ביום שאחרי נאמג'ון היה במקלחת וג'ין ישן עדיין במיטה עד ששיחת פלאפון העירה אותו.
זה היה הפלאפון של נאמג'ון- וג'ין פחד שזה יהיה מה שהוא חשוב או רציני, אז הוא ענה, מקווה שזה לא יפריע לו.
"הלו?" למשמע הקול הזה.. ג'ין החוויר, מתיישב במהירות על המיטה שעליה הוא שכב עד כה בישנוניות.
כעט הוא היה ערני לגמרי, מבולבל.
"אתה שם בני? זאת אני.. רק רציתי לדעת אם תבוא היום" ג'ין לא ידע איך להכיל את זה.
הוא לא ידע מה לחשוב על הקול של אמא שלו שבקע מהצד השני של הפלאפון.
"אני מקווה שג'ין הסכים להישאר איתך, אני דואגת" היא השתעלה, משאירה את ג'ין להחוויר עוד יותר.
הוא ניתק את השיחה, מנסה למצמץ את הדמעות שעמדו בעיניו ונשם עמוק.
אז כל זה היה רק מזימה? בדיחה?
הוא באמת אוהב את ג'ין או שהוא רק שיתף איתה פעולה?
ממתי בדיוק הם מדברים? נשמע שהם קרובים.
ממתי הם מכירים? ואיך? ולמה- למה הוא לא סיפר לו? מה יש להסתיר?
אולי רגשות לא כנים? מה קורה פה?
נאמג'ון בדיוק יצא מהמקלחת, רואה את ג'ין ישוב על המיטה עם הפלאפון שלו ביד...
הוא לא חשב על זה הרבה, רק בירך אותו
"בוקר טוב" הוא אמר בשלווה
"התקשרו אליך" ג'ין ענה לו לא כרגיל- מה שגרם לנאמג'ון להסתובב ולהבחין בהבעתו המבולבלת ובפניו החיוורות מידי.
זה עורר בו פחד.
"מי התקשר?" הוא שאל בקול שהכריח אותו שלא יצא רועד.
"אמא שלי" ג'ין ענה בקול רועד, מנסה לרסן דמעות שכבר גלשו על לחיו.
היה שקט. שקט מפחיד. ונאמג'ון הרגיש כאילו תקעו לו סכין בלב.
הוא רצה לספר לו עוד מההתחלה על הכול- אבל הוא פחד ואפילו לא ידע ממה- הוא פשוט לא ידע איך להגיד לו את זה.
"חשבתי שביססנו את היחסים שלנו על כנות" הקול השברירי של ג'ין בעודו בוכה גרם ללב של נאמג'ון להישבר.
"הייתי כנה תמיד.. אבל לא ידעתי איך לספר לך את זה כי אני יודע כמה אתה רגיש לגביה" נאמג'ון פחד. הוא פחד לאבד אותו והוא הרגיש שזה הולך לקרות בדיוק עכשיו.
זה נראה כאילו ג'ין ספקני פתאום, מתנועע באי נוחות ונראה כמו שנראה כשרק הכיר אותו- חשדני ומרוחק..
בהלה החלה להתפתח בחזה של נאמג'ון למראה הפרצוף שלו ושינוי הגישה שלו.
הוא ידע מה עומד לבוא וניסה לחשוב מה לעשות.
"עכשיו אני יודע" ג'ין קם מהמיטה, לוקח את התיק שלו ואורז בתוכו את המטען של הפלאפון שלו – ממש לא אכפת לו שהוא בפיג'מה או שהוא יאחר לעבודה אם יעדיף את האוטובוסים.
הוא פשוט לא רוצה לראות אותו עכשיו. הוא לא סומך עליו.
"מה אתה עושה?" נאמג'ון התפלל שהוא לא יעזוב. לא ככה, לא עכשיו.
"הולך לעבודה" הוא ענה בקרירות בחזרה- בטון שגרם לנאמג'ון לצמרמורת.
"תתלבש ואני אקח אותך, אל תמהר" הוא רצה להגיד לו שלא יברח ממנו. שלא יתמודד עם זה לבד. שישאל אותו מה שעל ליבו. שידבר איתו.
במקום זה.. כל מה שיצא הוא משפט עלוב וחסר תועלת.
"אני אוותר" ג'ין מלמל כמו שנהג לעשות כשרק הכירו- גורם לנאמג'ון לרצות לבכות.
"אל תהיה כזה" נאמג'ון ניסה לאחוז בג'ין- הוא רצה להגיד לו שלא יפחד, שיכעס כתאוות נפשו, שיכה אותו שיעשה כל דבר שעולה על רוחו.. רק שיתקשר איתו במקום להיהפך לקר ומרוחק.
הוא רצה להגיד לו שהוא כאן כדי להחזיק אותו ולדאוג לו.
הוא רצה להסביר לו.
אבל הוא שוב נכשל.
כי ג'ין פשוט דחף את ידו משלו וחלף על פניו, פותח את הדלת ויוצא.
באותו הרגע נאמג'ון באמת פחד.
באותו הרגע הוא הבין שהוא עלול לאבד אותו עכשיו.
אז הוא יצא אחריו.
הוא רדף אחריו עד לתחנת האוטובוס בקור בפיג'מה בדממה.. ורק כשהוא התיישב בתחנה נאמג'ון התיישב מולו על קצות אצבעותיו ברגליים מכופפות והסתכל עליו- הנער היה שכל כך אהב, שנראה עכשיו שבור לב ומיואש- דמעות כיסו את פניו ונראתה בעיניו אי הנוחות והמועקה.
הניצוץ שנאמג'ון כל כך אהב בעיניים בגדולות והמתוקות האלה נעלם. וזה דיכא אותו.
"תיתן לי להסביר בייבי- אל תהיה כזה" נאמג'ון אמר בייאוש, מרגיש איך הגרון שלו נחנק כשג'ין אפילו לא טרח להסתכל עליו. במקום זה הוא קם ועלה על האוטובוס- משאיר אותו שם לבהות בספסל שעליו לפניי כמה רגעים ישב עליו.
ואז נאמג'ון הבין שהוא איבד אותו.
הוא הבין אותו. הוא הבין את בעיות האמון שלו. הוא ידע שהוא היה צריך לספר לו. הוא ידע שהוא התנהג ככה כי היה לו אכפת. כי הוא אהב אותו. כי נאמג'ון פשוט אכזב אותו.
נאמג'ון ידע שג'ין אהב את הכנות שלו. הוא ידע שזה מה שהפתיע אותו בכל פעם מחדש- הבוטות בה הוא השתמש כדי לבטא את האהבה שלו אליו.
והוא רצה להיות כנה עד הסוף. הוא באמת רצה... אבל הוא לא ידע איך.. המצב של ג'ין תמיד היה לא ממש יציב- וזה אף פעם לא היה הזמן הנכון לדבר על זה.. הוא רצה- אבל הוא פשוט לא היה יכול.
וגם עם כל התירוצים האלו, הוא עדיין היה אשם- לא משנה מה.
הוא ידע שהוא היה צריך לספר לו.
והוא הבין עד כמה ג'ין היה רגיש. במיוחד אליו ואל אמא שלו.
הוא ידע שהוא לא ציפה לזה ממנו ולכן התאכזב.
זה גרם לנאמג'ון לרצות לבכות.
הוא חזר הביתה והרים את הפלאפון שלו, מסרב לוותר על הדבר שהכי אהב עכשיו בעולם ולעולם יאהב יותר מכל דבר אחר.
הוא רצה לכתוב לו כל כך הרבה דברים, להסביר לו הכול, אבל במקום זה פשוט כתב כל מה שרצה להגיד לפני כן:
"אני כאן בשבילך, רק תענה" הוא שלח בפעם הראשונה, כשדמעות התחילו לחנוק את גרונו.
"אל תכעס, אל תהיה כל כך קר.. רציתי לספר לך.. אבל פחדתי שככה תגיב.
אני מצטער"
"אני אוהב אותך" הוא התפרץ בבכי שלא היה יכול להישאר בפנים..
הוא הרגיש רע. הוא הבין שהפר את ההבטחה שלו. הוא ידע שזה שבר לג'ין את הלב. הוא ראה כמה זה כאב לו כשראשו נח על המשקוף ההוא בתחנה כשישב והתעלם ממנו..
הוא ידע שהוא עשה את הדבר היחיד שיכל לגרום לג'ין אי פעם לכעוס עליו.
הוא דפק את הכול.
הוא ידע.
הוא רצה כל כך לחבק אותו עכשיו, להרגיע אותו, לנגב את הדמעות מהפנים שלו ולהסביר לו הכול.. במקום זה, הוא ישב על הרצפה בחזרו ובכה, הפלאפון שלו בידו .
הוא ישב לכמה רגעים בשקט לפני ששיחה נכנסה.. הוא הכיר את המספר הלא מזוהה בעל פה.
"אומוני" נאמג'ון לא יכול היה לעצור את עצמו מלבכות.
"הוא גילה" הוא ניסה לאסוף את עצמו אבל באמת לא הרגיש שהוא יכול.
"זה היה הוא שלא ענה לשאלות שלי בבוקר?" היא נאנחה
"כנראה" נאמג'ון ענה בקול צרוד, נאנח.
"אל תדאג יקירי, רק תן לו זמן- ג'ין הוא סלחן, הוא יבין שלא עשית את זה מתוך כוונה רעה. הוא חכם" היא ניסתה להרגיע אותו- אבל נאמג'ון ידע שזה יהיה יותר מורכב- ושאסור לו לוותר עד שזה באמת יגמר.
"אני לא הולך לוותר עליו בכל מקרה. לא תהיה לו ברירה" נאמג'ון מנסה להתבדח.
הוא באמת שומע בתגובה צחקוק מהצד השני של הקו.
"תבוא היום ונדבר, נחשוב על מה לעשות ביחד. אני לא רוצה שהוא יישאר לגור שם. הוא צריך אותך.
החברים של ג'ין ספרו לי כמה טובים אתם יחד.. אני רוצה שיהיה לכם טוב. לשניכם. באמת" היא מדברת בכנות, ברוגע.
"אני מקווה שיהיה בסדר בסוף" נאמג'ון נאנח..

באותו היום נראה שהכול משתבש בשביל ג'ין.
האוטובוס מאחר, אחראית המשמרת צועקת עליו על האיחור שלו והחנות עמוסה עד ייאוש.
הוא מותש ומתוסכל.. רוצה רק לסיים את היום ולהגיע הביתה.
"וואו, מטורף פה" ג'ונגקוק מדבר בפליאה בזמן שהוא וי וג'ימין מתיישבים ממול לג'ין מביטים בו בזמן שהוא עובד.
ג'ין לא משיב, הוא ממשיך לעבוד בשקט, מצוברח.
"היי, מה יש?" ג'ונגקוק הוא הראשון ששם לב שהוא לא נראה שמח.
"רבת עם נאמג'ון?" זה הדבר הכי הזוי אבל הראשון שעלה לו לראש.
כשג'ין מהנהן ג'ונגקוק יודע שזה לא טוב. שמה שהוא קרה.
"מה קרה?" ג'ימין שואל בבלבול, מכווץ את גבותיו.
" הוא דיבר עם אמא שלי עד היום ואני אפילו לא יודע מלפני כמה זמן הוא הכיר אותה ואפילו לא טרח לספר לי על זה" ג'ין היה מתוסכל. זה בכלל לא חמור כמו שזה היה בראש שלו.
"הוא סיפר לך?" הגישה הלא מופתעת של וי גרמה לג'ין להרים אליו מבט כועס.
"מה זאת אומרת?" הוא בחן את הבחורים שנראו לא מופתעים אבל עכשיו היו חסרי מנוחה בכיסאותיהם.
"ידעתם?" ג'ין באמת חשב שהתשובה תהיה לא.
"כן" זה הרגיש כאילו ג'ונגקוק נתן לו סטירה כשענה.
"ניסיתי להגיד לו שיגיד לך. חשבתי שזה לא בסדר" וי מנסה להגן על עצמו.
"ובכל זאת לא סיפרת לי" ג'ין נאנח בייאוש.
מותש מהיום הזה ועייף מהאכזבות שלו להיום.
"אל תכעס.. אנחנו לא רצינו שתדאג או שתרגיש לא בנוח" ג'ימין ממלמל בשקט, מרגיש נורא עם המבט הנבגד שהוא מקבל חזרה מג'ין.
"שיהיה" ג'ין משיב בקרירות, ממש נמאס לו.
"למה אתה כל כך כועס?" ג'ונגקוק באמת לא מבין למה הוא כל כך קריר ומרוחק פתאום.. למה הוא מתנהג ככה?
"הייתם צריכים לספר לי" הוא לוחש.
"ואם היינו מספרים לך היית מתנהג אחרת?" ג'ונגקוק לא שותק כמו האחרים, נמאס לו מהגישה הזאת.
"כן" ג'ין עונה בהחלטיות.
"לא, לא היית מגיב אחרת. אני אגיד לך גם למה.." הוא נעשה קשה באופן הדיבור שלו, וג'ימין ווי מנסים להרגיע אותו אבל הוא מתעלם מהם.
"בגלל שאתה כל כך מגונן על הדברים האלה ששכחת על עצמך.
אתה כל כך דואג כל היום לעבודה שלך ולכסף וללימודים ולאימא שלך שנשאבת למעגל מדכא ובלתי נגמר של חיים כאלה.
בכל פעם שמציעים לך עזרה, דרך לצד מהמקום המסכן הזה אתה פשוט דוחה. כל ניסיון לעזור לך אתה דוחה. כל דיבור על כל דבר שהוא חלק מהחיים שלך הוא מה שהוא שאסור לגעת בו.
בסופו של דבר, אין דרך להגיע אליך כי אתה תמיד סגור בבועה הקטנה שלך וחושב שאתה לבד במערכה.
צא משם כבר! אנחנו החברים שלך כבר שנים ואתה עדין לא סומך עלינו אפילו קצת. אתה עדין סגור ועדין לא מדבר על מה שמפריע לך.
תמיד צריך לנחש איתך. תמיד צריך ללכת על ביצים בזמן שמדברים איתך.
אתה פשוט לא יודע לשחרר" ג'ונגקוק מטיח דבר אחר דבר, לוקח נשימה עמוקה לפני שהוא ממשיך.
"תראה, לא באתי כדי להשפיל אותך. אני לא אומר את זה כדי לגרום לך להרגיש רע.
אני אומר את זה מתוך דאגה. אתה פשוט לא נותן לאף אחד להיכנס וזה מתסכל.
אנחנו אוהבים אותך.. אוקי? אנחנו החברים שלך. לא היינו בוחרים מי שהוא על פניך.
אבל אתה פשוט תמיד נותן הרגשה של ריחוק.
קשה לדבר איתך מבלי שתכעס פתאום. קשה לך להקשיב. קשה לך לקבל אהבה ותמיכה מאחרים ואין לי מושג איך נאמג'ון הגיע איתך עד כדי כך רחוק כי אנחנו חברים שלך כבר זמן רב ואנחנו לא הגענו לחצי ממה שהוא הצליח.
הוא גרם לך להיות אדם טוב יותר.
אני יודע שאני בוטה, וכנראה לא יהיה לך נעים לשמוע- אבל ככה זה בחברות- אז תקשיב אולי הפעם" ג'ונגקוק שונא להיות האיש הרע. אבל זה הקש האחרון. באמת.
"הוא האדם היחיד שגרם לך לחייך סתם ככה. הוא האדם היחיד שקיבלת ממנו עזרה. הוא האדם היחיד שגרם לך לדבר. הוא האדם היחיד שיכול אי פעם לאהוב אותך עד כדי כך" זה לא פייר עבור שניהם. ההחלטה שלו לכעוס לא צודקת עבור שניהם.
"הוא האדם שהראשון שאיתו אתה צריך לדבר עכשיו.
אתה צריך ללכת ולשאול שאלות. אתה צריך ללכת גם לקראתו.. אי אפשר להתאמץ כל הזמן בשבילך.
זה קשה לא רק לך. זה כואב לא רק לך וזה בטח לא קל רק לך.
תנסה להבין שגם אם הוא לא היה כנה- בדיוק כמונו- זה היה בגלל שדאגנו לך. בגלל שהדבר האחרון שרצינו זה שתפגע או תהיה מודאג" בשלב הזה ג'ונגקוק יותר רגוע.. נראה שהוא הוריד אבנים מעל לליבו.
ג'ין לא ענה.
הוא ספג את המתקפה הזאת שנחתה עליו ביום הכי לא נכון ובחר לשתוק במקום לעורר מהומה או להגיד דברים שיתחרט עליהם.
" אין לך מה להגיד לי?" ג'ונגקוק נאנח.
וג'ין פשוט לא עונה.
הוא מותש. מתוסכל.
הוא יודע שהוא לא בסדר. הוא יודע שהוא מייאש..
אבל זה מי שהוא.
ואם הוא לא יכול להכיל אותו אז זה גם בסדר.. גם הוא לא כל כך יכול לסבול את עצמו.
" אתה מוכן לדבר ?" ג'ונגקוק רצה שהוא יתפרץ. הוא רצה פשוט להוציא אותו מהבועה המעצבנת שלו.. אבל נראה שזה רק חיזק את אותה בועה- היא התקשתה סביבו ועכשיו הוא פשוט לא תקשר יותר.
הוא מסר להם את הכוסות שלהם והלך לחדר האחורי- מוצץ ברגשות מעורבים- כל אחד מהם יותר גרוע מהשני, כל אחד מהם מטרד יותר מהשני לו.
הוא רצה לבכות.. אבל הוא פחד שהדמעות פשוט לא יגמרו.
הוא פחד לטבוע ברחמים עצמיים מאז ומתמיד.
הוא פחד מעצמו יותר מכולם מאז והמתמיד.
הוא ידע שהוא לא בסדר.. הוא ידע שהוא צריך לעשות דברים אחרת.. אבל הוא היה כל כך מבולבל וכעוס ומאוכזב והוא פשוט לא ידע ממה להתחיל כדי לחשוב בבהירות.
הוא היה חסר אונים.
רק המחשבה על הכול הייתה מתישה פשוט.
הוא לא ידע אם להתחיל לבקר את עצמו או אם בכלל להתחיל באחרים.
הוא היה בלאגן כרגע.
בפעם הראשונה הוא יצא מהעבודה מהחדר האחורי, התקשר למנהל שלו וקיבל אישור לצאת מוקדם.
הוא פשוט לא רצה לגבר כרגע. הוא לא רצה להרגיש. הוא לא רצה לחשוב. הוא רצה שקט.
אז הוא חזר לדירה הקטנה שלו ונעל אחריו את הדלת.
מתיישב על הספה בחדר מול הטלוויזיה הקטנה מולו ונאנח.
אפילו הגוף שלו לא ידע ממה להתחיל..
הוא התחיל לבכות בחוסר אונים, מחפש את עצמו בדירה הקטנה ומתהלך מפה לשם.
הוא הרגיש גרוע. הוא הרגיש שבא לו להיעלם.
נמאס לו כבר מזה.. מהכול- מהדירה, מהחיים שלא התקדמו עבורו כבר זמן רב- מעצמו..
הוא רצה פשוט להרים ידיים. הוא באמת רצה לסיים עם הכול.
הוא היה עייף. מותש.
באמת נמאסה עליו השגרה החוזרת והקבועה שלא השתנתה.
נמאס לו מלדאוג לכסף. נמאס לו לדאוג לאמא שלו.
הוא חיי ככה מאז שהיה קטן והוא פשוט לא מסוגל יותר.
הוא ניסה להשאיר הכול- להחזיק הכול על הכתפיים שלו בתקווה שזה יגמר בסוף והמצב ישתפר.. אבל כלום לא רצה להשתפר.
נראה שהכול חזר לעקוץ אותו בתחת.
היה לו באמת נמאס מהכול.. הוא רצה שהדאגות יסתיימו- הוא פשוט רצה חופשה מכל הכאוס הזה.
הוא רצה להפסיק לבכות עכשיו ולעשות מה שהוא- כל דבר.
אבל הוא לא היה יכול.
הוא הרגיש קטן וחסר יכולת- הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו יותר..
הוא היה חנוק מכל הרגשות האלה, הוא שנא להיות כזה חסר אונים.
הוא שנא להיות כל כך חלש.. אבל זה מה שהוא היה.
הוא היה מבולבל. המוח שלו היה מוצף בדברים.. בשאלות.
הוא המשיך לשאול את אותן השאלות שוב ושוב במוחו: כמה זמן זה נמשך? למה הוא לא סיפר לו? למה היא לא סיפרה לו? למה שניהם עשו את זה מאחורי הגב שלו? ואולי נאמג'ון לא היה באמת כנה לגבי הרגשות שלו? אולי כל זה היה חלק מבקשה של אמא שלו שהוא הרגיש חייב לה?
הוא היה פשוט אבוד.
הוא כעס על כולם והכל.
הוא הרגיש שלא מבינים אותו ושממהרים לבקר אותו מבלי להתחשב בו.
ויותר מהכול, הוא הרגיש חשר משמעות עכשיו. כאילו איבד את התקווה שלו יחד עם נאמג'ון.
הוא נזכר ביום שהכירו, בדרך בה הוא סלל את הדרך לליבו בקלות וזה גרם לו לבכות עוד יותר- הלב שלו באמת נשבר.
הוא פחד.
הוא פחד שזה יקרה.
הוא פחד שהאדם שהוא האמין לו ובו הכי הרבה, בזמן כל כך קצר, בתמימות- שהאדם הזה יאכזב אותו.
הוא רצה להמציא לזה תירוצים, הוא היה סקרן לשמוע למה ואיך.. אבל הוא פחד.
הוא פחד שהמילים הלא נכונות יצאו. שהוא יכעס במקום להבין- שהוא יפשע בו במקום להקשיב.
הוא רצה לחבק אותו כרגע, אבל הרגיש שזה לא יהיה שוב כמו שזה היה לפני כן..
הוא פחד.
הוא פחד שזה יקרה יותר מהכול.
כי הוא אהב אותו. מאוד אהב. והוא האמין לו.
הוא בטח בו בכנות.. ועכשיו זה הרגיש כאילו הכול מתפרק לו- הלב שלו והאמון שלו וזה פשוט כאב.
אף אחד מהחברים שלו לא טרח להיות אמפתי והוא הרגיש פשוט לבד.
הוא הרגיש לא שייך.. הוא הרגיש כאילו שום דבר לא יוכל להשתפר יותר. זאת הייתה התחתית מבחינתו.
הוא הודה שנמאס לו מהמציאות שלו. הוא הודה שנמאס לו להיות הילד הזה שהיה צריך להתבגר מהר כי אם לא הוא מי היה דואג לו?
הוא רצה להיות הילד המפונק שהולך ללמוד- תמים וחסר דאגות.
הוא רצה פשוט להשתחרר מכל המחויבות הזאת שדיכאה אותו.
הוא הרגיש נורא להודות בזה- להודות שהוא עייף מכל זה- כי הוא עדין היה חייב לדאוג להכול גם אם לא רצה..
אבל בכנות הוא פשוט לא היה יכול לסבול את כל זה כבר..
להיות לבד ..
להיות בודד בבית הקטן והרעוע הזה.. בחור הזה שהוא לא יצא ממנו בחיים.
הוא באמת הרגיש כאילו בא לו למות עכשיו יותר מהכול.
זה כבר היה מחניק. זה כבר נמאס מזמן- זה כבר הפך להיות פשוט יותר מידי ממזמן.
הוא רק רצה להיות ילד רגיל.. למה הוא לא ילד רגיל? למה זה קרה דווקא לו? למה הכול כל כך מעוות עכשיו בשבילו?
מה שעוד יותר ערער אותו והכעיס אותו מבלי שהבין למה זה שנאמג'ון לא הרפה.
הוא שלח הודעות שכל שעה וניסה להתקשר אליו המון- אבל ג'ין לא היה יכול לענות.
רק מלראות את השם שלו הוא פשוט נחנק מהדמעות..
הוא כעס.
גם אם זה היה טיפשי.
הוא באמת האמין בו. הוא האמין לו.
הוא אהב אותו בכל נשמתו ועכשיו זה הרגיש כאילו אין לו אחת.
הוא הרגיש דרמתי ובאותו הזמן הרגיש כאילו הוא צודק.
הוא רצה לכעוס ובאותו זמן ברגיש כאילו הוא לא אמור לכעוס.
הוא רצה לשאול את השאלות שהיה צריך לשאול- אבל כל מה שניתז ממנו כעט זה רק כעס.
המון כעס.
זה תסכל אותו.
הוא היה כולו מלא בהפכים.. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו- הוא רצה פשוט להיעלם.
לחשוב כבר עייף אותו.. הכול כבר נמאס עליו.
הוא באמת הרגיש שהגיעו עבורו מים עד נפש.
הוא שנא את עצמו של שהיה כל כך חלש.
הוא שנא את עצמו על שהיה כל כך עקשן.
הוא שנא את עצמו על שהיה כל כך קטרן.
הוא פשוט שנא את עצמו כרגע.
הוא באמת היה אבוד.
הוא הרגיש שלא נשאר לו כבר מה להגיד ובאותו הזמן היה לו כל כך הרבה להגיד.
הוא הרגיש שהוא חוזר על עצמו אבל לא היה בטוח עד כמה זה נכון מרוב סערת הרגשות.
הוא הרגיש כאילו אמר הכול אבל עדין לא אמר דבר.
הוא באמת היה כבר חנוק.
הוא באמת היה מיואש.
הוא באמת רצה עכשיו לקחת את הרגליים ולברוח מכל מחויבויות שיש לו- הוא ידע שהוא כנראה אדם נורא אם הוא מעז לדבר ככה- אבל הוא היה עייף. ממש עייף.
האם בגלל שהוא אהב אותו כל כך עכשיו זה עד כדי כך כואב?
זה ככה לכולם?
הוא לא הבין מה קורה לו..
הוא רצה שמי שהוא ינחם אותו- אבל מהצד השני, האדם היחיד שבאמת היה יכול לעזור לו היה האדם שאכזב אותו.
הוא פשוטו כמשמעו היה אבוד. באלגן אחד גדול.
הוא הסתובב בבית הלוך ושוב וחיפש את עצמו, מנסה להירגע ולחשוב בבהירות.
אבל הוא היה בפאניקה. בבהלה. הוא פחד שכמו שזה יכול להיות לא רציני- זה יכול להיות גם רציני ולשבור לו את הלב סופית.
הוא התנודד בין רוגע ובהלה וידע שהוא נראה כאילו הוא חולה בנפשו.
אבל הוא באמת לא ידע מה לעשות יותר. הוא באמת היה פשוט אבוד.

בנות,תחזרו להגיב כמו פעם!! מה קרה לכן?