בוקר שאחרי, ג'ין התארגן במהירות והלך ישירות לבית החולים.
הוא ניסה לשמור על קור רוח ולא להיות כעוס.. כי כשהוא כעס, הוא היה יכול להגזים לפעמים בלי לשים לב..
לכן הוא תמיד השתדל להישאר קריר ונחמד..
הוא החליט קודם לחכות שחדר הרופא יתפנה- רק אחרי שהוא ידבר איתו, הוא ידבר עם אמא שלו.
"סוקג'ין, טוב לראות אותך" הרופא מחייך אליו בחמימות וג'ין מחזיק חיוך קטן, לוחץ את ידו ומתיישב מיד אחרי שהרופא מחליט להתיישב.
"נהנתה בחופשה? אמא שלך סיפרה לי שיצאת עם כמה חברים למחוץ לעיר" הרופא מקליד במחשב בזמן שהוא מדבר.
"היה בסדר.." הוא ממלמל בחצי חיוך עקום.
"אני שמח לשמוע.." הרופא מסתובב בכיסאו בחזרה מהמחשב אליו כדי לפגוש במבטו
"המצב של אמא שלך יציב, ונראה שהיא משתפרת מיום יום..
הייתה לנו וועדה ביום רביעי בקשר אליה עם כמה רופאים מהמחלקה והחלטנו שכדאי שהיא תישאר למעקב כי היא תמיד נמצאת במצב של עליה ואז המצב מתדרדר משום מקום..
היא תישאר מאושפזת כנראה בבית החולים עד שאולי תהיה לנו סיבה להחליט אחרת.." הוא מדבר בנינוחות, מסביר בסבלנות ומסתכל על המחשב מידי פעם, כנראה כדי לדווח מידע מדויק.
"אוקי.." ג'ין נושם עמוק ומנסה שלא להתעצבן.. הוא לא רוצה להיות חצוף.. הוא רק רוצה לדעת למה..
"אדוני? זה לא החובה שלך לדווח לקרובי משפחה בקשר להתדרדרות במצב של המטופלים?" ג'ין מדבר ברוגע, דרוך מעט ולא בטוח אם הוא יוכל להתמודד עם זה באופן מספיק טוב..
יש לו בחזה מין.. כובד כזה.. לא בטוח אם מדאגה או שזה מפחד- אבל מה שבטוח, חלק מהכובד הזה זה כעס.
והוא מפחד שהכעס הזה יתפרץ ממנו באופן בוטה או הרסני..
הוא לא אהב להיות כזה..
הרופא נאנח, מחייך
"ציפיתי לזה.." הוא עדין מחייך.. ומשום מה, זה מקל מעט על ההרגשה הכבדה של ג'ין בחזהו.
"תקשיב, אני יודע שזה לא היה ממש מקצועי מבחינתי..
אבל.. אמא שלך ביקשה ממני לא לספר לך על מה שקורה, לא להתקשר ולהפריע לך..
היא סיפרה לי על החופשה שלך.. ואחרי ששמעתי את זה, לא יכולתי לא להסכים לבקשה שלה.
אני יודע שזה היה לא בסדר.. אבל, גם אני הורה.
ואחרי שראיתי איך אתה דואג לה ואיך אתה מטפל בה במסירות במשך הזמן שהיא הייתה פה..
הבנתי אותה.
הבנתי את הצורך שלה לתת לך קצת הפסקה מהדאגות האלה.
היא אמא שלך, היא אוהבת אותך, היא רוצה את הכי טוב בשבילך.. והידיעה שהיא לא יכולה לעשות למענך הרבה כי היא מרותקת למיטת אשפוז משגעת אותה.
תחשוב על זה סוקג'ין.. אל תכעס כל כך לפני שאתה חושב טוב על המצב..
אתה תמיד תהיה הילד הקטן והטהור שלה בעיניה..
הילד שהיא לא הצליחה לגדל למרות שהיא רצתה את זה הכי הרבה בעולם.." הכתפיים של ג'ין שוכחות מדריכותן.. הוא יושב שם במבט מושפל ונאנח בייאוש.
זה נכון.. זה ממש נכון.. נכון עד שזה מחניק מרוב כאב, ייאוש ותסכול..
"איך אתה יודע את זה?" ג'ין ממלמל, נלחם בכאב שמנקר עכשיו את חזו וקורע אותו לחתיכות.
"אמא שלך מדברת..
זה קשה לה.. אז היא מדברת על זה" הרופא מחייך אליו.
זה נראה לג'ין מעט מוזר שהיא מדברת על דברים אישיים כל כך.. היא לא נהגה לעשות את זה פעמים קודמות..
אבל אולי ההדחקה הזאת בסוף הסתיימה ככה..
או שאולי זה מה שהוא אחר..
בכל מקרה, לשמוע את זה מאדם אחר, זה לא נעים..
זה גורם לו להרגיש אשם ועצוב..
עכשיו זה תורו של ג'ין להיאנח.
הוא מהנהן אל הרופא בראש מושפל
"תודה" הוא קם ועוזב את החדר עוד לפני שהרופא מספיק להגיד מילה.
הוא מתקדם לחדר של אמא שלו אבל מאבד את האומץ באמצע, מתיישב בספסלים ליד החדר שלה ותופס את ראשו בין ידיו- קרוע בין הרצון לצעוק עליה מרוב דאגה ותסכול לבין הרצון פשוט לשכוח מכל העניין הזה ולתת לה שלווה כמה שאפשר..
הוא לא יודע מה לעשות איתה כבר.. הוא באמת אבוד.. היא לא עוזרת לו.
היא עקשנית.
והוא מבין את הדאגה, אבל הוא כבר גדול עכשיו.. הוא מטפל בה כבר כמה שנים ומעולם לא התלונן על כך.. אז למה היא ממשיכה לדבר על הטיפול בה כאילו שזה נטל עבורו?
הוא רוצה לטפל בה.
הוא תמיד מזכיר לה שזה בסדר, ושהוא שמח לבלות איתה את הזמן הזה שלהם.. גם אם זה ליד המיטה שלה בבית החולים.
זה באמת בסדר..
הוא נשבע שזה בסדר מבחינתו.
אז למה היא ממשיכה להתנהג באופן כל כך אגואיסטי?
למה היא לא מוכנה להקשיב?
ואולי הוא מגזים בתגובה שלו? אולי הוא פשוט דרמתי מידי וגורם לה לדאוג לגביו?
הוא לא יודע.. בכנות הוא לא יודע.
הוא רק מקווה שכשהוא יכנס לחדר שלה.. הוא מקווה שהוא לא יאבד את הסבלנות או את קור הרוח.
הוא רוצה שיהיה לה טוב בדיוק כמו שהיא רוצה את זה עבורו.
בגלל זה כשהיא מבקשת בין השורות שיהיה לו פחות אכפת- הלב שלו נקרע.
הוא רוצה להקשיב לה ולרצות אותה.. אבל שיהיה לו פחות אכפת לגבי האדם שגידל אותו באש ובמים?
לא יקרה גם היא תגיד לו את זה באופן הכי בוטה בעולם.
למה היא לא מבינה שהיא אמא שלו?
וכאילו אמא שלו לא הספיקה.. הוא גם התגעגע לנאמג'ון- כל כך עד שהוא הרגיש כאילו חור נפער בחזה שלו..
והוא הבטיח לדבר עם ג'ונגקוק ועדיין לא שלח לו הודעה אפילו.
הוא שנא שכל כך הרבה דברים מעיקים עליו, הוא שנא להרגיש כל כך קרוע ולא שלם עם עצמו.
הוא שנא כרגע כל אינץ' ביום המקולל הזה.
למה הוא צריך לחזור מחופשה לתוך הבלגן הזה?
הוא היה צריך להקשיב לאינסטינקטים שלו ופשוט לא ללכת.
מצד שני.. זאת לא הייתה לגמרי טעות.. נכון?
הוא לא יודע כבר.. הוא כל כך מבולבל.. הוא כל כך...מתוסכל..
הוא לא יודע אם נאמג'ון יוכל לבוא אליו לעבודה אחר הצהריים, כי הוא בטח עייף מהטיסה ולא ירצה לבוא ככה..
זה תסכל אותו עוד יותר..
הוא רצה מי שהוא שירגיע אותו.. מי שהוא לדבר איתו..
נאמג'ון היה היחיד שיכל לעזור לו כרגע.
רק נאמג'ון הרגיע אותו והצליח לגרום לו באמת לדבר.
זה היה מוזר.. זה לא היה שגרתי לג'ין..
אבל זה כנראה מה שהוא כל כך אהב בבחור הזה.
שהכול בו שונה יחסית לשאר האנשים סביבו.
שהוא שונה..
והוא ידע שזה אנוכי להיות מתוסכל רק מלא לראות מי שהוא שאתה רוצה לדבר איתו על הבעיות שלך.. אבל נאמג'ון פתח למענו את הדלת הזאת.. וזה מאוחר מידי לסגור אותה עכשיו.
הוא היה אנוכי ככה והרגיש נוח עם זה רק איתו ממילא.. זה בסדר.. נכון?
ואולי הוא לא צריך להעמיס על העייפות שלו גם את הבעיות שלו?
הוא לא יודע כבר..
אולי הוא ישאיר רק צורך אנוכי ולא יפעל באנוכיות?
הוא לא בטוח בכלום כרגע..

מאוחר יותר, ג'ין נרגע קצת ונכנס לחדר של אימו מבלי להגיד מילה אחת.
הוא התיישב לידה , אוחז בידה ומלטף את שיערה כמו תמיד כשכעס, אהבה, דאגה ואמפתיות מתערבבות זו בזו ומשאירות עצב ומועקה בתוכו..
"רק רציתי שתשכח לזמן קצר מהבעיות שלך מותק.. מעולם לא התכוונתי להכעיס אותך או לפגוע בך.." היא מדברת אליו בשלווה, כועסת על עצמה לא פחות משהוא כועס עליה.
"אני יודע.." הוא נאנח בייאוש, לא יודע מה להגיד למראה המבט העצוב שבעיניה
"עזבי, בואי לא נדבר על זה.. זה לא משנה.." הוא משתדל להיות סבלני, לא פוגש במבטה
"אתה יודע שאני עושה את זה כי אני אוהבת אותך, נכון?" היא מלטפת את פניו והוא מהנהן
"גם אני דואג לך כי אני אוהב אותך.. אז תפסיקי לעשות תרגילים כאלה ולהדאיג אותי עוד יותר.
אני לא ילד.
אם היית אומרת לרופא שיסביר לי שזה לא מצב שזקוק ליותר מידי דאגה.. הייתי נשאר בחופשה, רק קצת יותר קשוב לפלאפון.
במקום זה, איך שחזרתי הייתי צריך לשמוע כאלה דברים והרגיש לא מעורב ולא אחראי.
אני מבין שאת רוצה שאני לא תמיד אסתובב סביבך ואדאג לך.. אבל אני הבן שלך, אל תשכחי את זה" הוא לא מסתכל עליה.. הוא מרגיש באמת רע כרגע..
"אני אדאג לך עד היום האחרון.. וגם לאחריו" הוא ממלמל בשקט, גורם לאימו להרגיש אשמה.
הוא צודק.. היא לא יכולה לבקש מימנו לא להיות מעורב סתם ככה.. זה לא הולך ככה..
"אני יודעת.. אבל זה ככה עבורך כבר כל כך הרבה שנים שכבר התייאשתי מלראות אותך כל הזמן כלוא פה יחד איתי.. אני מצטערת מותק.." היא מלטפת את שיערו הרך, מזיזה אותו מפניו בעדינות ומסתכלת על הילד היפה ובוגר שלה.
שגדל כל כך מהר.. ולא בזכותה או בהתערבותה..
זה גרם לליבה להתכווץ בכאב..
היא רצתה להיות מעורבת בחיים שלו כמה שאפשר אחרי שאבא שלו עזב..
זה השפיע עליו המון.
הוא נעשה שקט ומסוגר , מופנם לגמרי.
הוא עדין היה יכול לחייך, אבל היו פעמים נדירות בהן הוא בכה או כעס- הוא תמיד חייך והיה יותר מידי אופטימי- עד כדי כך שזה היה לפעמים מפחיד עבור אימו..
הוא לא התלונן כמו כל הילדים.. הוא לא ביקש הרבה.. הוא פשוט רצה שתישאר אמא שלו ושתמיד תהיה לידו כשהוא מנסה לשרוד את החיים שאלה..
הוא היה הגיבור שלה..
האהבה הכי גדולה שהייתה לה בחיים.
והיא התפללה שאוהבים אותו כמו שאוהבים אותה.. היא התפללה שהוא לא מרגיש יותר מידי שונה מאחרים- או רע עם עצמו..
כי זה בהחלט לא הגיע לו.. הוא היה ילד טוב, חבר טוב.. הוא בטח יהיה גם מוצלח כבן זוג..
"אמרתי לך אין ספור פעמים שזה בסדר.. תפסיקי להיות עקשנית" ג'ין מעביר יד בשיערו, נשען אחורה על הכיסא שלו ומשפיל מבט אל ידיו, חושב.
"אל תכעס.." היא מתחננת שמה לב לריחוק שהוא יצר ביניהם..
היא הכירה אותו.. היא ידעה שהוא רוצה לצעוק עליה מכעס, היא ידעה שהוא היה מתוסכל- היא הבינה את הייאוש שלו.
ולמרות זאת, הוא רק ישב שם במבט מושפל ולא אמר דבר..
כמו תמיד, הוא יצר ריחוק ולא נתן לה לראות את הרגשות האמתיים שלו..
הוא לא רצה לפגוע בה ומהצד השני היה בסערת רגשות שגרמה לו לאי נוחות..
היא ידעה את זה. היא הכירה את הבן הזה שלה.
המלאך שלה.
"אתה יכול לפעמים להראות כעס אלי, ג'ין..
גם כשאני אומרת 'אל תכעס' אני מתפללת שתהיה קצת יותר פתוח איתי..
זה בסדר אם אתה כועס עלי.. טעיתי.. אתה צודק" היא מסתכלת עלי יושב ולא זז.
"אני לא כועס עליך" הוא כן, מאוד.. אבל הוא תמיד מחשיב את העובדה שאלו יכולים להיות הרגעים האחרונים איתה.. לכן, הוא לא רוצה שזה יהיה מכוער..
"אני רק מאוד דואג לך, זה הכול.." הוא נאנח, נשען שוב לכיוון המיטה ופוגש במבטה.
"לא יתכן שאתה אף פעם לא כועס" היא מנסה ללחוץ, אבל ג'ין כבר שמע את השורה הזאת כמה פעמים.. זה כבר לא מפחיד אותו.
"נכון, לכן אני כועס לפעמים.. פשוט לא עכשיו" הוא אומר באופן הכי רגוע שיוכל.
אמא שלו יודעת שזה לא יעזור.. אבל לפחות אי אפשר להגיד שהיא לא מנסה מפעם לפעם..
"אתה יודע כמה אני אוהבת אותך.. נכון?" היא מביטה בו, מנסה לתפוס את מבטו בעקשנות בזמן שהוא מהנהן ומתחמק ממבטה.
"גם אני אוהב אותך" הוא עונה במלמול, קם מהכיסא כשהוא מבין שהוא כבר צריך להתחיל להתקדם לעבודה.
"אני אדבר איתך מאוחר יותר, אני צריך כבר ללכת לעבודה" הוא מנשק את מצחה ולוקח את הפלאפון מעל לשידה לידה.
"בסדר" היא משיבה בחיוך עקום
"תהנה מתוקי" היא מוסיפה, מסתכלת על הבן שלה שולח לה חיוך רגוע וממלמל "תודה" ואז מסתובב ויוצא מהדלת במהירות.
היא מאוכזבת מעצמה.
היא הייתה מאוכזבת מעצמה מאז שהיא נכנסה למצב הזה ולא הצליחה להשתפר.
היא ביקרה את עצמה יום יום על האימהות שלה ועל שלא גידלה אותו...
על שהשאירה אותו ככה לבדו להסתדר בעולם- להיות תלמיד תיכון עם מחויבויות לבית הספר, לעבודה שלו, למיסים שהוא צריך לשלם ולדירה שהוא צריך להחזיק.
היא רצתה לבכות רק מלחשוב עליו נלחם לסגור את החודש..
היא בקושי הצליחה לסגור את החודש כשהיא עוד יכלה לעמוד על הרגליים..
אז איך הוא עשה את זה?
הוא אכל? הוא חסך? אולי הוא לא קנה בגדים המון זמן כדי לשמור את הכסף לדברים חשובים יותר?
אם היא תשאל אותו היא לא תקבל תשובה.. הוא רק יגיד לה "הכול בסדר" או "אין לך מה לדאוג" בחיוך חמים ממיס שיגרום לה לרצות להרפות מהעניין רק כדי שימשיך לחייך ולהרגיש בנוח.
היא אהבה את הילד היקר שלה בכל ליבה.. אבל ידעה שהיא לא תוכל להגן עליו, כי הוא כבר למד להגן על עצמו, לגדול בעצמו ולהתמודד עם הכול לבד.
הלבד הזה הרג אותה. שבר לה את הלב.
היא לא רצתה שאחרי אבא כמו שלו גם היא לא תוכל להיות שם בשבילו..
בטח נצברו ונשמרו שם המון רגשות.. הוא חייב להיות טעון עם המון פחד, כעס, תסכול.. מה שהוא..
היא יודעת שבתוך תוכו הוא מחביא המון המון רגשות מודחקים..
השאלה היא.. עד כמה זה גרוע?
האם אפשר לתקן את זה?
או שאין להשיב את הנעשה?
רק המחשבה על השאלות האלו כבר עשתה לה הרגשה לא טובה בבטן.
היא רצתה לעזור.. ולא ידעה איך..
כמו תמיד, היא נאלצה להשאיר אותו להתמודד לבדו..
היא לא רצתה.. אבל מה היא אמורה לעשות?

------------------------------------------

בית הקפה היה עמוס היום.
ג'ין התחיל להרגיש מותש כבר אחרי שעה אחת של ריצות בין הלקוחות.
וכשהוא ראה את החבורה נכנסת בלי נאמג'ון והוסוק, הוא התאכזב, מרגיש שוב ממש מתוסכל ומאוכזב עד שהיה בא לו לבכות.
הוא ניחש שכנראה נאמג'ון לא יבוא.. אבל להבין במציאות שזה למען האמת מה שבאמת קורה זה יותר קשה..
הוא התגעגע אליו מאוד.
הוא היה צריך אותו עכשיו.. הוא היה בטוח שחיבוק אחד שלו ירגיע את כל הרגשות המבלבלים האלה שמשתוללים בתוכו וגורמים לו להרגיש עצוב וחסר אונים.
הוא הרגיש מרוקן מכוח עכשיו.. מיואש.
וכשהגיעה השעה להפסקה שלו הוא הלך לחדר האחורי וישב שם, תוהה אם כדאי לצאת לחברים שלו ככה- כי הוא יודע שהם ינסו ללחוץ.. ולא בא לו לדבר..
הוא רק רוצה להרגיש בטוח שוב.. הוא רק רוצה להרגיש שיש מי שהוא שלא ירחם עליו- אלה יעבור את זה איתו בלי לשאול יותר מידי שאלות- כמו נאמג'ון.
בדיוק כמוהו.
כי הוא ידע.. הוא ידע מה שהוא שהאחרים לא ידעו כנראה..
הוא כאילו הרגיש מה גורם לו לאי נוחות ומה עוזר לו להרגיש טוב יותר..
הוא הכיר את ג'ין הכי טוב למרות שכמעט ולא הכיר אותו.
ג'ין היה כל כך עסוק בתסכול שלו בזמן שהוא ישב על הספסל מול הלוקר שלו שהוא אפילו לא שם לב שמי שהוא נכנס לחדר.
לפחות לא עד שיד הונחה על כתפו והבהילה אותו, מוציאה אותו מההרהורים שלו.
וכשהוא הרים מבט ופגש במבט של נאמג'ון, הוא כמעט התפרץ בבכי, קם וכורך את זרועותיו סביב צווארו במהירות, מניח נשיקה על לחיו ונצמד אליו בחוזקה, לא מוכן לשחרר.
נאמג'ון לא חשב פעמיים, הוא בתשובה כרך את זרועותיו סביב הבחור הצנום וליטף את גבו לאט.. מקווה שהוא ירצה לספר לו מה לא בסדר.
"מה יש בייבי?" הוא לחש לאוזנו בדאגה, מנשק את צווארו לרגע ומהדק את חיבוקו.
ג'ין כמענה הניד ראש כשראשו קבור בצוואר של השני.
ונאמג'ון הבין שהוא לא מוכן לדבר עדין.
אז הוא רק עזר להם לשבת והמשיך לחבק אותו ככה לזמן מה, עד שאולי הוא ידבר או יתרחק ממנו.
ואחרי שקט ארוך שהתחיל להדאיג את נאמג'ון מאוד, פתאום הוא שמע לחישה מהוססת שהמיסה לו את הלב.
"אם לא היית מגיע היום, אני חושב שלא הייתי יכול להחזיק יותר בלי לבכות" הוא התקרב עוד אל נאמג'ון , מרגיש בטוח ורגוע יותר עכשיו... כמו תמיד, ללא סיבה טובה..
אבל זאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם מבחינתו כרגע..
"אם אתה מרגיש שאתה צריך, תבכה, אני פה כדי להחזיק אותך" הוא אומר בטון הרגוע הזה שגורם לג'ין להרגיש חלש מרוב שלווה.
הוא שוב מצליח לרוקן לג'ין את הראש מכל הדאגות.
זה פשוט מדהים אותו..
"איך אתה עושה את זה?" הוא פולט, לא מצליח להבין איך הוא משפיע עליו בכזאת צורה.. איך הוא גורם לו להתנהג לא כמו עצמו רק מחיבוק וכמה מילים מתוקות?
האם זה קורה לכולם?
"איך אני עושה מה?" נאמג'ון היה מעט מבולבל, אבל שמר על חיוך קטן על שפתיו, משדר לג'ין ביטחון על אף הדאגה שהעיקה על ליבו.
"איך אתה תמיד מצליח להרגיע אותי ככה?" הוא לא מבין מה הוא עושה.. הוא לא מבין איך זה עובד..
"אני מצליח?" נאמג'ון לא היה בטוח שזה באמת עוזר לו, אז לשמוע את זה גרם לו להקלה, אבל לא לפחות דאגה..
הוא תמיד ידאג לו.
"כן" ג'ין שלח לו חיוך קטן, משום מה, זה היה מקסים בעיניו שנאמג'ון לא ידע כמה הוא משפיע עליו..
זה היה מתוק בעיניו.. מקסים ממש.
עוד סיבה להיות מאוהב בו.
"אני שמח" נאמג'ון מנשק את ראשו
"עכשיו, תרצה להגיד לי מה קורה? לפחות חלק?" הוא באמת דואג לו..
הוא נראה מדוכדך.. הוא לא רוצה שהוא ירגיש ככה.. אף פעם.
הוא רוצה שיהיה מאושר. תמיד. כמה שיוכל.
"ואתה לא תגיד לאחרים?" הוא מהסס
"ג'ין..." נאמג'ון נאנח, קצת פגוע מחוסר האמון.. אבל שוב, הוא מבין מאיפה זה בא כמו בכל הפעמים האחרות.
"בסדר.. סליחה.." ג'ין יודע שזה לא היה נכון לשאול שאלה כל כך מגוחכת.. הוא סומך על נאמג'ון. אולי יותר מידי.
"בזמן שהיינו בחופשה.. אז.. אה.." ג'ין לא רוצה סתם להעמיס עליו את הבעיות שלו..
"אולי עדיף שלא..
אתה לא צריך לשמוע על הבעיות שלי סתם ככה..
רק הגעת.. אתה רוצה שאני אביא לך מה שהוא לשתות?" הוא הרגיש אנוכי עכשיו, וזה גרם לו לאי נוחות.
הוא ניסה לקום, אבל נאמג'ון לא נתן לו.
"אני לא רוצה לצאת מפה עד שאתה תגיד לי מה קורה" הוא החלטי ובלתי מתפשר.
וברגע שמבטיהם נפגשים, שניהם מאבדים את האומץ שלהם ונשארים מהופנטים זה לזה כמו בכל פעם.
"היא קיבלה שני אירועים מוחיים בתחילת השבוע כשהיינו בחופשה.. שניהם היו קלים, אבל.. היא לא טרחה לספר לי" הוא משפיל מבט אל ידיו.
"וכעסתי עליה, ואני עדין כועס, אבל אני לא רוצה להיות כועס.." הוא לא יודע למה הוא מספר לו יותר משתכנן..
"זה בסדר לכעוס, ג'ין,
אתה דואג לה.. אתה הבן הכי טוב שאמא יכלה לבקש" נאמג'ון היה רגוע, מודאג.. אבל רגוע מבחוץ.
ואז ג'ין הבין למה הוא מספר לו יותר משבוא מרשה לעצמו לספר לכל אחד..
כי הוא מבין.
מעבר לזה שהוא תמיד דואג להחמיא.. הוא פשוט מבין מה שאחרים לא רואים באותה העין.
"אבל אני לא רוצה להעציב אותה.. אם אני אכעס, היא תרגיש רע" הוא מתוודה, אומר בפעם הראשונה את הפחד הכי גדול שלו בקול רם.
"ואם כן? אז מה? ככה זה באהבה, ג'ין" נאמג'ון מלטף את ראשו של הבחור שנשען עליו ממש כאילו הוא העוגן שלו.
"אני לא אומר לך ללכת ולהעציב אותה עכשיו, אבל,
כשאתה כועס, אין סיבה שלא תראה שאתה כועס..
כי אם תמשיך להדחיק ולשמור הכול לעצמך, בסוף זה יתנקם רק בך.." נאמג'ון שומר על רוגע, על שלווה, מלטף אותו בעדינות ושומר על יציבות כדי שירגיש שהוא לא לבד עד כמה שאפשר- הוא מתכוון להיות העוגן שלו לתמיד.
"עדיף שתגיד מה מפריע לך כדי שאנשים ידעו איך לתקן, מאשר שתסבול לבד..
אם לא הייתי פה.. איך היית מתמודד?" זה מדאיג את נאמג'ון מאוד.. אפילו מעציב אותו.
הוא לא רוצה שג'ין ירגיש כל כך.. רע עם עצמו.
במקום להתנהג כמו כל אדם רגיל עם גחמות וכעסים הוא סופג הכול עד שהוא הורס את עצמו מבפנים.
הוא לא רוצה שג'ין יזיק לעצמו מסיבות מיותרות.. הוא רוצה שיהיה שמח.
הוא באמת רוצה שג'ין יפסיק להיות מצוברח ומודאג כל כך..
הוא יודע כמה קלישאתי וקיטשי ומטופש זה נשמע.. אבל הוא יכול לזהות בעיניים שלו כאב וסבל ותסכול- כולם אין סופיים.
ומכאיב לו לראות את ג'ין ככה..
זה אוכל אותו מבפנים, הוא יודע..
"ג'ו-ג'ון?" ג'ין נאנח, מרים את ראשו לבחור מולו ופוגש במבטו, מקבל ממנו חיוך קטן והמהום שואל.
"אני אוהב אותך" הוא אומר בכנות שגורמת לנאמג'ון להצטמרר.
"גם אני אוהב אותך" הוא מחזיר בחיוך.
והם נשארים ככה עד סוף ההפסקה של ג'ין...
עד שג'ין חייב לחזור לעבודה ונאמג'ון גם כן צריך ללכת.
"ג'ו-ג'ון" ג'ין מושך את נאמג'ון שניה לפני שהוא עולה על האופנוע שלו.
"מה אהוב?" נאמג'ון לא רוצה להיפרד ממנו.
הוא שמח שג'ין מושך עבורם את הזמן עוד קצת..
שוב הוא מרגיש כאילו הוא כבר מתגעגע אליו..
"תזכור שאני אוהב אותך" ג'ין מניח את השפתיים שלו על שפתיו של נאמג'ון, מחבק אותו אליו ולא רוצה לשחרר.
הם מחליפים עוד כמה נשיקות תמימות וחיבוקים.. ואז נאמג'ון באמת חייב ללכת.
"אני מבטיח.. אני אחזור" נאמג'ון שונא להתרחק ממנו.
"אתה לא חייב, אני אהיה בסדר.. אני שמח שבאת היום" ג'ין מנשק אותו בפעם האחרונה.
"ביי" הוא מנופף לו, צופה בו מביט בו לרגע בהיסוס ואז שם את הקסדה שלו, מנופף חזרה.
"אני אתגעגע אליך" הוא אומר לג'ין בגלוי לב, ממהר להתניע ולנסוע מיד אחרי.
משאיר את ג'ין עם חיוך על הפנים.
זה גורם לו להיות הרבה יותר נינוח בעבודה לאחר מכן.
וג'ונגקוק במיוחד שם לב שקודם הוא היה כבוי ומותש, ועכשיו הוא היה הרבה פחות מצוברח.
זה גרם לו לרצות לבכות.
סוף סוף.. סוף סוף הגיע מי שהוא שגורם לו לשמור על אופטימיות אמתית ועל התקווה שהוא חשב שג'ין כבר מזמן איבד..
הוא רצה ללכת לחבק את ג'ין.. אבל מהצד השני ידע שזה אולי ילחיץ אותו או יגרום לו לאי נוחות..
והוא לא רצה שהוא ירגיש אף אחד מהם.. אז הוא פשוט הסתפק בסוף בלצפות בו מאושר מהצד.
זה היה קשה שלא לשאול אותו על זה.. במיוחד כשהם נסעו יחד הביתה רק שניהם במכונית.
אבל ג'ונגקוק זכר שהוא הבטיח לו לא ללחוץ, והוא התכוון לעמוד בהבטחה.
אז הוא הסיע אותו לביתו, שומר על השקט, נפרד ממנו ואז נסע.

כשג'ין הגיע לדירה שלו, הוא התרסק על הספה ונאנח.
הוא התחיל חשוב על העבודה- האם היא תשתפר מתי שהוא? האם ההכנסה תשתפר?
הוא חשב גם על הבית- האם הוא יצא מתי שהוא מהמקום הזה?
ואמא שלו- האם היא תפסיק להילחם מתי שהוא? אם כן.. מתי?
ואז הוא חשב על מה שנאמג'ון אמר לו בצהריים לגביה וחייך.
הוא התגעגע לנאמג'ון למרות שראה אותו בצהריים.
הוא שנא את המרחק ביניהם.. הוא התרגל אליו כל כך בשבוע של החופשה שעכשיו הוא מרגיש לגמרי בודד.
הבית שלו מרגיש ריק.
הוא מוציא את הפלאפון שלו מכיסו ומסתכל עליו- מתלבט אם לשלוח הודעה, או להתקשר.. או שאולי השעה מאוחרת מידי בשביל זה?
ואולי הוא עדיין ער? אולי לא יפריע לו?
ג'ין התלבט אם כדאי..
הוא ישב ובהה בפלאפון זמן רב בהיסוס ולא ידע מה כדאי לעשות..
אולי הוא ילך לישון וישכח מזה?
כן.. הוא מתגעגע אליו נורא.. אבל..
הוא בטח עייף מהיום הארוך שעבר עליו..
הוא בטח כבר ישן.. נכון?
הוא שקוע במחשבות ותהיות שכשהפלאפון שלו מצלצל, הוא נבהל.
וכשהוא רואה על הצג את השם של נאמג'ון- שכבר בפעם השנייה היום כאילו קורא את מחשבותיו.. הוא מחייך מרוב שמחה.
"ג'ו-ג'ון?" ג'ין שואל ישר, מצפה לשמוע את קולו מהצד השני של הקו.
"הערתי אותך?" נאמג'ון נשמע כל כך רגוע.. הוא משתמש בטון שקט יותר מהרגיל למקרה שג'ין באמת התעורר מהשיחה.
"לא" ג'ין מחייך לעצמו, שמח לשמוע את קולו שוב.
יש שקט על הקו, ושניהם חושבים על מה להגיד כמענה.
"רק אני מרגיש בודד? הבית ריק בלעדייך" נאמג'ון מצליח להמיס את ליבו של ג'ין בחצי שניה עם הכנות הזאת שלו.. החיוך של ג'ין מתרחב עוד יותר למשמע מה שאמר.
"גם אני מרגיש שריק ובודד" ג'ין מתוודה בפני הבחור השני.
יש שוב שקט על הקו, ושני הבחורים מחייכים לעצמם באושר.
"מתי המשמרת שלך מחר?" היום יותר נכון- ג'ין מוסיף במוחו, שם לב שכבר חצות.
"כנראה משמרת בוקר מתשע" הוא עונה, לא מבין למה זה חשוב.
"אתה רוצה לבוא לישון אצלי היום? קשה לי להירדם בלעדייך"  נאמג'ון שונא כמה קיטשי זה נשמע.. אבל הוא באמת מצא את השינה כאתגר בימים האחרונים- זה הטריף אותו.
ג'ין היה לו חסר.
הוא הרגיש לא בטוח אם ג'ין לא היה בטוח בין שתי זרועותיו.
"מתי להיות מוכן?" ג'ין לא רצה אפילו להתגרות בו- גם לו היה קשה לישון, גם הוא הרגיש שריק ובודד לו עד כדי חנק- גם הוא רצה את אותו הדבר כמו השני.
"אני למטה, תיקח מה שאתה צריך ותרד" נאמג'ון מצליח להפתיע את ג'ין- שממהר לחלון המטבח שלו ומשקיף על קדמת הבניין- מזהה את נאמג'ון נשען על האופנוע שלו ומחזיק את הפלאפון שלו צמוד לאוזנו.
"אני בא" ג'ין מחזיר במהירות, מתרחק מהחלון והולך לארגן פיג'מה ובגדים לעבודה בתרמיל יחד עם המטען לפלאפון שלו, מברשת השיניים שלו והמשחה ומגבת.
הוא סוגר את התרמיל בקושי ואז ממהר להתקדם ליציאה, מכניס את הפלאפון שלו לכיס הקדמי של מכנסיו ונועל את הבית שלו לאחר שכיבה את האורות שהדליק.
הוא ממהר לרדת אל נאמג'ון, כמעט מתחיל לרוץ כשהוא רואה אותו מחכה שם.
הוא מפיל את התרמיל שלו באמצע הדרך, כשהוא באמת מתחיל לרוץ, מחבק אותו חזק ונושק לו על שפתיו לרגע אחד, מתרחק מעט, אך עדיין מחבק אותו.
"תהיתי אם להתקשר אליך בעצמי" הוא כמעט מתחיל לצחוק מרוב שזה מגוחך.. איך זה יכול להיות?
"למה לא התקשרת?" נאמג'ון מביט בו בשאלה
"פחדתי שאתה ישן או עייף ולא תרצה לענות" ג'ין יודע רק כשהוא בין הזרועות שלו.. ככה, כשהוא מסתכל היישר לעיניו- שאין סיכוי שזה נכון..
אז עוד לפני שנאמג'ון מגן על עצמו.. הוא ממהר להוסיף
"אבל אני יודע שזה היה שטותי לחשוב.. ואני יודע שהייתי צריך להתקשר- אני אתקשר בפעם הבאה" הוא משפיל את ראשו, קובר את פניו בצווארו וגורם לנאמג'ון לחייך.
כל מה שנאמג'ון יכול לחשוב עליו זה:
'אחרי מחר, לא תהיה לך סיבה כזאת להתקשר....
אני מבטיח'
הוא מחבק את ג'ין חזק אליו.
ובאותו לילה, הם ישנים זה ליד בשלווה מפתיעה.
כל מה שהם צריכים לעשות זה להסתכל אחד על שני- להיות בטוחים שהשני שם- והם כבר מרגישים עד כמה הם עייפים.
"ג'ו-ג'ון?" ג'ין מדבר בעייפות.
נאמג'ון מחזיר המהום שואל.
"אתה יכול לחבק אותי?" עד עכשיו ג'ין שם עליו את ראשו.. אבל הוא הרגיש שהוא רחוק ממנו עדיין.
"חיכיתי שתבקש" נאמג'ון מסתובב על צידו, מושך אליו את ג'ין ומחייך כשהוא מרגיש את השני קובר את פניו בצווארו.
הנשימות שלו נעשות סדירות אט אט ומכניסות אותו גם תוך זמן קצר לעולם החלומות...