מצאתי את הטלפון שלי כשזזתי בספה, מנסה למצוא תנוחה נוחה. זה היה תקוע בין הכריות.

15 דקות אחרי שלוק גמר את שיעורי הבית שלו הארי הכריז על ה'ספגטי המפורסם' שלו בכל הבית כשהיה מוכן. כמובן, האחים שלי בבירור אוהבים את הבישול של הארי, אז הם רצו מהחדרים שלהם במצמוץ. (כאילו בשנייה- מתרגמת). לוק קם מהספה כדי שאני אוכל לקום גם, אבל אני קמתי מהר מידי ואז הראיה שלי נהייתה שחורה והרגשתי סחרחורת. לוק, בכל מקרה, חשב שאני הולך להתעלף ואחז בי ועזר לי ללכת לשולחן בחדר האוכל איפה ש-שש צלחות ומזלגות הונחו לפני כל כיסא.

מייקל הביא קערת ספגטי לשולחן. לוק הושיב אותי ולקח את המושב לידי.

הארי ולורן כבר ישבו בצידו השני של השולחן, מולי ומול לוק. ברגע שהספגטי הגיע לשולחן, האחים שלי התחילו לעזור לעצמם."שניכם" הזהרתי כשהם הניחו את המנות שלנם על השולחן. אני לא אחד ששומר על נימוסי שולחן, אבל לוק המינגס כאן. החלטתי לעזוב את זה כשלא נראה שהם שמעו אותי. נאנחתי והנדתי בראשי.

לוק לקח את צלחתי, בלי ששמתי לב, ובאתי לומר משהו, אבל הוא כבר החזיר לי את הצלחת שלי עם ספגטי והניח אותה מולי.

"תודה" אמרתי. "אבל לא היית חייב לעשות זאת"

"זה בסדר, אני רציתי" הוא ענה.

"זה הולך להיות כל כך טוב!" מייקל אמר כשהוא והארי נכנסו עם שני בקבוקים של שתייה קלה. הוא הניח אותם והוא ומייקל התיישבו בקצוות השולחן. לורן הפילה את המזלג שלה על הצלחת שלה ומיהרה למטבח. צפיתי כשלוק התחיל לשים ספגטי בצלחתו.

סובבתי את מזלגי בספגטי שלי והרמתי אותו אל תוך פי. וכמו תמיד, הבישול של הארי טעים. לפעמים אני תוהה למה הוא רוצה להיות זמר במקום טבח.

"זה טוב" אמרתי להארי כשלקחתי עוד ביס מהספגטי.

"טוב? זה טעים!" מייקל קרא דוחף את פרצופו אל תוך הצלחת שלו. "אני אוהב את הבישול, האז! אני צריך לבוא לארוחת ערב כל היום!"

"כן, אל תעשה את זה" אמרתי לו עם צחקוק. מייקל הוציא את לשונו אליי בצחוק, ואחר כך המשיך לאכול.

שמתי לב שעיניו של הארי היו דבוקות ללוק, ואחר כך הסתכלתי על הבלונדיני שיושב לידי. הוא מצמץ לכיוון הצלחת ואחר כך התחיל לאכול את זה. לי, זה היה כמו שקט של מוות כשצפיתי בו. הוא לעס, בלע, ואז פגש במבטו של הארי.

"זה באמת טוב" הוא הגיב. "ברכות לשף"

הארי קרן והנהן. "תודה, מייט. זה אומר לי הרבה"

לא יכולתי שלא לחייך. אני חושב שהארי מתחיל להתרכך אל לוק עכשיו.

לורן חזרה לחדר, סוחבת שש כוסות בבת אחת. קמתי ממקומי, אבל לוק הושיב אותי בחזרה. הוא כבר היה בחצי הדרך אל לורן ולקח שלוש כוסות מידיה.

"תודה" היא אמרה, הכרת טובה היה בקולה.

"בבקשה" הוא חייך. הוא שם כוס אחת לפניי, לפניו ומייקל. לורן הניחה את שלושת הכוסות האחרות לפנייה ושני ה-הארים. הארי הציע למזוג שתיה לכולם, וכך הוא עשה. כולם חוץ ממני ומלוק שתו סודה. הוא קם בקלות והלך למטבח למלא את הכוס שלי ושלו במים. אני נשבע, אני אמרתי לו שאני יכול לעשות את זה, אבל הוא אמר לי להישאר במושב שלי ולאכול.

מייקל ואחיי הקטנים נתנו לעצמם עוד מנה גדולה של ספגטי, אבל אף אחד לא אמר כלום. אני לא, כי אני פשוט לא הרגשתי רעב במיוחד.

אוקי, אני הייתי מאוד רעב, אבל הם כבר לקחו את כל הארוחה, אז לא אמרתי כלום.

חלקנו כמה שיחות, מייקל והארי היו מביאים כמה זיכרונות מביכים שלי, כמו הפעם שבטעות רצתי לשירותי הבנות. טוב, מצטער, הייתי בכזה לחץ וצריך להשתחרר (בוכה חח- מתרגמת). פלוס, זה היה היום הראשון של התיכון. אף אחד לא ראה אותי, אבל אני אולי סיפרתי לחברים שלי בזמן אמת או חובה כשבחרתי אמת ונייל שאל אותי מה היה הדבר הכי מביך שאני עשיתי שאף אחד לא יודע עליו.

כמובן, החברים שלי עשו את זה רק בגלל שלוק כאן. אם הוא לא, אז אנחנו בטח היינו מדברים על דברים שרק אנחנו נבין, ולוק יהיה לגמרי אבוד.

באשר לאחים שלי, הארי ומייקל כולם דיברו אחד עם השני, וכשצפיתי בלוק בפינה של העין שלי הוא גמר חצי מהמנה שלו לפני שדחף אותה הרחק ממנו, בוהה בזה במבט ריק. סיבבתי את תשומת ליבי אליו.

"לוק?" הוא יצא ממחשבות והסתכל עליי. "אתה בסדר?"

"כן, אני בסדר. אל תדאג, אוקי?" לא האמנתי לו, אבל הנחתי לזה.

"אש?" הסתכלתי על הארי. "זוכר כשליאם הפיל לך את המכנסיים?" הרמתי גבה.

"זה היה אתה, דפוק" הזכרתי לו. אחי ואחותי  התחילו למחוק ומייקל נחנק מהסודה שהוא שתה.

"אבל אז נייל עשה את זה לך" הוא אמר. עכשיו זה היה התור של הארי לצחוק עליי. הו כן.. "וזה היה בחדשות בית הספר! זה מצחיק, כי תפסו אותך ולא את האז!" העברתי את ראשי אל תוך ידיי. למה אני חייב להיות כזה חסר מזל?

טוב, לא כזה חסר מזל. זכיתי להכיר את לוק, וזה די מכסה את כל הרגעים המביכים בחיי. אני חושב.

לוק לפתע נעמד מכיסאו. "אני יכול ללכת לשירותים, בבקשה?" הוא שאל ואז פנה אליי. "איפה זה?"

"אמ" התחלתי. "זה במורד המסדרון, דלת שנייה לשמאל" הוא הודה לי ומיהר לשירותים. הסתכלתי על מייקל, הארי ואחיי הקטנים.

מייקל היה הראשון לדבר בלחישה. "אתם חושבים שהוא הלך לאונן?" (אני מתה מייקל תשתוק! חח- מתרגמת).

"מייקי!" נקבתי בו מבט כשזרקתי עליו חתיכה של ספגטי.

"מה זה לאונן?" אח שלי, הארי, שאל. הסתכלתי על כיוונו של מייקל כשהוא ניסה להסתיר את צחוקו באכילת יותר ספגטי.

"או שהוא פשוט עושה את העניינים שלו שם" הארי אמר.

תודה על הארי הראותי.

"אני לא מרגיש בנוח לדבר ככה על לוק" אמרתי לחבריי כששפשפתי את רקתי.

לורן והארי נעמדו ומיהרו למטב, כנראה שגמרו. הם הניחו את צלחותיהם המלוכלכות בכיור ומיהרו לחדרים שלהם.

"תצחצחו את השיניים שלכם!" צעקתי, לא שומע תשובה מהם. אני אבדוק אותם אחר כך.

"אז.. אשטון" עיניי נחו על מייקל. "איך היה היום שלך?" הרמתי אאליו גבה.

"זה כזה דבר רנדומאלי לומר עכשיו" ארתי לו.

"מה? לחבר אסור לשאול שאלה פשוטה כזו?"

"לא, לך אסור לשאול שאלה פשוטה כזו כי זה יוביל לנושא שאני אפילו לא רוצה לדעת עליו"

"מייקל, אל תנסה אפילו"הארי צחק כשלקח את צלחתו למטבח.

מייקל רק שרבב שפתיים. "אתם מכירים אני יותר מידי טוב. אבל אני יכול בוודאות לומר שהיום היה יום מצוין בשבילך חוץ מהעובדה שנפגעת בראש ע"י הכדור פוטבול וקיבלת זעזוע מוח, אבל אם זה לא קרה, אז לוק לא היה כאן, וזה גורם לך לשמוח יותר ממישהו ברקיע השביעי"

אני רק מצמצתי אליו. "אתה מוזר. אני עדין לא מאמין שאתה החבר הכי טוב שלי"

"שמעתי את זה!" הארי קרא מטבח. "מייקל, למה את גונג את החבר הכי טוב שלי?"

"אתה גנבת אותו! אני מכיר אותו יותר זמן!" מייקל החזיר.

"הוא אוהב אוי יותר משהוא אוהב אותך!"

"בטח, תאמר לעצמך את זה. רק אשטון ואני יודעים את האמת"

גלגלתי את עיניי וצחקתי עליהם. "אתם, שניכם החברים הכי טובים שלי, כמו ליאם, נייל וזאין. אתם תמיד הייתם שם בשבילי. תמיד שם בשבילי. תמיד" הם תמיד שם בשבילי. אני אולי מכיר את מייקל מאז שאני צעיר, אבל הארי משחק כאילו הוא מכיר אותי כל חייו.

"יכול להיות רק חבר הכי טוב אחד!" הארי צעק כשהוא נכנס לחדר הארוחה, לוקח מושב לידי ודוחף את צלחתו של לוק הרחק ממנו. "תבחר, אבל תבחר באחד הנכון! אני אספר לך אם זה נכון או לא"

"זה לא פייר, בריטי שכמוך!" מייקל צעקף מנסה להישמע כועס, אבל נכשל כשצחוק ברח ממנו.

"אני לא בוחר, כי כולכם החברים הכי טובים שלי" אני לא חושב שלוק יחזור, אז לקחתי את הצלחת שלו למטבח והנחתי את זה ליד שלי בכיור, אבל השארתי את זה לידו (אוקי מה? טוב, זה מה שרשום- מתרגמת), ואז אני רוקנתי את מה שיש בצלחת לקופסא שייקח הביתה.

"אני חושב שאני אלך לקחת את הדברים שלי ואתכונן ללכת" מייקל הודיע כשהלך לדן.

"אני אסיע אותו הביתה. אני חושב שאני אשאר פה ללילה" הארי אמר. הסתכלתי עליו.

"מה עם ההורים שלך ואחותך? הם לא ידאגו?"

"אני פשוט אתקשר אליהם. הם סומכים עליך, אז אם זה בבית שלך איפה שאני נשאר, אז הם אמורים להיות בסדר עם  זה" הוא הוציא את הטלפון שלו החוצה, ואז התקשר. הוא עזב את המטבח, ואני התחלתי לשטוף את הצלחות שהיו בכיור.

גמרתי לנקות את הצלחות אחרי רבע שעה, ולוק עדין לא חזר. התחלתי להיות מודאג. הוא בסדר? הוא בשירותים כבר הרבה זמן.  הארי רק ישב על השרפרף המסתובב, מנדנד את רגליו כשהוא הסתמס (תרגישו חופשי לתקן אותי על טעויות, אבל אני מוחקת את התגובות האלו אחר כך- מתרגמת) בטלפון שלו.  מייקל גם היה בטלפון שלו, יושב על האי במטבח. כשייבשתי את ידיי הצטרפתי אל שניהם ונשענתי נגד השיש.

"אתם חושבים שאני- אנחנו צריכים לבדוק מה עם לוק? זה כמעט חצי שעה" אני הייתי מודאג, לא יודע עם לוק בסדר או לא.

"הארי משך כתפיים. "בטח עצירות. אני יודע שהבישול שלי טוב, זה פשוט לא מושלם עדין"

"אני עדין חושב שהוא מאונן" מייקל אמר. (מייקל תחנוק אותי וזהו, דיי אני לא יכולה לנשום אני מתה מצחוק- מתרגמת) חבטתי בזרועו, והוא מלמל 'אווץ'' קטן.

מיד אחרי זה שמעתי דלת נפתחת ואז נסגרת, ואז לוק עשה את דרכו דרך  חדר האוכל, אבל אז עשה את דרכו למטבח כשהוא ראה את שלושתנו מסביב לאי.

"מצטער על זה" לוק התנצל. "אני לא הרגשתי כל כך טוב"

"התחת שלך כואב מעצירות?" הארי שאל. לוק הרים גבה אליו.

"מה?"

"או שהזי-"

"תשתקו שניכם!" צעקתי לפני שמייקל יכל היה לסיים את משפטו. הסתכלתי על לוק ונתתי לו חיוך מתנצל. "אני מצטער על האידיוטים האלה. אני מבטיח שהם יתנהגו יפה בפעם הבאה"

"בטח, אנחנו כן" הארי ומייקל אמרו באותו זמן כשהם סיבבו את תשומת ליבם חזרה לטלפונים שלהם. גנחתי וצעדי הרחק מהאי של המטבח ועשיתי את דרכי אל הקיר איפה שהמפתחות שלי היו, אבל נזכר שבטח שמתי את זה בכיסי כשבחרתי לנעול את מייקל.

"אתם מוכנים ללכת הביתה?" שאלתי אותם כשהגעתי אל הכיס שלי. הסתכלתי על השעון וראיתי שזה כמעט תשע.אם אני רוצה ללמוד לסטטיסטיקה, אני אצטרך לעשות את זה כל הלילה או לקום מוקדם מאוד, בערך החמש בבוקר כדי לנסוע לבית הספר וללמוד בשביל השעות נוספות שיש לי לפני השיעור. ברור, אני חייב להעיר את הארי קודם, והוא אחד שאוהב לישון עד כמה שהוא אוהב מוזיקה.

"כן" כולם ענו. הלכנו לדן כדי שלוק יוכל לאסוף את חפציו.

"הו, לוק, אתה עדין רוצה את הספגטי?" שאלתי אותו.

"ל-לא, תודה" הוא מלמל, מאט את קצב האיסוף של חפציו. החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אזרוק את הספגטי שלו לזבל ואתחיל לשטוף את הקופסה. אבל אני לא רוצה לבזבז ספגטי טוב, במיוחד של הארי. הספגטי שלו זה הספגטי הכי טוב. אולי אני פשוט אוכל את המנה שלו כשאני אחזור.

רק לחשוב על לאכול את הספגטי של לוק הופך אותי לשמח. אני כזה מוזר.

"היי אשטון" הארי לחש לי. "אני יודעת שאתה צריך ללמוד לסטטיסטיקה, אז למה שלא אני אקח את מייקל ולוק הביתה?" קפאתי.

"אמ.. אבל זה בסדר? אני מתכוון, אתה נהגת הרבה בזמן האחרון.."

"כן, זה בסדר. חוץ מזה, לנהוג זה כיף. אבל אם אתה רוצה להיות יותר זמן עם לוק אז.." הוא הרים את שתי גבותיו. הכיתי את עורפו, והוא התכווץ, אבל צחק.

מייקל ולק כבר חיכו לנו מחוץ לרכב שלי, ואני התחלתי לעשות את דרכי אל המכונית. הוצאתי את מפתחות הרכב ובדיוק עמדתי לפתוח את המכונית לפני שהארי חטף את המפתחות מידיי.

"מושב אחורי. עכשיו" הארי ציווה. העליתי את ידיי בכניעה והתחלתי לעקוב אחרי לוק למושב האחורי. מייקל תפס את מושה הנוסע ולוק ישב באמצע המושב. (כאילו במושב האחורי- מתרגמת) זה לא משנה באיזה צד אני אשב; אני עדין אשב לידו.

"למה אתה בא אם אתה לא נוהג?" לוק בחן. אני שילבתי את ידיי והסתכלתי על הארי דרך המראה. הוא החזיר לי חיוך עם גומות לפני שעשה את דרכו מחוץ לחניה. הנחתי את המצח שלי על החלון והסתכלתי בחושך. ואז הרגשתי את לוק מתקרב אלי קצת ואז הוא הניח את ראשו על כתפי. הסתכלתי עליו  והוא התחיל לנחור חלושות. הוא לא יכול לישון עכשיו, אנחנו צריכים לדעת איפה הוא גר. אבל הוא נראה כל כך שליו וחמוד (הוא לא כלב, ברי. רק הבנות בקבוצה יבינו חח- מתרגמת) אין לי את הלב להעיר את הילד הבלונדיני.

השיער שלו, הוא לא התיישב מאז המקלחת בחדר ההלבשה. השיער שלו נראה נחמד בדרך הזו, אבל זה יגרום לו להיות סקסי יותר אם השיער שלו יהיה ממוסמר למעלה. העברתי את האצבע שלי על טבעת השפה שלו, אבל לא מספיק כדי לגרום לשפתיו להתעקל למעלה.

אולי חשוך עכשיו, אבל השפתיים שלו נראות כל כך רכות. הם היו פרודות וצליל קטן ברח מהם. הייתי כל כך מפותה לנשק את קצה ראשו, אבל רק פגשתי אותו היום, ומה אם הוא ירגיש את זה? דברים יהיו מביכים.

פלוס, אנחנו בכלל חברים? אני מתכוון, הוא כן נראה אחד כזה, אבל המדיניות ספורט הזאת.. זה הסיבה היחידה שהוא שם את ראשו על כתפי. אם המדיניות הזאת לא הייתה קיימת אפילו, האם הוא עדין יהיה פה? או שהוא ישכח שהתאונה הזאת אפילו קרתה?

חוץ מהמוזיקה שהארי שם על ווליום שקט, הנסיעה לבית של מייקל הייתה שקטה. מייקל יצא מהמכונית ואמר שיראה אותנו בבוקר. לפני שהארי יכל להתחיל לנסוע שב, הוא הסתובב בכיסאו והסתכל על לוק.

"היי, איפה הב- הו" הארי עצר את המשפט שלו כשראה את לוק הישן על כתפי. "שאני אעיר אותו?"

הנהנתי. "אני חושב שכן. אני לא יכול לעשות את זה. הוא נראה כל כך חמוד ושקט"

"אווו, אשי מאוהב" הארי הגיב. ריציתי כל כך להרביץ לו עכשיו, אבל אני פחדתי שזה יפריע ללוק. "אתה תעשה את זה. אתה מכיר אותו הרבה יותר טוב ממני"

נשכתי את שפתי התחתונה לפני שבעדינות הזזתי את לוק. הנחירות השקטות שלו פסקו והוא הרים את ראשו מהכתף שלי.

"אמ? אנחנו כאן?" הוא שאל בשקט, קולל ישנוני. אלוהים, זה היה כל כך לוהט.

"אנחנו צריכים את הכתובת שלך" אמרתי לו. הוא הסתכל מסביב לאזור שהיינו בו. הוא העיף יד על פיו ופיהק לפני שהצביע לכיוון שמאל.

"תעקוב למטה בכביש בכיוון הזה, ואז תעשה פניה לרחוב השלישי שתראה. הבית שלי אמור להיות החמישי משמאל. הוא גם הבית היחידי שכחול ברחוב. אתה לא תוכל לפספס אותו"

הארי הנהן והתחיל אחרי הכיוונים שלוק אמר. ברגע שהגענו לבית שלו, הוא יצא מהמכונית מהצד ההפוך ממני.

"ביי בנים. לילה טוב, אשטון" הא חייך עלי ואני החזרתי, כי ה'לילה טוב' הזה היה בשבילי ורק בשבילי.ואחר כך הוא טרק את הדלת והתחיל ללכת אל דלת הכניסה. ברגע שהיינו בטוחים שהוא נכנס בבטחה, הארי התחיל לחזור לביתי.

"אני יכולתי ללמוד לסטטיסטיקה עכשיו אם לא היית גורר אותי" אמרתי להארי.

"היי, זאת הייתה בחירה שלך. אתה רק בחרת לעשות מה שאמרתי לך" יש לו נקודה. לפעמים, אני לא אוהב את זה שהארי צודק. זה גורם לי להרגיש טיפש. אבל אני לא אספר לו את זה.

השכבתי את מצחי נגד החלון הקר שוב, ובהיתי החוצה. העיניים שלי התחילו להיות כבדות, אז נתתי לעפעפיים שלי להיסגר. שינה כיסתה את הכל, ואני חלמתי על בלונדיני מסוים שנקרא לשם לוק המינגס.

-------------------

תקשיב אשי בייב אתה חייב להפסיק עם כל הפילס האלה.. אני לא יכולה כברר! במיוחד כשאני שומעת את אמנזיה בטלוויזיה כשאני מתרגמת כי עכשיו כואב.. זה תמיד קורה כשיש לי פילס חזקים...

אני כן יעלה גם בשאר הסיפורים שלי אני פשוט לא יודעת מתי.. יש לי לוח זמנים מטורף וגם יש לי סיפור משפחתי לא פתוח ואני לא יודעת מה נסגר שם.. אני מקווה שאתם מבינות (או מבינים אם יש גם בנים [רוב הסיכויים שלא, אבל פסדר..])

HOPE YOU GUYS LOVE IT:)

אוהבתXX