קודם כל, בואו נתחיל את הפרק במשהו אופטימי,

אני בחיים!
ואתם בחיים!

מצחיק כמה העולם התחרפן בשבועיים שקברתי את עצמי הרחק מפה,
וזאת כהוכחה שהוא לא יכול להסתדר בלעדי.
אני ככל הנראה אצטרך לשמור את תוכניות המוות המפואר שלי לאחר כך,
כי גאד, בני האנוש כיום נהפכו להיות כל כך תלותיים.

איפה ג'יימס כשצריכים אותו? 😒

אה כן, הוא מת! סוף סוף גמרתי לכתוב את הסיפור הארור שלו!

אבל זה לא קשור אלינו עכשיו.
בואו ננסה להמשיך לשמור על נימה אופטימית.

סו,
משעול חייה של אומנית, או יותר נכון ציירת טירונית.
אז ככה,
כבר כמה זמן שאני רוצה לעשות איזשהו ספיישל, פרק שונה,
היו לי הרבה רעיונות בראש אך רובם צרכו זמן יקר שאין לי.
כי כבר הרבה זמן שלא היה לי זמן לצייר,
ברצינות, לא נגעתי בעיפרון במשך שבועיים (!)
(ליטרלי, בגלל החוק המרגיז הזה שבבגרויות מותר לכתוב רק עם עט)

אבל לבסופו של דבר החלטתי לעשות מסע זיכרונות.
אמנם זה משהו שכל צייר טיפוסי עושה בשלב כלשהו, אבל אני עדיין יכולה להעיד על כך שגנבתי את הרעיון הזה ממך aiko2u יקירתנו.
אנא סלחי לשפחתך ה(לא) נאמנה.
בכל אופן,
זה התחיל מכך שלאחרונה שמתי לב שאני מקבלת הרבה תגובות כמו -
'הלוואי שהייתי יכול/ה לצייר כמוך'

'הלוואי שהיה לי את הכישרון שלך'

'למה את כל כך כישרונית?'

כמובן שזה מחמם לי את הלב והלחיים, אני לא יכולה אפילו לתאר עד כמה וזה גורם לי לרצות לחנוק אותכם בחיבוק מוחץ עצמות.
אבל זה גם גורם לי להיות קצת עצובה,
כי זה נראה לי שהרבה שוכחים פרט מאוד בסיסי לגביי.
אנשים, אני זקנה 0:
אני בת שבע עשרה ממורמרת שלא הפסיקה לצייר מאז גיל 11 😐
הציורים שלי הם לא תוצאה של כישרון טבעי או משהו בסגנון,
הם תוצאה של יזע ודמעות של אימונים ולימודים עצמאיים (ברובם) .
(דרך אגב, אני לא מאמינה בקיום של כישרון טבעי, מוזמנים להתווכח איתי)

אז לכן עקב כך החלטתי שאני הולכת לעשות היום פרק ספיישל שיציג את משעול הלמידה שלי שעברתי בתור ציירת מתלמדת,
ואני ממש מקווה שהציירים מביניכם, יוכלו ללמוד מההתקדמות ההזויה שעברתי במשך שש השנים הללו.
תזכרו, אין שום דבר שאימונים לא יוכלו לפתור.
כן, אפילו מתמטיקה.

רק שתדעו שאני רועדת כשאני כותבת את המילים האלו ממש,
זה לא צריך להיקרא מצעד הזיכרונות, זה צריך להיקרא מצעד הבושה.
שתבינו באיזה מים רותחים אני עוברת בשבילכם.

אוקיי, אז בואו נתחיל את המסע בנבכי חיי בגיל 11 בשנת 2015.
גיל 11 היה הגיל שבו התחלתי "ברצינות" לצייר.
וב"רצינות" אני מתכוונת למחברת הראשונה שמוקדשת אך ורק לציורים.
זו הייתה תקופה די תמימה, כל מה שהייתי מציירת היו ילדות חסודות בבגדים ארוכים, כי זה היה הדבר היחיד שהכרתי בערך.
כמובן שלא היה לי מושג על חוקים בסיסיים כגון - "אנטומיה אנושית" ו"היגיון".

ובגלל שלא הייתי מקורית במיוחד,
מחברת הציורים שלי הייתה מוקדשת לכל מיני סוגים של ילדות,
(כלומר ילדה שאוהבת לרקוד, ילדה שאוהבת לשחות, ילדה שאוהבת לקרוא, ילדה מתמקצעת טכנולוגית)
כאילו, אפילו לא חשבתי לקרוא להן בשמות, כי "ילדה" זה שם אופציונאלי לחלוטין.
הנה לדוגמא ציור מהמחברת של "ילדה שאוהבת לצייר"
בהתאם לרוח הפרק.

אעא , אני באמת מקבלת צמרמורות לחשוב כיצד החשבתי "יצירת מופת" בגיל 11.
האנטומיה, הגולמיות הנוראה,
ולמה לעזאזל הראש שלה מעוך כמו כדורגל מפונצ'ר?!
בכל מקרה, זה היה הסגנון הקבוע שלי בשנת 2015, ראש בגודל תשע משבצות מחברת חשבון ועיניים סגורות בחביבות לנצח, באופן ממש... מטריד.

אז בואו נעבור באופן זריז לשנת 2016,
כיתה ו' יכולה להיחשב לשנה קצת יותר טובה במובן של הציור,
כי התווספו לי במערכת שעתיים של שיעור ציור, והמורה הייתה ממש טובה, רק שלצערי היא הייתה טובה רק בכל מה שנוגע אך ורק למה שאני אוהבת לקרוא לו - "העתק הדבק".

הוצאתי ציורי נוף שיכולים להיחשב סבירים, אבל היא מעולם לא חשבה להעיר לי על יכולות האנטומיה הגרועות שלי.
וזה אנשים,
למה ביקורות דבר חשוב כל כך, כי אתם יכולים למצוא את עצמכם בגיל 14 עדיין בטוחים שלאנשים אין ירכיים.

עדיין המשכתי את הקונספט של ילדות בכל מיני מצבים בתוך מחברת משבצות, כמו כאן -

אבל על הדרך, התחלתי גם להתנסות בפנדה בגלל השיעור בבית ספר.
הציור שהכי השקעתי והתגאיתי בו באותה שנה היה הציור הזה -

שלקח לי שש שעות.
ובאופן משונה אני רק עכשיו מתחילה לתהות למה לעזאזל אני לא מורידה אותו מהקיר בסלון שלנו 😐
כאילו, טוב, אני לא אתחיל לתאר כמה הגוונים מחורבשים פה.

ולפני שאתחיל באמת לעשות זאת,
בואו נעבור לשנת 2017.
תכל'ס כיתה ז' נעה על אותו התדר של הרמה הציורית.

ואתם יודעים למה?
בגלל שמעולם לא חשבתי שיש חוקים לציור, הייתי בטוחה שאימונים בלבד יביאו אותי לרמה מקצועית.
וואו איזו טעות, איזו טעות נוראית.
אילו רק מישהו היה מעיר לי על אנטומיה או פרספקטיבה נכונה אז, הייתי יכולה להגשים כיום כל כך הרבה חלומות אומנותיים.

בכיתה ז' שיעורי הציור בבית ספר החלו לעסוק גם באקריליק.
זו הייתה תקופה נחמדה,
יכולתי ללכת בבגדים מלוכלכים וברגליים יחפות בבית ספר, וכל התלמידות הקטנות היו מסתכלות עלי בהערצה כמו שתלמידים כיום מסתכלים על שמיניסטים עם רישיון נהיגה.

התחום העיקרי שעסקנו בו עם אקריליק היה (אלא מה) ציורי נוף.
כי אנשים משעממים.
ולכן הציור הראשון שלי באקריליק נלקח בחרפה רבה על ידי תמונה משמימה של שקיעה.

ובקשר ליכולות הציור האנושיות שלי,
התדר ממשיך (איך לא) על ציור ילדות משונות.

והפעם זו ילדה מכשפה, לפחות התקדמתי קצת במובן הספרותי והתחלתי לקרוא הארי פוטר 😐

כמובן שלא נצרך לציין שכיום אני שונאת את הציור הזה מכל ליבי והדבר היחיד שגורם לי לשמור עליו זו הרצון לראות את ההתקדמות שלי במשך השנים כדי להרגיש טוב עם עצמי.
לא צריך לציין זאת, נכון?
שמחה שהבהרנו זאת.

עכשיו בואו נעבור לשנת 2018.
שנת 2018 הייתה השנה שהיוותה את קפיצת המדרגה האמיתית שלי.
בתחילת השנה נחשפתי לראשונה לעולם האנימה, וכמובן כמו כל טירון בעולם הציור ובעולם האנימה גם יחד,
ניסיתי לנכס לעצמי את סגנון ציור המנגה בכל צורה אפשרית.
רק שלצערי, עשיתי זאת בלי שום ידע /:
באמת חשבתי שלהעתיק סגנונות יעזור לי להתקדם עם ציור.
אני מתכוונת,
Come on 🤦‍♀️

יחד עם עולם האנימה (שדרך אגב באותו זמן חשבתי שהדבר היחיד שמאפיין דמויות אנימה זה שיער שפיצי ומזדקר) נכנסתי גם ביג טיים לעולם הקרקס,
התאמנתי שם עשר שעות בשבוע,
ולכן רוב הציורים שלי בתחילת שנת 2018 היו דמויות עם שיער שפיצי שעושות תרגילים אקרובטים.

אלוהים, אלוהים, הסבל שהעיניים שלי עוברות כרגע.

ואז קרה נס.

אחותי החלה לקחת שיעורים פרטיים עם מורה מהממת ברישום ואנימציה, ואני הייתי מצטרפת אליהן לפעמים במחשבה שאין לי מה להפסיד.
אבל למזלי הפסדתי הרבה -
את חוסר המודעות שלי ואת הבורות הנוראה.

נחשפתי לראשונה לעולם הפרספקטיבה,
פרספקטיבה עם נקודה אחת, שתי נקודות, שלוש נקודות, פרספקטיבה צפרדע מעוכה (כן, כן זה קיים, ולמעשה סוג פרספקטיבה די מגניב)
זה היה הציור הראשון שלי בשיעור איתה -

אפשר לראות בבירור את חוסר הידע שלי באיך עצים נראים, ואת טביעות האצבע של ידיים לא מנוסות עם עיפרון B5,
אבל אפשר גם לראות את כל הקווים המתרכזים לנקודת מגוז אחת,
וזה למה אני אפילו עד היום גאה בציור הזה, כי הוא ממחיש לי שהמאמצים הלימודיים שלי השתלמו כיום.

בהמשך למדתי עם אותה המורה אנטומיה בסיסית ויצירת דמויות,
(לשם ציון, את רוב הידע שלי באנטומיה למדתי לבד),
ואז ככה בכיתה ח' הייתה לי מחברת נוספת של דמויות מכל הגוונים, ומכל הצורות,

לדוג' -
הפעם הראשונה אני חושבת שציירתי דמות ממין זכר -

אפשר לראות כאן בבירור שעדיין הייתי מאוד מושפעת מעולם האנימה, וזה מתבטא בעיקר בשיער ובעיניים הכושלות שלו.
האנטומיה כאן נוראית, אבל זה היה הציור הראשון שלי באותה מחברת ככה שאני לא מאשימה את עצמי יותר מידי.

התחלתי סוף סוף להתנסות גם בתנוחות שונות שהן לא עמידה קפואה ורובוטית,

והתחלתי לצייר אפילו קפלים!
שהיו, ועדיין, אחד מהאויבים המרים ביותר שלי.
אפילו יצאתי מאיזור הנוחות שלי וציירתי דמויות חמודות עד לרמה מחליאה.

וזה היה הציור האחרון שלי בשנת 2018,
אמנם לא מרשים במיוחד או אפילו יכול להיקרא בעיניי סביר במידת היחס שלי,
אבל אם תשוו אותו לציור הראשון לשנת 2018,
תוכלו להבין מדוע אני קוראת לשנה הזו קפיצת המדרגה שלי.

ואז הגיעה 2019,
כיתה ט' הידועה לשמצה.
ואנשים, משבר כיתה ט' זה לא רק אגדת ערבות להפחיד את החמשושים.
ב2019 עזבתי לראשונה את הבית,
נכנסתי לפנימיה,
בודדה במערכה,
וברוב טיפשותי הכרזתי על היום הראשון במעגל היכרות שהתחביב שלי זה קריפיפסטות ודברים מפחידים,
בגלל שזה לחלוטין הדבר הכי נכון להגיד לחמשושות חסודות שמחשיבות את הסדרה "יומני הערפד" סדרת אימה.

אז הייתי קצת בודדה, בלשון מעטה 0:
והציורים שלי העידו על כך.
אני מתכוונת, איך המדריכות שמעלי לא קלטו את הרמזים הברורים?

וכך מתחילת כיתה ט' הציורים שלי החלו לקבל פאן יותר ויותר אפל וקריפי, ככל שנכנסתי יותר ויותר עמוק לעולם הקריפיפסטה ולתסביכים נפשיים.
כמו ה... 'פרצוף' הזה,

או הנער האבוד הזה,

שלא תבינו אותי לא נכון, קריפי זה נפלא, קריפי זה מניפיק,
ציורים מפחידים הם עין הפלא של הבריאה.
אבל יש הבדל בין ציורים קריפים מופלאים עם רעיונות שופעים,
ויש הבדל בין ציורים קריפים של - "ילדה, היכן לעזאזל הפסיכיאטר שלך?"
והגבול ביניהם מאוד מאוד דק.
וצריך לדעת מתי להבחין בו, ואיך.

אם תסתכלו טוב, תראו שביד של הנער יש סכין חצי מחוקה,
וזה בגלל שאיימו עלי בפגישה עם היועצת הבית ספרי אם לא אמחק את הסכין הזו.

תמיד התעצבנתי על האולפנה בה הייתי על כך שלא נתנו לי את חופש הביטוי בציור,
והתעצבנתי בצדק לחלוטין.
בתור צוות שאחראי על מאתיים בנות בגיל ההתבגרות,
הם אמורים להיות מוכנים להיתקלות עם בנות שעוברות דברים נפשיים ולא רק לאיים עליהן באיומי סרק.

אז כיתה ט' הייתה שנה שדי קשה עבורי,
אבל היא כלום בהשוואה לכיתה י'.
אבל על זה לא אפרט יותר מידי.
אך הציור הראשון שלי לשנה זו די יכול להעיד על כך שלא נכנסתי לשנה עם גישה אופטימיסטית לחלוטין.

דמות פסיכידלית עם עיני קידוש לבנה שדומה באופן מחשיד לג'ף הרוצח 0:
ומכיתה י', זו כבר היסטוריה שהספר הזה עצמו בו אתם אוחזים מסקר בלי מנוחה.

ההתקדמות שעברתי היא מטורפת, הזויה ומעל כל בחינה שיכלתי לתאר לעצמי.
ובכנות, אני לא מפסיקה להפתיע, בעיקר את עצמי.

ולקינוח אניח פה ציור שעבדתי עליו אתמול בלילה במחשבה שאפרסם אותו באמצעות פרק טיפוסי,
אבל אני כנראה חלודה קצת עם העיפרון ויצא שאני לא בדיוק אוהבת את מה שיצא.
אז לכן אוסיף אותו פה במצעד הכישלונות שלי

וגם כי הוא מתאר באופן מדויק את המצב הנפשי שלי.
נקווה שאשרוד את החודש הקרוב, נשארו לי רק עוד שלוש בגרויות! הידד!
בהצלחה בכללי לכל מי שקשה לו בתקופה הזו כמובן.
ובאמרת סיום זו, (תדמיינו מוסיקת מארש כזו של הלוויות)
אני אחזור לקבר הלימודי שלי 😌
בי בי!
אל תמותו לי (;
(עדיין)