוך- הלוואי והיית נותן לי לראות מה מתחולל מאחורי העיניים היפות שלך..
אבל לעולם לא היית מעז להדאיג אותי.
אני יודעת. אני יודעת כמה אהבת אותי. אני יודעת כמה כיבדת אותי.. אני יודעת כמה פחדת לאכזב אותי.
ואני מבטיחה לך שמעולם לא אכזבת אותי- היית תמיד כל כך טוב שלפעמים זה היה מתסכל.
רציתי שתדבר גם על מה שמפריע- שתצעק, שתרשה לעצמך להיות מתוסכל.. שתוציא את הרעל הזה מעצמך ותרגיש טוב יותר..
אבל לא יכולתי לעזור לך .. ואני מצטערת.

ילד שלי, אתה הגיבור שלי- אתה האהבה האחת והיחידה שתמיד תהיה נצורה בליבי.

אתה האור שלי, הדבר היחיד שגרם לי לרצות ולהיאבק על החיים שלי.
והפסדתי..

אני מצטערת.
אני מצטערת על הכול.. אני מצטערת על הנסיבות שאליהן גדלת, ועל העול שהיית חייב לסחוב- אני מצטערת שלא הייתי יכולה להיות האדם שפנית אליו בצרה.
אני מצטערת שלא הייתי שם בסופי יום אחרי שהיית מסיים את העבודה – בבית, מכינה לך אוכל שיהיה לך חם וטעים כשתגיע.

באמת רציתי להיות מה שהיית זקוק לו כילד- מאז ומתמיד היית בעצם לבד- ונאלצת להתבגר מהר כדי להחזיק מעמד עם הכול על הכתפיים- הבית, החובות, אני..
אני יודעת שאני אולי חוזרת על הדברים שלי פעם אחר פעם- סליחה.
אני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר כעת, ואני גם באמת רוצה להביע את הצער שבי על שלא הייתי מספיקה עבורך..

גם אם לא תוכל להודות בכך, אני יודעת.

אני ראיתי אין ספור פעמים את העיניים הגדולות שלך שתמיד אהבתי- מודאגות- ובטיפשותי מעולם לא שאלתי אותך לגבי זה- לא נתתי לך מקום להרגיש בו מספיק נוח לדבר על הכול- להתלונן, לבכות, לכעוס- אז הכול נשאר קבור ושמור אצלך..

אני מצטערת ילד שלי. לא התכוונתי להיות אנוכית.

אבל תדע שאני באמת גאה בך- על אף כל הבאלגן שהיה סביבך.. סביבנו... תמיד ידעת איך להחזיק את הכול ביחד גם כשהיה קשה.

אוצר שלי- מגיע לך את הכי טוב שבעולם- כן, גם אם לא תאהב שאדבר על זה.- מגיע לך אותו- ויכול להיות שאתה כועס של שנינו עכשיו, אבל אתה ילד גדול ואני מאמינה שתבין בעצמך שזה בזבוז זמן לשבת ולכעוס סתם ככה.
הוא דאג לך בדיוק כמוני.
ואני מודה על הפגישה האקראית בינינו עד היום.
נאמג'ון כבר יספר לך על הכול ברגע שתבקש- ואני מקווה שתקשיב..
אבל תדע שהכול היה לטובך- בכנות כי שנינו אהבנו אותך וידענו שתרגיש לא בנוח אם תדע שישבנו וניסינו יחד למצוא פתרונות בכדי שתתחיל להיפתח ולהשתנות מעט.
אל תחשוב לרגע שהאהבה שלי או שלו הייתה לא כנה- כי הכול היה למענך.
ואל תכעס, בבקשה מימך.. זה היה לטובתך.

אני מצטערת, שוב התנהגתי בטיפשות, לא הייתי כנה- אבל זה היה בשבילך- הדבר היחיד שהרגשתי שיכלתי לעשות עבורך זה לתת לו כלים בכדי לנסות ולתמוך בך דרכו, איתו..
הוא רצה לעזור לך. הוא דאג לך לפעמים אפילו יותר ממני. הוא שאל עליך תמיד ודיבר עליך לעיתים קרובות.
דרכו תמיד שמעתי על החוויות שלך, ועל התמימות שלך, וערך החברות שבך שהיה לך חשוב כל כך- ככה ידעתי שהיית בסדר, ככה ידעתי שמי שהוא שומר עליך- מלאך שנשלח עבור שנינו כדי לדאוג לך כמו שלא אני ולא אבא שלך יכולנו.
אני מצטערת.. אבל אני גאה בך. למרות שלא גידלתי אותך אפילו לא בשתי אצבעות.. אני גאה בך.
ואני לא אקח קרדיט על מה שלא היה בזכותי.. אבל אני עדין רוצה שתדע שאתה מדהים.
תמיד היית ילד מדהים. תמיד הפתעת אותי עם הנדיבות שלך, עם אהבת החינם שלך, האכפתיות המתוקה שלך, עם טוב הלב הזה שלך שלעולם לא נגמר..
אני לא יודעת איך זה קרה.. איך גדלת להיות אדם כל כך.. חסר אנוכיות- כל כך טוב וצנוע ותמים..
אני כל כך אוהבת אותך.. כל כך מודה לאלוהים על המתנה הזאת שנתן לי- הבן היקר והמקסים שלי, שמעולם לא אכזב אותי ומעולם לא הדאיג אותי.
תמיד התגאיתי בך מול החברים שלי שהיו איתי בחדר פה בבית החולים- עד עכשיו אני מראה להם תמונות שלמדי פעם ושמחה לשמוע את המחמאות גם אם אני לא אוכל לקחת קרדיט לעולם..

אני מצטערת שלא יכולתי להיות מה שהיית צריך- אני מצטערת שעייפתי אותך והדאגתי אותך וגרמתי לך רק לעצב ומתח.
נאחזתי בחיים האלו רק בשבילך. ואם יכולתי את הנשמה שלי הייתי נותן לך.
הכול הייתי עושה למענך.. אם רק היית מבקש..
אני מצטערת שלא היינו עד כדי כך קרובים בכדי שתוכל לדבר איתי על הכול.. שוב..

אבל בבקשה, תדבר איתו מידי פעם- אפילו על הדברים הקטנים ביותר- תרפה קצת, תבכה קצת, אל תפחד מיד מלטפת, מחיבוק מנחם ומחיוך תומך.
אל תגיד לא לעזרה..

בבקשה מותק, כשאני לא אהיה פה.. הם כל מה שיהיה לך- נאמג'ון, ג'ימין, ג'ונגקוק, וי- אפילו יונגי והוסוק שהכרתי בשבועות האחרונים..
אז בבקשה ממך, אל תיסגר ותעלם- במקום זה, קח את הכוחות האחרונים האלה ותדבר על הכול.
תבוא לדבר גם איתי. אני אקשיב.. אני מבטיחה.
אני לא אוכל לענות, אבל אני אקשיב. אני תמיד אקשיב לך. אני אעשה למענך הכול.

ילד שלי.. אני מצטערת שהמילים האחרונות שלי לא נאמרות מפי במפורש ובמקום זה נכתבות במכתב..
אבל דע לך שהשקעתי בכך המון מחשבה- כל דבר ודבר פה היה מעומקי ליבי- כל מה שלא יכולתי להגיד לך כי הייתי פחדנית מידי, נכתב פה בעודי בוכה ומתחרטת על שמעולם לא הראתי לך שידעתי כמה קשה לך.
הייתי צריכה לחלוק איתך בנטל- לפחות בנטל הרגשי..

ג'ין, אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך יותר מכול דבר בעולם הזה.
אני אתגעגע אליך. אני כבר מתגעגעת.
גיבור שלי- תשמור על העולם שאשאיר מאחוריך, לוחם שלי.
תשמור על העולם, ילד שלי.
תשמור על כולם כמו תמיד- בטוב לב, בחוסר אנוכיות, בתמימות, באמונה ותקווה- והם ישמרו עליך. אני אשמור עליך.

אני לעולם לא אעזוב אותך.

מתוק שלי, במילים האחרונות שלי, בשאריות הכוח שנשארו בי.. אני רוצה שתדע ששום דבר שקרה מעולם לא היה באשמתך- אני לא יודעת אם יש דברים שלקחת עליהם אחריות, אבל אני מבקשת ממך לא לקחת על שום דבר אחריות.
הנסיבות המגעילות הללו מעולם לא היו באשמתך- אבל החיוך על הפנים שלי כן נשמר רק בזכותך, תזכור שתמיד היית האושר שלי, הגאווה שלי- הדבר הכי טוב שקרה לי..
אני אוהבת אותך. תזכור את זה לתמיד.
אוהבת יותר מכל ותמיד אשמור עליך,
אוממה שלך שתאהב אותך לעולמי עד '

ג'ין לא יכול להחזיק את הכול בפנים אחרי שהוא מסיים לקרוא את זה..
הוא קם ורץ לשירותים- נכנס לתא הראשון במהירות ומקיא לתוכו.
הוא גמור.
הוא מותש לגמרי.
הוא לא יכול להפסיק לבכות. הוא לא מסוגל לא להרגיש אשם. הוא לא יודע איך להפסיק את הכאב של החור שנפער בחזה שלו..
הוא חסר אונים עכשיו לגמרי.
והוא לבד..
נראה לו שזה הדבר הכי גרוע בכל זה.. שהוא לבד.
לוקח לו זמן להתאושש- הוא מנסה כמה פעמים לקום אבל נכשל מרוב חולשה ומחסור בכוחות- כל כך הרבה חולשה- שהוא פשוט נופל חזרה לרצפה ובוכה בחוסר אונים.
לוקח לו הרבה זמן להתאושש לגמרי- הבטן שלו עדיין כואבת כשהוא מצליח לקום- והוא מתנודד בעייפות, נראה ומרגיש כמו סמרטוט.
הוא מוריד את המים באסלה שבתא ויוצא לאט, נשען על דברים כדי לא ליפול..
הוא הולך לכיור ושוטף את פניו ופיו כמה פעמים- פעמים רבות- מנסה לברר אם זה חלום, אבל מתאכזב להבין שזאת המציאות שלו עכשיו.
הוא גורר את עצמו החוצה, נשען על המשקוף ביציאה כדי להפסיק להתנודד.
הראש שלו מושפל לרצפה ומבטו נפגש במכתב שמקומט בידו.
הוא תופס את המכתב בשתי ידיים במהירות ומיישר אותו בידיים רועדות על הירך, מקפל אותו לאט לחצי ומחזיק בו חזק, שבור מאיך שהלילה הזה התדרדר עד כה.
לוקח לו זמן להרים את הראש שלו- אבל כשהוא סוף סוף מרים אותו הוא רואה את כולם שם- בוהים בו בהשתהות, בדאגה, בעצב..
ואז הוא רואה את נאמג'ון בין כולם.. הוא עומד ליד הוסוק , ג'ימין ויונגי- ומסתכל עליו עם דמעות בעיניים.
ג'ין מתיישר בתגובה כשהעיניים שלהם נפגשות- הוא מביט בו ומרגיש נואש לחיבוק.
הוא היחיד עכשיו שיכול לתת לו הרגשת ביטחון. הוא היחיד שיגרום לו להרגיש נאהב. הוא היחיד שידע איך לנחם אותו ולא ישאיר אותו לבד.
ג'ין לוקח אליו צעד, אבל נעצר בהיסוס במהרה.
אבל אז, הוא משפיל שוב את מבטו- מביט על פיסת הנייר שבידו ועיניו מתמלאות בדמעות כשהוא נזכר בתוכן, בבקשות האחרונות של אמא שלו..
במילים האחרונות שלה.
אז בסוף הוא נכנע, פשוט רץ אליו מבלי לחשוב, מבלי להסס- נעצר רק בכדי לחבק אותו חזק בזמן שחזו פוגש בחזה של הבחור השני, בוכה לתוך בגדיו בקול, בכאב.. ביגון עמוק.
ונאמג'ון מתחיל לבכות ביחד איתו- זה בלתי נמנע- הוא רואה אותו ככה ולא יכול לעצור את עצמו מלחבק אותו חזק, הוא לא מדבר- רק מהדק אותו אליו, רוצה למצוא דרך שבה יוכל להעלים ממנו את הכאב.
הם עומדים ככה זמן רב- הם מחובקים דקות ארוכות, אכולים מגעגועים האחד לשני, נואשים לקרבה זה עם זה, עצובים ביחד- ולבסוף נאמג'ון מנמיך את ראשו לצווארו של ג'ין שמתייפח בשקט לתוך חזהו בין ידיו שמחבקות אותו בחוזקה עכשיו, מנשק את לחיו לרגע.
" בוא נלך לשבת ג'ין.. אתה מותש.. אני לא רוצה שתעמוד יותר, אתה לא מרגיש טוב" נאמג'ון מבקש בקול צרוד- ליבו נשבר מלראות את ג'ין במצב הזה-
הוא יצא מהשירותים חיוור, הוא נראה עייף עם העיגולים השחורים מתחת לעיניו היפות- הוא נראה רזה מידי – מה שהיה בלתי אפשרי.. הרי איך זה יכול לקרות בכמעט שבוע?
הוא הצטער שאי פעם רצה לתת לו ספייס.
הוא היה צריך להישאר איתו.
לפחות עכשיו הוא התנחם בעובדה שכולם ישבו מסביבו, דאגו לו בזמן שהוא התייפח לחזהו של נאמג'ון.
ג'ימין ישב מהצד השני ושפשף את גבו מדי פעם, ליבו היה שבור למראה ג'ין- הוא מעולם לא ראה אותו כל כך שבור.. כל כך פגיע..
"זה בסדר, ג'ין, אנחנו פה" ג'ונגקוק מלטף את ברכו של הנער השבור, מצטער על שהיה קשה איתו מידי באותו היום.
עכשיו, הוא רק רצה לחבק אותו...
אבל ג'ין לא הגיב, הוא הרגיש שהוא לא מסוגל- הוא רק המשיך לבכות בשקט.
וככה עברו עוד כמה דקות, בהן כולם החליפו מבטים בין זה לזה, בעיניים מלאות בצער וחרטה.
"יונגי" נאמג'ון הרים את ראשו שנח על שיערו של ג'ין לבסוף, עיניו הנפוחות והדומעות הסתכלו על חברו.
"תלך ותביא לו נייר ומים" הוא ביקש בקול חנוק, כמעט מתחנן.
הוא דאג מאוד. הוא מבוהל מהמצב של ג'ין אם הוא יהיה כנה.. הוא רוצה לעזור לו להרגיש טוב יותר, אבל מרגיש שזה מחוץ ליכולות שלו.
יונגי מהנהן בתגובה, נראה לא פחות שבור מנאמג'ון למראה ג'ין המפורק.
"חכה, אני אבוא איתך, נלך להביא גם אוכל לכולם" ג'ימין קם, מנשק את ראשו של ג'ין ונעלם יחד עם יונגי.
בינתיים עוברות עוד כמה דקות של דממה- ככה ששומעים רק את ההתייפחויות הקטנות של ג'ין שמתעמעמות בעזרת בגדיו של נאמג'ון.
ואז ג'ונגקוק פוצה את פיו
"נראה לי ש.." הוא מושך באפו, נראה כאילו הוא מחזיק את הבכי שלו חזק בפנים.
"נראה לי שכדאי שתלכו לדבר, אולי זה יעזור לו קצת.
קח אותו לחדרי המנוחה ואנחנו נישאר פה- כשתהיו מוכנים, תצאו" ג'ונגקוק מציע בעודו מושך באפו, משפיל מבט כאוב.
נאמג'ון בתגובה מהנהן, קם לאט ומנסה להתאים את קצב הפעולות שלו ליכולות של ג'ין.

סוף סוף תגובות!
רואות? כשאתן מגיבות, אני מעלה.

נ.ב
פרק 13 הוא הפרק האחרון אבל מתחלק ל3 חלקים, מקווה שנהנתם מהחלק הראשון😄