אני מפחד.
אני יושב על המיטה שלי במחנה החצויים, ולא מצליח לישון, אני מרגיש שעם אני יעצום עיניים אני ישאב לתוך הצללים, ומה שעצוב בזה, זה שזה נמשך כבר יותר מדי זמן, רוב היום אני במיטה, ישן, ובזמן שלא, זה בגלל שה״חברים״ שלי גוררים אותי לחדר האוכל ודוחפים לי אוכל לפה.

אני כבר יודעה שגם היום אני לא ישן, זה הזמן לטיול הלילי שלי ביער, שאת רובו אני יעביר במחשבות על המוות.
ועל הצללים שעלי, גם הם כמוני לא ישנים, וכמוני נראה שהם לא ישנו בחיים.
---------------------------
זה עומד להיות סיפור על ניקו האובדני, שלא מסתדר בחיים, וקרואה בין המוות, למחנה יופיטר ומחנה החצויים.
מי שקשה לו עם פגיעה עצמית זה לא הסיפור האידיאלי בשבילו.