מי שלא יודעה אתמול- 28.1 - היה לניקו יום הולדת..... מזל טוב!!!!
********************************************
אני קם בבוקר ושומע רעשים לידי, אני מתישב במיטה ופוקח עיניים, אני רואה את פרסי, אנבת׳, ליאו, ריינה, גיסון, פייפר, הייזל, פרנק ועוד כמה אנשים, עומדים, בביתן, שלי.
״מזל טוב!״ הם צועקים, שיט, הם גילו שהיום יום ההולדת שלי, אני שונה את היום הזה, אני קם מהמיטה ורץ ליער הכי מהר שאני יכול, אני רץ, קוצים נכנסים לי לרגלים, שברי זכוכיות, אבל אני לא עוצר, אני רץ, כמו שלא רצתי אף פעם, הענפים שורתים אותי, אני רץ, שורשים מפילים אותי אני קם, אני רץ, הם צועקים מאחורי, אני לא עוצר, אני רץ, למקום שלי, שאף אחד לא מכיר, הם מפחדים להכנס כול כל עמוק ליער, אני רץ למעין.
כשפרסם סיפר שלי שביאנקה מתה, ברחתי, זה מה שאני עושה כול החיים בורח, רצתי ליער, באיזה שהוא שלב נהיה לי רטוב וקר, גיליתי את המעין.
אני מתישב על שפת המעין, הרגלים שלי במים, אני מוציא את הקופסה מהמחבוא שלה, בקופסה יש את כול מה שנשאר לי מביאנקה, ומריה, אמא שלי, אני מסדר את הדברים במעגל, ומתחיל לזמן את ביאנקה, רק שבמקום ביאנקה, מריה עולה, אני לא זוכר ממנה הרבה, אבל היא לא אהבה שאנחנו קוראים לה אמא, רק מריה, אבל היא אהבה אותנו.
אחרי שהיא מתה בפיצוץ שזאוס גרם, לא ראיתי אותה יותר, זה לא שלא ניסיתי להעלות אותה, היא אף פעם לא באה, אחרי שהיא הלכה, האדס טיפל בנו, הוא לא ממש אהב אותנו, הוא רק דאג לכסף, ואומנת שתטפל בנו.
״ניקו!?״ מריה אומרת.
״מריה״ אני עונה בקול קר ואדיש.
״ניקו, אתה כבר כול כך גדול״ היא אומרת, אני יכול לשמועה את המיבתה האיטלקי הקל שלה.
״מריה למה את פה?״ אין לי כוח לעוד דברים רעים ביום הולדת.
״בקשתי מהאדס שיראה לי אותך, מזל טוב, בן שלי״ לידינו עץ נרקב עד שנהפך לעפר ״זה הסימן שלי, ואל תשכך אני אוהב אותך לנצח!״ היא נעלמה בתוך האדמה, במקום שהיא היתה בוא עד לפני רגע היה דבר אחד, שיח פטל, אני תמיד אהבתי פטל, כך גם ביאנקה והיא, הינו הולכים לחפש פטל, כבר שנים שלא עשיתי את זה, אני קוטף פטל אחד ואוכל אותו.
וסוף סוף אני בוכה.
אני סוף סוף משחרר את כול הכעס העצב והעלבון שהיו קלועים בתוכי 4 שנים.
אני סוף סוף נושם אוויר נקי כמו שלא שאפתי אף פעם.
אני מרגיש את המים הקרים נוגעים ברגלים שלי, אני רואה איך כל דמעה יוצרת אדוה שמתרחבת לאדוות גדולות יותר ויותר, אני רואה את ההשתקפות שלי, ואחרי 5 שנים, מאז שביאנקה מתה, אני מחייך באמת.