נראה שג'ין היה באמת מותש אתמול, הוא נרדם עוד לפני ששם לב, אפילו בלי שמיכה, שלרוב התקשה לישון בלעדיה.
הוא התעורר בסביבות שמונה בבוקר למחרת עם כאב ראש קטן ורגל כואבת מאוד.
הוא היה בטוח שזה בגלל הריצה, אבל עדין תהה איך זה יכול להיות שאחרי שינה ומנוחה היא כאבה יותר מאתמול.
הוא נאנח, מעביר יד בשיערו בתסכול ונשאר לשבת על המיטה לכמה רגעים במחשבה.
הוא הוציא את הפלאפון מהמגירה בשידה שנחה לידו, כי הכניס אותו לשם מחשש שייגנב במהלך הלילה.
הוא הביט בסוללה וראה שהיא כמעט מרוקנת.
היו לו הודעות עוד משש וחצי בבוקר מ-וי וג'ונגקוק ושיחה מג'ימין מלפני חצי שעה בערך.
הוא חשב רגע מה לעשות.. לחזור לכולם או ללכת לאמא שלו?
בסוף הוא החליט להתקשר לוי בזמן שעשה את דרכו למשרד של הרופא.
היו כמה אנשים שהמתינו להיכנס, לכן, הוא הבין שיהיה לו זמן כנראה עד שיורשה להיכנס.

"היונג,מה קורה?" וי ענה במידיות
"הבנים איתך?" הוא שואל לפני שישכח
"לא, הם ביחד אבל אני לא יחד איתם להיום" הוא עונה ברוגע
ג'ין מהמהם כתשובה.
"עדין לא אמרו לי כלום ממש עליה, אני מחכה שהחדר של הרופא יתפנה ואז אני אכנס לשאול מה קורה" הוא ממלמל בשקט.
"הא, אוקי, אז תתקשר אם תצטרך מה שהוא" וי יודע עד כמה הוא שונא שיחות טלפון, לכן הוא לא מאריך בדיבורים.
"בסדר, תודה" ג'ין עונה בחיוך קטן, אסיר תודה על כך שיש לו חברים כל כך אוהבים ודואגים.
הוא מנתק ומתקשר לג'ונגקוק, מחכה שיענה.
"היי, יש חדש?" הקול המודאג מהצד השני של הקו כמעט גורם לו לצחוק.
"לא ג'ימין, אני בינתיים מחכה שהרופא יתפנה ואז אראה אם מה שהוא השתנה" ג'ין מעט משועשע..
"לבוא אליך עוד מעט?" ג'ונגקוק צועק, למרות הוכל , הוא עדין נשמע מעומעם כי הוא מעט רחוק מפלאפון כנראה.
"אני עושה היום משמרות צהריים-ערב האמת, אני אשמח אם תוכלו לאסוף אותי בשתיים וחצי לפני שהמשמרת תתחיל" הוא מבקש
"מתי היא מתחילה?" ג'ימין שואל בבלבול.
"בשלוש" ג'ין עונה ברוגע
"יש בעיה כל שהיא?" ג'ימין יודע כשמה שהוא לא בסדר עם החברים שלו.
ג'ין מעולם לא מבקש סתם ככה טובות, הוא שונא להיות תלוי באנשים, גם כשזה נוגע לדברים כאלו קטנים.
"האמת היא שרצתי אתמול לבית החולים ומעדתי ועיקמתי את הקרסול, יש לי נקע והרגל נפוחה" הוא אומר במעט תסכול
"יש לי שם שפשוף לא רציני והפלאפון שלי נשבר לגמרי על הדרך״ רק המחשבה הזאת גורמת לו להרגיש באמת מתוסכל
"איך תעבוד עם רגל נקועה?" ג'ימין נשמע כועס
"אני אעבוד בבר פשוט, אני יכול לשבת שם כשאני מכין הזמנות, זה מרחב קטן ככה שלא יהיה הרבה לאן ללכת וזה לא אמור להכאיב לי" לא יותר ממה שכבר כואב לו עכשיו.
ג'ימין נאנח.
"אתה לא יכול לקחת לפחות את היום הזה כהפסקה?" הוא נשמע מתוסכל בעצמו.
ג'ין הניד בראשו, וזה כאילו ג'ימין יכול היה לראות אותו לנגד עיניו, כי הוא ענה ב:
"בסדר, אז אם אתה כל כך מתעקש, ג'ונגקוק רוצה להביא את החברים שלו מהלימודים אליכם היום, אני אגיד לו על השעות שלך כדי שהם ידעו מתי לבוא״ ג'ין ידע שג'ימין עושה את זה כדי שאולי ג'ין ישנה את דעתו..
הוא ידע שג'ין שנא הכרויות ואנשים חדשים, הוא היה שקט, ביישן וג׳ין אפילו נהג להוסיף ״אדם מאוד משעמם״.
"בסדר, רק תגיד לו שיוודא שלא יהיו רועשים, הלקוחות לא אוהבים מפגעים סביבתיים" זאת הייתה תזכורת לשבועות הראשונים בהם הוא התחיל לעבוד והחבורה הייתה באה לבית הקפה הקטן ולא בדיוק עוזרת לג'ין בלעשות רושם טוב על בוס שאז לא בדיוק חיבב אותו.
בחלוף הזמן הם כמובן למדו להתאים את עצמם לאווירה של המסעדה.. של בית הקפה המעט מנומנם והשקט.
אבל לפני כן, ממש בהתחלה, הם היו בלתי נסבלים בלשון המועטה.
"תפסיק להזכיר את זה" ג'ימין התלונן בבכיינות.
ג'ין פלט צחקוק קטן, מביט באנשים בדיוק יוצאים מחדר הרופא.
"אני אדבר איתך מאוחר יותר, החדר התפנה" עוד לפני שהוא שומע את התגובה של ג'ימין הוא מנתק ומתקדם לחדר, פותח אותו ונכנס
"בוקר טוב דוקטור" ג'ין הרבה יותר סבלני ונינוח עכשיו, למרות הכאב ברגל הנקועה.
"הו שלום, חיכיתי לך" הרופא מדבר בחיוך חמים
"שב בבקשה" הוא מבקש וג'ין נענה, מתיישב במהירות ומחכה שיתחיל לדבר.
"המצב של אמא שלך נשאר יציב במהלך הלילה, היא אפילו התעוררה הבוקר ואולי לא תצטרך להיות מחוברת למכשירים בהמשך אם המצב שלה ימשיך להשתפר" הוא מחייך
"נכון להיום, נראה כאילו לא תוכל להיכנס ליותר מחמש דקות אם תרצה.. אנחנו לא רוצים שייווצר עומס על המערכות שלה כי היא עלולה שוב לקבל התקף...
אנחנו עשינו לה את הצנתור ברגע שהיא הייתה מחוץ לטווח הסכנה וכשתכנס זה יהיה סוג של ניסיון לראות איך היא מגיבה.
אני לא בדיוק בטוח במאת האחוזים שהיא לא תחזור לסיכון, והמצב שלה רגיש מבחינה בריאותית כבר כמה שנים, אז נצטרך לבחון את התגובות שלה קודם.
אנחנו כרגע במעקב אחריה, והיא שאלה עליך הרבה מאז שהיא התעוררה.." הוא מחטט במה שהוא במחשב בזמן שהוא מדבר.
"אל תדאג, אמרתי לה שאתה מיהרת לפה עוד אתמול, וחיכית לה פה כל הלילה.
היא כעסה קצת" הוא מחייך לעצמו בעת שהוא מדבר.
"בגלל זה אני מציע שלא תשתהה שם יותר מידי זמן, כל לחץ כזה שהיא מפעילה יכול לשבש נכל.
המצב שלה אכן יציב והרבה יותר טוב אבל הוא רגיש ולא כדאי להתגרות במזל" הוא חוזר להביט בג'ין.
"אוקי" ג'ין ממלמל בהיסוס
"לך ותאכל בקפיטריה, שיהיה לך קצת כוח..
אתה עדין חיוור ונראה עייף.
תשטוף את הפנים ואחרי שתראה יותר טוב תכנס אלי גם אם יש אצלי אנשים, אני רק אתקשר למזכירות בקומה כדי שתיכנס איתך אחות ותוודא שאתה עומד בזמנים ושהכול בשליטה" הוא מדבר בצורה עניינית
"מוסכם?" הוא מביט בג'ין בשאלה וג'ין מהנהן בתשובה
"אוקי" הוא אומר בקול עדין.
הרופא מהנהן.
"לך ותאגור מעט כוחות, שלא תכנס לאמא שלך ותדאיג אותה" הרופא משחרר את ג'ין במילים האלו וג'ין מהנהן בשנית וקם, מתקדם לדלת ויוצא ממנה, נעמד בפתח המעלית ומחכה שהיא תגיע.
המעלית צפופה מרוב אנשים, והדיבורים עושים לו כאב ראש.
הוא ממהר לצאת מהמעלית ברגע שהיא נפתחת, אפילו לא בקומה שלו, ומחליט לרדת במדרגות החרום עד לקומה הראשונה, נכנס לקפיטריה וקונה תה קר ועוגה אישית, הוא לא ממש רעב כרגע, אם נהיה כנים, המוח שלו היה עסוק בכל כך הרבה דאגות שהוא הרגיש כאילו הוא יקיא את כולן בסוף.
הוא היה כל כך מצוברח שהוא לא שם לב לזוג העיניים שריחפו לכיוונו מידי כמה שניות ולבסוף נשארו לבחון אותו בקפידה.
הוא ישב במקום פינתי ומעט חשוך, קצת קשה לאיתור..
אבל גם אז, העיניים הללו מצאו אותו והשתהו על פניו.
תווי פנים עדינים- גבות קטנות שהתקמטו בדאגה, עיניים גדולות חומות שהיו מלאות בדאגות, אף פרופורציונלי ומעט גבוה ושפתיים ורדרדות תפוחות ומשורטטות.
העיניים האלו הביטו בו בעת שנשך את השפה התחתונה והניח את ראשו בתסכול על השולחן שמולו.
הוא היה יחסית גבוה, רזה וצר מותניים ונראה שברירי וחיוור.
הוא היה לבוש במעיל גדול שהעיניים זיהו עוד מאתמול, במכנסיים צמודים ורק על אחת מרגליו נקשרה נעל פשוטה ומעט מלוכלכת, שנראתה כאילו שימשה אותו כבר זמן רב.
הרגל השנייה הייתה חבושה, אדמומיות ומעט נפיחות בצבצו מעט למעלה משולי החבישה.
עכשיו העיניים הבוחנות התכווצו בדאגה.
האם זה היה ככה מאתמול?
הן לא היו בטוחות.
הן צפו בו מתרומם ומתיישר, שותה מהבקבוק ומביט במסך הפלאפון שלו בייאוש מוחלט.
הוא החזיק את ראשו בין ידיו והסתכל על החלון לידו, לנוף שבחוץ, בחוסר תקווה.
מביט באנשים המהלכים או אולי בגשם שירד..
אין שום סיבה שאדם ממורמר יהיה מרתק, אבל מה שהוא בהבעות הפנים של הבחור הזה היה מרתק, כנה, איטי, מכאיב.. על אף שלא הייתה ביניהם שום הכרות, אפילו בסיסית, עדין, לראות אותו כועס ומודאג גרם לאדם שישב ובחן אותו להרגיש שליבו הכביד, אפילו התכווץ בכאב לאור המצוקה שעל פניו.

לא לקח לג'ין עוד הרבה זמן לפני שהוא קם ממקומו- משום מה, התחיל לו שוב כאב ראש וההמולה בקפיטריה לא עזרה.
הוא מיהר לקנות בקבוק מים גדול והלך לחכות למעלית, לוחץ על הכפתור וממתין.
אולי הוא ינוח עוד קצת אחרי שיראה את אמא שלו..
הוא ישתה הרבה וישן ואז אולי יגיע בהרגשה סבירה לעבודה.. זאת לפחות הייתה התוכנית.
הוא עשה מה שהרופא אמר לו, נכנס באמצע פגישה שלו עם מטופלים.
הרופא מיהר ללחוץ על חיוג מהיר כל שהוא בטלפון שלו.
הוא כיסה את פיו בעת שדיבר, לכן ג'ין לא שמע יותר מאשר מלמול לא ברור.
הוא כנראה רצה לשמור על הפרטיות שלו.
זה לקח בדיוק שלושים שניות לפני שהוא החזיר את השפופרת של הטלפון למקומה והנהן אל ג'ין, שהנהן חזרה בתגובה, מלמל "תודה" קטן ואז מיהר לסגור את הדלת.
לקח לאחות חמש דקות בערך להגיע.
"קים סוקג'ין?" היא שאלה אותו ברוגע.
ג׳ין הנהן
"בוא אחרי" היא סבה על עקביה והחלה ללכת, הוא עקב אחריה כשנכנסה לתוך דלתות חדרי ההתאוששות- הם נעצרו איפה שהוא באמצע, והיא אמרה לו להמתין לכמה רגעים בסבלנות לפני שימשיכו.
זה לא לקח לה יותר מידי זמן.
"אוקי, הכול מוכן, יש לך אישור להיכנס, אז פשוט תלך עד לסוף המסדרון, החדר בצד שמאל בסוף הוא של אמא שלך.
מעל הראש שלה יש כפתור חירום, אם מה שהוא משתבש תלחץ עליו מידית והצוות של הקומה כבר יבוא במהירות, אני גם מזכירה לך שיש לך בדיוק 5 דקות מרגע שתיכנס שאחריהן אני אהיה חייבת להוציא אותך מהחדר...
אתה יכול לדבר אליה אבל אל תיתן לה לדבר כי אסור לה להתאמץ.." היא מדברת ברצינות והוא מאזין, מהנהן כשהיא מסיימת לדבר.
"תודה" הוא ממלמל בשקט, ממהר לחדר של אימו.
בהתחלה הוא מפוחד, מהסס אם כדי לו להיכנס.
בסוף, הוא אוזר אומץ ופותח את הדלת לאט, נכנס בשקט.
"אמא? אני פה" הוא מדבר בשקט, והיא שומעת, מסובבת אליו את ראשה ופותחת את פיה
"אל תדברי, אסור לך, ואל תזוזי יותר מידי עכשיו, תישארי לשכב ככה" הוא מבקש ברוגע, ממהר לשבת מולה ולאחוז בידה כמו שעשה בכל שמונה השנים האחרונות.
"אני בסדר" הוא ממלמל כשמבטו נפגש במבטה המודאג.
"הייתי אתמול בעבודה כשקראו לי לפה, ומיהרתי לבוא" הוא מביט בה בחיוך, מחוסן כבר מהמראה של האישה שהוא הכי אוהב בעולם מחוברת למכשירים ששומרים אותה בחיים.
"אכלתי, אל תדאגי, וישנתי פה אבל נתנו לי לישון על מיטה והן היו דווקא נוחות, אז אל תדאגי לי.. אני עוד מעט אעזוב שוב לעבודה, ואני לא פה להרבה זמן בגלל שהגוף שלך עדין במצב רגיש" הוא מלטף את שיערותיה מפניה.
"אל תדאגי לי, רק תדאגי לעצמך ולהחלמה שלך, אני תמיד אהיה פה אוממה" הוא המשיך ללטף את ראשה ברכות, נשאר ככה למשך זמן ארוך.
הוא כמעט חשב ששכחו שהוא בחדר, אבל אז נכנסה האחות וקטעה את התקווה שהייתה בו
"זה ייקח רק רגע" הוא ביקש והיא הנהנה
"אני אחכה פה" היא אמרה ברוגע וסגרה את הדלת אחריה.
"אני צריך ללכת, אבל אל תדאגי, אני אחזור.. את כבר יודעת את המדיניות ולמה הכל נעשה ככה.. פשוט חכי עד שאוכל להישאר יותר זמן.. עד אז, תישארי רגועה" הוא רצה לבקש ממנה לוותר, להפסיק להילחם ולמות אם זה מה שרצתה.
הוא לא רצה שהיא תרגיש רע בשבילו ולכן תאחז בחיים.. הוא כבר לא היה ילד בבירור והוא יכול היה להסתדר לבד.
כן, זה היה קשה, וכן, הוא הבין את משקל הדברים עליהם חשב, אבל, כשאתה גודל במשך שנים למציאות הזאת, אתה תוהה אם זה שווה לראות אדם שאתה אוהב סובל רק בגלל הצורך האנוכי שלך שישאר ולא יעזוב אותך לבד.
וג'ין לא היה אנוכי..
לכן, הוא רצה שתשחרר.. אבל הוא לא היה מסוגל להגיד את זה בפניה..
בכל פעם שהוא חשב שיגיד את זה, הוא הביט בעיניים האוהבות שלה והגרון שלן נחנק רק מהמחשבה על להגיד מה שהוא כזה..
הוא איבד את כל המוטיבציה ברגע שהסתכל על הדאגה שהיא נשאה אליו בעיניה.
לכן, המחשבה הזאת נשארה כמוסה בליבו והציקה לו בכל פעם מחדש.. והוא לא העז לדבר על זה איתה..
לא כשהוא ידע כמה היא משתדלת להיאחז בחיים למענו..
"ביי אוממה, תרגישי טוב" הוא נישק את מצחה וקם בדיוק כשהאחות פתחה שוב את הדלת.
הוא שלח לה חיוך אחרון ואז מיהר לצאת, יוצא מתחומי אזור ההתאוששות חזרה אל המסדרון שהספיק להכיר טוב.
הוא התקדם לחדר בו נרדם, מסתכל בזהירות פנימה ורואה שאף אחד לא שוהה שם.
ואז הוא נכנס עם שני הבקבוקים שאיתם נסחב בין השאר גם לאמא שלו ומניח אותם על השידה.
הוא שותה כמה שהוא יכול ומחליט להירדם, מכוון לעצמו השקמה בפלאפון במקרה והוא לא יתעורר..
הוא נשכב על מיטת בית החולים ובוהה בתקרה, תוהה עד מתי תמשיך המציאות הזאת, כי זה באמת כבר התחיל להימאס עליו..
הוא נאנח, מחליט לא להמשיך לקטר- הרי, זה לא יעזור לו בכל מקרה... אז מה הטעם?
הוא הסתובב לשכב על צידו ונאנח, מרים מעל לראשו את כובע מעילו ומכסה את עיניו.
בהתחלה הוא התקשה להירדם..
אבל בלי שהוא שם לב, הוא באמת התחיל להרגיש עייף.
נראה שהשינה של הלילה לא הספיקה לגוף שלו- הוא באמת התיש את עצמו אתמול ולא התחשב בפציעה או בקשיי הנשימה..
כנראה שזה היה יותר מידי בשביל הגוף שלו ועכשיו בכדי לחדש כוחות הוא היה חייב יותר משמונה שעות שינה.
הוא שילב את ידיו, מנסה להתחמם קצת ללא הצלחה.. אבל שקע בכל זאת לשינה עמוקה בסופו של דבר, חוזר לחלומות מתוקים על שני הורים מתפקדים, התבגרות בלי צורך לעבוד, אישיות חברותית ופתוחה יותר ואפילו על חיוכים שכבר התקשה להעניק לכל אחד..
הוא היה מודאג מידי, עסוק מידי בלהחזיק את הכול יחד מבלי שיתפרק, שהוא שכח לחייך לפעמים.
החבורה שלו צדקה.. הוא שכח מה זה כיף.. ואיך ליהנות.. אבל לא הייתה דרך חזרה משם כעת.. לא הייתה דרך לתקן בגרות אבודה שבאמת הפכה אותו לבוגר ואחראי מבלי שממש רצה בכך..
אבל זה היה בסדר מבחינתו.. אולי זה הגיע לו.. וחוץ מזה זה לא לגמרי מצב נוראי, יש יותר נמוך מעכשיו, לכן בכל יום כשהוא קם בבוקר, הוא ווידא להודות בליבו על ארבעת הקירות של ביתו, ועל היכולת להתפרנס בכדי לאכול ולתחזק בית קטן וחשבונות מבית החולים..
הוא גם הודה בליבו על החברים שלו, שתמיד דאגו לו, ולפעמים בלי לשאול אותו הם היו משלמים על חשבונות בית החולים ועוזרים.
היו לו חיים טובים בסך הכול.. וגם אם בינו לבין עצמו לפעמים היו לו רגעים של רחמים עצמיים, הוא מעולם לא הראה לאחרים שהתקשה או שלא אהב את החיים שלו.
הוא השתדל להישאר אופטימי כמה שאפשר.. כי ככה חינכו אותו.. תמיד להגיד תודה על מה שיש..

-------------------------------------------

ג'ין התעורר בדיוק דקה לפני שההשכמה הופעלה, והוא באמת הרגיש יותר טוב עכשיו.. הוא שתה מהבקבוק שעדיין ניצב ליד ראשו על השידה, קם וממהר לשירותים.
הוא סידר את עצמו כדי שלא יראה מרושל לעבודה, מחזיר את השיער למקומו בהמון קושי , שוטף את הפנים ומסדר את בגדיו כמה שאפשר.
השיחה מג'ימין לא איחרה לבוא, הם היו למטה בדיוק בזמן וג'ין מיהר לרדת לקומה הראשונה ולצאת לחניה, מזהה את הרכב וממהר להיכנס.
"מה המצב?" ג'ימין לא בזבז זמן
"היא בסדר, יהיה בסדר" ג'ין נאנח.
"אתה לא נשמע אופטימי" ג'ונגקוק מציץ עליו מהמראה בזמן שהוא מתחיל לנסוע היישר אל בית הקפה.
"אני פשוט עייף, אבל היא באמת במצב טוב יותר" הוא מחייך אליהם בעייפות.
"אה.. אתה בטח זוכר שהחברים באים היום.. הם אמורים להיות שם בתחילת המשמרת שלך" ג'ונגקוק נשמע די שמח- בדיוק ההפך מג'ין..
"רק תזכרו לא להיות יותר מידי רועשים" הוא הזכיר לו, נשען לאחור ועוצם עיניים, מחכה שיגיעו כבר לקפה.
"איך הרגל?" ג'ימין מסתובב לרגע כדי להביט ברגל החבושה
"יותר טוב מהבוקר.. היא כאבה אבל אחרי מנוחה זה נהפך לנסבל.." ג'ין מביט ברגליו לרגע ואז חוזר לעצום עיניים.
לא לוקח לג'ונגקוק הרבה זמן להגיע לחניה של הקפה, ג'ין ממהר לצאת ונכנס לקפה במהירות, ניכנס לחדר הלוקרים ושם סינר, מסדר שוב את שיערו כשג'ימין נכנס לחדר
"שחכנו להגיד לך, הבאנו לך בגדים" הוא מושיט לו שקית שג'ין לוקח בהערכה
"תודה" הוא ממלמל בהערכה, נועל אחרי שג'ימין יוצא וממהר להחליף- בסך הכול חולצת בייסיק לבנה שעליה הוא לבש סוודר אפור וצמרירי, סקיני ג'ינס שחורים עם קרעים בברכיים שכנראה הולכים להיות קצת בעיה עבורו כשהוא יצא החוצה.. נראה שהשניים לא שמו לב לזה.. אבל זה בסדר.
הוא שם בשקית את הבגדים המלוכלכים במקום ואז לקח את המעיל ושם את שניהם בלוקר, מוציא את הסינר ששהה שם עוד מאתמול ואז קשר אותו מסביבו.
אחר כך, הוא יצא ודיבר עם הבחורה שעבדה איתו באותה המשמרת על החלפת התפקידים, והיא הסכימה בלי שום ויכוחים.
"אם תצטרך עזרה תקרא לי" היא טפחה על כתפו במעט דאגה, יוצאת מהעמדה ומשאירה את ג'ין לעמוד שם במקום.
ג'ימין, בינתיים התיישב על הכיסאות של הבר הקטן שהיה בעמדה של ג'ין, בוחן אותו.
"השניים הראשונים כבר בחוץ, עוד מעט יבוא האחרון ואז נכיר לך את כולם ביחד" הוא מחייך אליו וג'ין מחייך חזרה
"רק תזכור מה ביקשתי" הוא מחזיר כמענה
"ג'ין" ג'ימין מייבב
"זה היה לפני כמה שנים טובות, היום אנחנו כבר לא נזקים כמו שהיינו, תפסיק להעלות זיכרונות מביכים" ג'ימין התבייש בהתנהגות שלו כשהיה צעיר, הוא היה קצת יותר רועש ואלים אז, וג'ין אהב להביך אותו.. זה היה מאוד מצחיק בעיניו.
"אני אחשוב מה אוכל לעשות" הוא ענה במעט לעג, גורם לג'ימין להזעיף פנים בכעס.
השניים הראשונים שנכנסו עם ג'ונגקוק נראו בסדר.
הם התיישבו בשולחן הפינתי והקבוע של וי, ג'ימין וג'ונגקוק.
אם כבר מדברים על וי..
"תגידו, איפה.." וי בדיוק נכנס מבעד לדלת.
"היונג" הוא נופף לו, נכנס לעמדה שלו ומחבק אותו.
ג'ין חייך לאור ההתנהגות הילדותית שלו.
הוא תמיד עשה את זה...וזה לא הפריע לג'ין.. אבל הוא לא הבין ממש את המניע שלו תמיד לחבק אותו כשהם רואים זה את זה..
"לך לשבת איתם, אני צריך לארגן פה כמה דברים." הוא מחייך אל וי וצופה בו יוצא מהעמדה ומברך את האחרים לשלום.
הבחור הראשון שהוא בוחן הוא זה עם שיער שחור, לבוש בקפוצ'ון ורוד ועליו מעיל.
השני עם שיער ברונטי, עם מעט גוונים ורודים, לבוש בכמה שכבות של בגדים..
זה בערך מה שהוא מצליח לקלוט מכמה מבטים חטופים..
הוא עושה את זה בזמן שהוא מבריק כמה כוסות ומארגן אותן בשורות לשעת הצורך..
אחר כך הוא מוציא עוד כמה כוסות מהארון למטה ומסתובב לעובדת שבאחורי העמדה..
אפשר לקרוא לזה "מטבח" בערך, שמשמש אותם בעיקר בבקרים, להכנה של ארוחות בוקר נדיבות לפי הביקוש.
"את בהפסקה?" הוא שואל בקול שקט והיא מנידה בראשה
"את יכולה לשטוף לי את אלה? אני אהיה עסוק לכמה רגעים" הוא ממלמל והיא מהנהנת
"אין בעיה, שים אותן פה ואני אדאג לזה, זה ייקח רק רגע" היא מתכתבת לרגע באיפון שלה ואז מניחה אותו וקמה כשהוא כבר מסתובב.

לבית הקפה נכנס מי שהוא עם קסדה של רוכב אופנועים, הוא מוריד אותה בעודו עם גבו לעמדה של ג'ין ומסדר את שיערו הבלונדיני בזמן שהוא מתקרב לקוקי, וי וג'ימין ושני האחרים שאיתם ובמפתיע גם מתיישב איתם.
ג'ין מרגיש משום מה לא בנוח עם הנוכחות של החדש.
אבל הוא לא אומר דבר.. הוא רק מייבש ומבריק את הכוסות שהבחורה מהחדר האחורי נותנת לו ומסדר אותן בשורה.
"ג'ין" ג'ין שומע את ג'ימין קורא לו ומסתובב, מסתכל על ג'ימין כשהוא מסמן לו להתקרב.
ג'ין נאנח, מתפלל לסיים עם זה.
הוא מבקש מהבחורה בחדר האחורי שתצא כדי לשים עיין לרגע ואז ממהר לשולחן עם החברים שלו ועם החברים של חברים שלו.
"תשב איתנו לכמה רגעים" ג'ונגקוק מבקש
"אני לא יכול" הוא מגרד בראשו באי נעימות
"זה בסדר, אני אמהר עם ההכרות וכשתצא להפסקה נוכל לדבר קצת יותר" הוא מחייך אל ג'ין ברוגע.
"זה יונגי" הוא מצביע על הבחור ההוא עם השיער השחור
"זה הוסוק" הוא מצביע על זה עם השיער הברונטי והגוונים המעט ורודים.
"וזה.." המבט שלו נעצר באחרון שיושב בצמוד למקום בו הוא עומד מצידו השמאלי.
המבטים שלהם ננעלים וג'ין מפסיק לנשום
"נאמג'ון" הבחור האחרון קוטע את ג'ונגקוק, מדבר בשם עצמו ושולח אליו יד ללחיצה.
ג'ין בעיקר מבולבל..
זה הבחור ההוא שניסה לדבר איתו אחרי שאחותו הקטנה כמעט נדרסה למוות.
למה העולם כל כך קטן?
"זה סוקג'ין היונג, אבל כדאי שתקראו לו ג'ין כי הוא מתעצבן כשקוראים לו בשמו המלא" וי דיבר בזמן שהמבטים של השניים היו עדיין כלואים זה בשל זה, גורמות למעט מתח להתחיל ולהיווצר בין הנוכחים בשולחן מעבר לבניהם.
"אתם....מכירים מאיפה שהוא?" ג'ימין נשמע כמי שחושד, מעביר את מבטו בעניין בין השניים.
"לא" ג'ין סובב את ראשו במידיות אל חברו, שולח לו מבט של 'שכח מזה' וג'ימין מפנים במהירות, מושך בכתפיו.
"אה.. נעים להכיר את כולכם, אני מקווה שתיהנו מהשהיה" הוא נמנע מלחזור ולהסתכל על האדם ההוא משמאלו, שעכשיו נעץ בו עיניים בריכוז..
"היונג, למה אתה כל כך רשמי?" וי מעקם את פיו בעצב מזויף, יותר כמו פינוק..
"אני לא ממש טוב בהיכרויות, מצטער" הוא פולט גיחוך עצבני.
"תיהנו בכל מקרה" הוא מהנהן אליהם ומסתובב, חוזר לעמדה שלו בלי לשים לב שהעיניים הללו שוב בוחנות אותו.
"מה זה היה אחי? אני חבר שלך מאז הגן ואפילו לי אתה לא מסכים שאקרא לך נאמג'ון.. מה נכנס בך?" הוסוק דיבר בשקט לאוזנו של חברו, אבל קיבל מבט קריר בחזרה.
הוסוק נאנח בתסכול, מסוקרן למוות מהשימוש שלו בשמו הפרטי דווקא עם האדם הזה שלא הכיר.
ומה היו המבטים האלה שהחליפו?
הוא התחיל להתרגש.. יכול להיות שמי שהוא הצליח להזיז מה שהוא בלב של המניאק הקריר הזה כל כך מהר?
הוא בחן את החבר שלו, שגופו הסתובב בכלל לכיוון השני מהשולחן, בוחן את הבחור הזה.. ג'ין..
ואז הוא הסתובב בפתאומיות לג'ימין
"אפשרי שנחליף במקום?" הוא שאל בקצרה.
ברור שירצה להחליף למקום שיוכל להשקיף ממנו ישירות על הבחור מבלי צורך להסתובב.
ג'ימין הסכים והוסוק בחן בינתיים את חברו כשהוא קם ומחליף במהירות מקום, מניח את מרפקיו על השולחן ומשפשף את ידיו זו בזו בזמן שמבטו מרותק למוכר שבעמדה .
הוסוק היה מרותק בעצמו.
הוא לא ראה מעולם ניצוץ בעיניים של הטמבל הזה שהוא קרא לו חבר עד לעכשיו.
הוא הכה קלות את יונגי לידו, שהיה די קשוב לשיחה בין קוקי וג׳ימין.
הוא לחש לו
"תסתכל על ראפמון, הוא בוהה בבחור הזה כבר במשך עשר דקות מבלי להתייחס אלינו, והמבט שלו היה על הבחור הזה עוד לפני, כשהוא ישב לידי" נימתו הייתה מרוגשת, והוא הצליח לעניין את יונגי מספיק כדי שיציץ לעבר החבר שלו שישב והביט בריכוז באדם שבעמדה ששמר על מבטו מושפל.
הוא נראה מעט מפוחד אפילו.
"אתה מפחיד אותו" יונגי הניח את ידו על כתפו של חברו, שמיהר לסובב אליו את מבטו.
"אם אתה מעוניין בו אולי במקום לנעוץ בו מבטי מוות, כדאי שתהיה עדין יותר" הוא מציע.
"מעוניין?" חברו מרים גבה בכביכול- סקפטיות.
"אם לא זה, אז למה אתה כבר יושב עשר דקות ובוחן אותו באינטנסיביות?" הוא מרים אליו גבה
ראפמון בוהה בחברו לרגע ומצחו מתקמט.
הוא בוחן לרגע את שני החברים הוותיקים שלו שמסתכלים עליו בגבות מורמות- תוהה ומהסס.
"אני אחשוב על זה" למען האמת, הוא ידע בוודאות שהוא מעוניין בו, רק לא חשב שזה יהיה שקוף כל כך בעיני אחרים.
הוא לא ידע מה הוא אהב בו יותר.. את העיניים החומות והגדולות שלו שגרמו לברכיים שלו להיחלש, את העובדה שהוא הציל את אחותו שניה לפני שהיא נדרסה למוות או את התחת הקטן, היפה והמפתה והרגליים הארוכות והדקיקות שגרמו לו לרצות לכרוך אותן סביב מותניו בצורות לא תמימות לחלוטין.

הוא המשיך לבחון את.. סוקג'ין, מבחין בו מביט למעלה מידי פעם ומתחמק ממבטו.
הוא תהה אם זה כי הוא ביישן או אולי כי הוא מרגיש את המתח שנוצר באוויר כשנוצרת ביניהם קרבה..
בין כך או כך, הוא אהב את זה.
"מה תרצו להזמין?" ג'ימין שאל אותם, מעיר את חברו מחלומותיו בהקיץ.
"כן, מה תרצו להזמין? אני מרגיש נדיב היום" ראפמון שאל אותם, מסתכל סביב, צל של חיוך על פניו.

הוא ראה שההזמנות נעשות מול הקופאי, שלמזלו, היום זה היה ג'ין.

אז ברור שהוא לא יוותר על ההזדמנות.. נכון?
"אתה בטוח? אנחנו הזמנו אתכם, אנחנו יכולים לשלם פשוט" ג'ונגקוק הרגיש לא ממש נעים.
"אני בטוח, תגידו לי מה תרצו ואני אדאג לזה, יש לי יום טוב היום" הוא שולח חיוך קטן אל ג'ימין וג'ונגקוק, מפתיע את כולם בהתנהגות שלו וגורם להם להחליף מבטים.
הוסוק שם לך שג'ונגקוק עומד לדבר, לכן, הוא עוצר אותו ומסמן לו שידברו אחר כך.
אחרי שכל אחד בוחר את המשקה שלו, נאמג'ון קם מהכיסא שלו וממהר להתיישב מול ג'ין, נותן להוסוק מספיק זמן כדי להסביר לבחורים שלחבר שלהם יש מה שהוא כלפי ג'ין.
ואז יוצא שכולם משקיפים עליהם כדי להבחין בהתפתחויות.

"לא חשבתי שאני אראה אותך שוב אחרי שראיתי אותך בקפיטריה בבית החולים היום" הקול של נאמג'ון הבהיל מעט את ג'ין, ומבטו נורה למבט של הבחור שנעמד מולו בביטחון מופרז ונתן לו חיוך צדדי.
"מה?" הוא ממלמל בבלבול, מנתק במהירות את קשר העין ביניהם.
"הייתי מאתמול בבדיקות לאחותי, כדי לראות ששום דבר לא נפגע שם באופן בלתי הפיך, ראיתי אותך יושב בשולחן הפינתי שם" הוא מרגיש איך התרגשות מבעבעת בחזו כששתי העיניים התמימות הגדולות והחומות נלכדות באלה שלו.
"לא ראיתי אותך" הוא מלמל בבלבול כביכול לעצמו
"נראתה מודאג מידי בשביל להבחין בי" נאמג'ון ענה כמעט בלעג
ג'ין מצמץ לרגע, ואז מבטו מושפל שוב, גורם לבחור מולו להרגיש ריקנות פתאום וחוסר נוחות.
העיניים האלו.. הוא הרגיש כאילו איבד מה שהוא חשוב בכל פעם שהן הצליחו להימלט ממבטו..
"אתה מתכוון להזמין?" ג׳ין ממלמל בשקט, לא במצב רוח של שיחות כאלה או בכלל.
"כן, בטח" הוא עונה ברצינות, מדקלם לו את הבקשות של הבחורים שישבו סביב השולחן וצפו בהם בהתרגשות.
"למה אמרת שאנחנו לא מכירים?" זה הציק לו מאוד..
הוא התבייש בו מאיזו שהיא סיבה מוזרה?
"כי אני לא סיפרתי להם על מה שקרה ואני גם לא רוצה לדבר על זה" ג'ין נאנח, מעביר את ההזמנה מהמחשב לנייר ושם אותה לפניו, נותן לבחור מולו זמן לעכל מה שנאמר לו בזמן שהוא מתחיל להכין את המשקות שכתובים על הדף.
"לא אמרת להם שהצלת חיים של ילדה קטנה? סיכנת את החיים שלך בשביל אדם שלא הכרת ואתה לא מדבר על זה?" הוא בוחן את הבחור הרזה שמולו, שעסוק בלהכין את ההזמנות בסבלנות.
"לא" ג'ין ענה בפשטות
נאמג'ון ישב שם בדממה, לא יודע איך להגיב למה ששמע..
"אני לא חושב שמי שהוא השאיר אותי בלי מילים במשך שנות חיי עד לעכשיו" הוא נשען קדימה אל הבחור שממהר להכין הכול בדיוק ובמהירות.
"כנראה שיש פעם ראשונה לכל דבר" ג'ין ממהר להציב מולו שש כוסות של משקאות חמים שונים .
"תיהנו מהשהיה, תודה" הוא שולח אל נאמג'ון חיוך עקום ואז מפנה לו את הגב בתקווה שהוא פשוט יקום וילך.
ג'ין נאנח בתסכול- כאילו הוא באמת צריך עוד אדם בחיים שלו כרגע.. הכול גם ככה היה עמוס מבחינתו כרגע..
רגשית, פיזית- הכול היה פשוט יותר מידי.. הבחור הזה זה הדבר האחרון שהוא היה צריך על הראש עכשיו.
"אתה מבין שאני הולך לחזור לפה, נכון?" נאמג'ון מציין במה שנשמע כמו בחיוך.
​​ג'ין מהנהן אליו.
"אתה תמיד מוזמן לחזור לחנות, זה מקום ציבורי" ג'ין נשאר קר משום מה.. הוא לא ידע למה דווקא איתו הוא מתנהג בקרירות וריחוק.. כי כשאנשים דיברו איתו, הוא נהג להיות יותר סבלני ומנומס.
היה שקט ארוך, ונאמג'ון לא קם והלך..
למעשה, זה היה ג׳ין שנשבר ראשון והסתובב בכדי לגלות שהוא נשאר לנעוץ בו מבט
"השתייה שלכם תתקרר" ג'ין מציין בעייפות, מקבל חיוך פלרטטני כמענה.
"אתה צריך להרים את הפנים שלך, פרצוף כל כך יפה לא צריך להתבזבז בגלל קצת ביישנות" נאמג'ון לא הרגיש אפילו מעט אי נעימות על הפלרטטנות הבלתי פוסקת בה פעל.. הוא הרגיש דחף בלתי רצוני להחמיא לו, מה שאף פעם לא קורה לו.
נראה שג׳ין צדק- יש פעם ראשונה לכל דבר.
הבחור המהפנט באמת מצא חן בעיני נאמג'ון.. אפילו יותר ממה שנראה לעיניהם של אחרים.
בכל מקרה, בתגובה ג'ין הביט בו בפה מעט פעור, ממצמץ כמה פעמים בהפתעה.
"מ.. מה?" הוא גמגם בבלבול, מרגיש איך באופן מבלבל הלב שלו פועם בחוזקה בחזו וכמעט מתפוצץ.
למרות שהוא שנא מחמאות, הפעם, מהפה של הפלרטטן המטופש הזה, הלב שלו הגיב בהתרגשות שהצליחה להוציא אותו מאיזון.
"אמרתי שאתה יפיפה בעיני, ושאתה לא צריך להסתיר דבר כל כך יפה.. במיוחד לא מהעיניים שלי" נאמג'ון קם, שולח אליו חיוך אחרון, ולוקח איתו את המגש עם המשקאות, משאיר את ג'ין לעמוד שם כשהוא אדום ממבוכה ומבולבל לגמרי מהמילים שזה עתה נאמרו לו ביותר מידי כנות.
אלוהים, הוא כמעט האמין לו...

בגלל שהייתה אחלה הענות..אני מעלה עוד אחד.
בבקשה אל תשאלו אותי על פרקים כי זה לפי מתי שבא לי ומתי שאני יכולה אז..מקווה שתהנו😘