אזהרת שיעמום.
(אל תגידו שלא הזהרתי, אני מורידה מעל עצמי כל אחריות)

יאיי,

אז נחשו מה?

המוצג של הפרוייקט ה'חמדמד' שלי הולך להיות...
.
.
.
.
.
< 'את יודעת שאין שום תופים'.>

{'איפ, תסתום את הפה שלך בפומפה חתיכת קול הגיון שכמוך'}

המפפ קולות הגיון, סתם עול לא נצרך אם תשאלו אותי או לא.

ובכן,
בחרתי (בלי הגיון) לעשות קונצרטינה.

הסבר קטנטן על המושג הזה-

כן, זו דוגמא טיפוסית לקונצרטינה,
זו בעצם קבוצה של דפים שהתבלבלו בייעוד שלהם והחליטו שהם רוצים להיות אקורדיון.

אני לא חושבת שהייתה סיבה מיוחדת כל כך מאחורי בחירתי זו,
אני מניחה שברוב טיפשותי העדפתי לאתגר את עצמי.
(כי יכלתי פשוט ליצור פוסטר בפוטושופ 😐 אבל כמובן שהעדפתי לסבך לעצמי את החיים שאין לי.)

{ ' קול הגיון? אני צריכה שתחזור, בבקשה, אל תיעלב לי עכשיו!'}

אז קודם אתאר בקיצור את סיפור מותה של סופי החביבה, כדי שהקשר בין מה שיצרתי לבסוף, לפחות ייראה לכם הגיוני איכשהו.

ב-18 בפברואר 1943 ,
אותו היום עצמו בו נשא שר התעמולה יוזף גבלס את נאומו המפורסם
ב"ארמון הספורט", נאום בו קרא לעם הגרמני ל"מלחמה טוטאלית",
הביאו סופי והנס שול מזוודה מלאה בעלונים אל האוניברסיטה.
הם פיזרו ערימות של עלונים במסדרונות הריקים, במטרה שיימצאו על ידי הסטודנטים כאשר אלו יצאו מכיתות הלימוד.
כאשר התכוונו לעזוב את המקום הם החליטו לנסות ולהפיץ כמה עותקים נוספים שנותרו במזוודתם.
הם שבו על עקבותיהם, עלו בגרם המדרגות אל
הקומה העליונה, וסופי פיזרה את העלונים באוויר.
פעולה זו נצפתה על ידי משגיח בשם יאקוב שמיד הזעיק את המשטרה, והנס וסופי שול נעצרו על ידי הגסטפו.
עד מהרה נעצרו יתר חברי ההתאגדות ורבים אחרים הקשורים עמם והובאו לחקירה.

סופי שול, הנס ופרובסט, היו הראשונים שעמדו למשפט בפני ה"פולקסגריכט", שם אמרה שול

"מישהו, אחרי הכל, היה חייב להתחיל. מה שכתבנו ואמרנו הינו דבר בו מאמינים רבים אחרים. הם פשוט אינם יכולים להביע את עצמם כשם שאנו הבענו".

ב-22 בפברואר נמצאו השלושה אשמים בבגידה, וראש בית הדין, רולנד פרייזלר, דן אותם לעונש מוות.
ראשיהם של השלושה נערפו באמצעות גיליוטינה עוד באותו היום. כל השלושה גילו אומץ כאשר הובלו אל מותם, במיוחד סופי, שעמדה בחקירות קשות, ובעת משפטה הטיחה בפני פרייזלר -
"אתה יודע כמוני שהמלחמה אבודה. מדוע, אם כן, בפחדנותך אינך מודה בכך?"
מילותיה האחרונות לפני שראשה נכרת היו-
" Die noch scheint Sonne" -
"השמש עוד זורחת."

(אוקי, לא כזה קיצור. אך היו כמה פרטים שהם די חשובים ולא יכלתי להשמיטם)

אז כדי לתאר את הסיפור החביב הזה בכמה עמודות בגודל A5, הייתי צריכה לתמצת את הקטע לכמה פריימים (שישה ועוד אחד).

אז בגלל שבסיפור, גרם המדרגות שבו הם עולים ברגע האחרון, הוא די גורם משמעותי לסיבת מותם (דבר הגורר דבר וכו')
החלטתי לשים אותו בתור מוטיב אשר יחזור על עצמו.
וגם בגלל שמדרגות הן דימוי מעולה להתדרדרות אירועים.

גם החלטתי ליצור את הקונצרטינה בצבעי שחור ולבן, (האמת שלזה אין סיבה מיוחדת, אני פשוט אוהבת את הסגנון הזה. אך למעשה זה די מתאים לתקופה.)

ולאחר הרבה התחבטויות וליטרים של קפה, התימצות הלא קליל יהיה כזה-

פריים ראשון- סופי מגיעה לאוניברסיטה, מוכנה לעשות את השינוי במלחמה, ולא משנה מה יהיו התוצאות.

פריים שני- הרגע האחרון, הרגע של ההחלטה הגורלית שגרמה למותם.
משהו שיסמל זמן, שעון חול (בגלל שהזמן בו מוגבל אם לא הופכים אותו בחזרה על פיהו)

פריים שלישי- היא נתפסת. הרבה עיניים ברקע, דמות מבוהלת.

פריים רביעי- רגע המשפט, הרגע שבו סופי כבר ידעה מראש שהיא לא תצא זכאית, אך זה לא מנע ממנה לעמוד איתן על שתי רגליה מול השופט.

פריים חמישי+פריים שישי- מוות, גליוטינה,
Sonne scheint notch die.

פריים שביעי (המאחורה, מתפרש על אורך כל השישה)- תמונתה של סופי בכבודה ובעצמה, מתנדפת לה בחלקיקי (עלונים?) לתמונה של קבר בסופו, כאשר המשפט המרכזי יהיה מה שהיא אמרה לשופט-
"מישהו אחרי הכל היה חייב להתחיל. מה שכתבנו ואמרנו הינו דבר בו מאמינים רבים אחרים. הם פשוט אינם יכולים להביע את עצמם כשם שאנו הבענו."

הייתי מעלה לכאן את הסקיצה הראשונית, אך היא... נהרסה, בלשון המעטה.
(לא אפרט יותר מידי על העניין, אך הוא מסתכם בכוס קפה ובמפלצת צומי מעוררת עצבים.)

אז לבסופו של דבר,

אחרי הכל,

זה מה שיצא לי.

והפריים האחורי-

וזהו פרוייקט הסיום שלי😐

מצטערת על חפירת השיעמומים.