אוחח אני כזאת מטומטמת!! אתם לא מבינים מה גיליתי.. גיליתי שהפרק הזה היה מתורגם ואני תירגמתי את הפרק הבא כי חשבתי שאני אמורה לתרגם אותו ולהעלות אבל בכלל גמרתי את הפרק הזה ממזמן ואוףף אם לא הייתי כזאת מטומטמת הפרק היה עולה יותר מוקדם אני כל כך מצטערתתת

אז הנה פרק.. תהנו.

אני איכשהו הצלחתי לישון לחמש דקות, כי בדבר הבא שאני יודע זה שמישהו דחף אותי קלות. פתחתי את עיניי, רק כדי להסתנוור מהשמש. שקיעות בדרך כלל לא כאלה מסנוורות, אבל כשזה מגיע להתעוררות כשהעיניים שלך לא רגילות לאור, אז כן, הם כן.

"הזמן ללכת, ישנוני" אמר הקול שזיהיתי כשל לוק. כן, אני כבר זוכר את הקול שלו. זה עמוק וסקסי. איך אני יכול שלו?

גנחתי מעצבים וסגרתי את עיניי. הזזתי את עצמי ככה שעכשיו אני מופנה כלפי מעלה.

"תסחב אותי, לוקי" מלמלתי בלי לחשוב, מותח את זרועותיי אליו. לא היו הרבה שניות של תגובה מלוק, עד שהבנתי מה אני אמרתי. פערתי את עיניי וסגרתי את פי, מטיח את ידי על פי.

"וואו, אל תעשה את זה! אתה יכול לפגוע בעצמך!" הוא הסביר. אני לא העזתי להסתכל על הפנים שלו.

"אני-אני לא התכוונתי לזה!  אני מצטער!" סומק עשה את דרכו ללחיי. העברתי את ידיי על פניי וביקשתי שמישהו יכול לקחת אותי מפה ולזרוק אותי בתעלה עמוקה מספיק בשביל שאני לא אוכל לצאת.

(אשטון תשתוק!- מתרגמת)

"ביי, זה בסדר. אל תהיה נבוך" לוק צחק. הו, אלוהים. הוא צוחק עליי. אני מרגיש כזה אידיוט. סירבתי להזיז את ידי מפניי, אב אז אצבעות התלפפו מסביב מפרקי הידיים שלי והורידו אותם. הסתכלתי למעלה לראות מה קורה, וראיתי את לוק כורע ברך למטה אליי כדי שהוא יוכל להסתכל עליי בגובה עיניים. העיניים הכחולות שלו נצצו, לא משה כמה נדוש זה נשמע, והטבעת פה השחורה שלו נצצה גם היא. "עד כמה שאני רוצה למלא את משאלותיך, רצתי הרבה ואני מזיע הרבה. אני לא חושב שאתה רוצה את כל הזיעה הזאת עליך. אבל אני יכול לנסות לחדר הלבשה. אני צריך להתקלח ולהחליף לבגדים הרגילים שלי"

לח-לחדר הלבשה? להחליף בגדים? הו, שיט, הוא הולך להתפשט, ואני הולך להיות באותו מקום איתו.

הרגשתי את לחיי מתחממות, אבל הזזתי את ראשי כך שמצחי הסתיר חלק גדול מפניי כך שלוק לא יראה את האדום שצמח על פניי.

"קדימה, תן לי את הזרוע שלך"

לא הייתי צריך להרים את הזרוע שלי, כי, לוק כבר הרים אותי למעלה. חיכיתי לסחרחורת שלי שתגיע, אבל היא לא, תודה לאל על זה. לוק היה עם זרועו מאחורי גבי להיות בטוח שהוא יתפוס אותי אם אני אפול, אבל אמרתי לו שאני יכול להצליח.

התחלנו ללכת לכיוון חדר ההלבשה. הרבה בחורים היו שם כבר בלי חולצה הולכים סביב בחופשיות. נצמדתי ללוק בעודו מצחקק. הגענו ללוקר של לוק. הוא סיבב את המנעול קדימה ואחורה עד שזה נפתח, הוא הוציא החוצה מגבת ואיזה אספקת מקלחת. ישבתי על הספסל כשלוק הוריד את הנעליים והגרביים שלו. הוא סגר את הלוקר שלו והתחיל להתקדם למקלחות.

טוב, אני מני שהוא לא הולך להתפשט מולי אחרי הכל. אני לא מאוכזב, אם אתם תוהים. הוקל עליי, בכלל. אני לא יודע מה היה קורה לי עם הוא היה מתחיל להזיז את הבגדים שלו ממש מולי. אני חושב שהוא תוהה למה יש לי דימום מהאף. (איככ מה?!- מתרגמת)

אני כבר הבכתי את עצמי הרבה פעמים; אני לא רוצה לעשות זאת שוב, במיוחד לא לפני לוק.

הלוקר שלו היה בדיוק מול המקלחות, אז אני עדיו יכולתי לראות אותו. הוא זרק את המגבת שלו על כתפו ונכנס לאחת מהמקלחות הפתוחות. הוא סגר את דלת המקלחת שרק כיסתה קצת מתחת לכתפיו ועד לברכיו. הוא הניח את המגבת על זה והתחיל להוריד את החולצה שלו והוא זרק אותה על המקום ליד המגבת.

אני יודע שאני יכול לראות רק את הרגליים שלו והכתפיים שלו ולמעלה, אבל- הו, אלוהים, תסתכל לכיוון אחר אשטון, לפני שתמות!

זמן קצר אחר כך מכנסי ההתעמלות שלו. אני יכול לומר שהוא הוריד גם את התחתונים שלו ביחד עם המכנסיים כי חלק מהבוקסר נראה מתוך המכנס.

סוף-סוף הצלחתי לקלף את עיניי מלוק הוא הדליק את המים והתחיל במקלחת שלו. אני נשבע, אני אדום כמו עגבנייה עכשיו. אני לא חושב שהיה לי רגע יותר מרגש מזה. אני כזה מפחיד. אני ראוי לסטירה בפנים מכדור הרס. (wrecking ball).

רגע אחרי עוד אנשים התחילו להתקרב לכיווני. הם כולם צחקו דיברו אחד עם השני וצחקו באמת חזק. הם אפילו לא שמו לב לנוכחותי, מאחר ואחד מהם נתקל בי עם כתפו ועדין המשיך עם השיחה.

"ראיתי את זה!" סיבבתי את ראשי לראות את לוק מסתכל לכיווני.

"ראית מה?" שאל הבחור שנתקל בי.

"לך תתנצל!" לוק דרש. הבחור נראה מבולבל בהתחלה, אבל אז עיניו נחתו עליי. הוא התנשף והניח את שני ידיו בצידי פניו.

"הו אלוהים! אני לא ידעתי שאתה שם!" היה עוקצנות בקולו. אני יכולתי להרגיש את זה. הוא חייך והסתכל למעלה ללוק. "זה לא הבחור שנפגע ממך?" כשלוק לא ענה לו הוא הבין שזה היה כן. "רק שתדע, אחרי שבוע ללוק לא יהיה שום סיבה להיות סביבך, אז אל תחשוב שהוא תמיד יהיה בסביבה" הוא והחברים שלו צחקו ואז עזבו.

למרות שכל זה היה נכון, לא יכולתי שלא להרגיש כאב בחזה שלי. אחרי שבוע לוק יצא מהחיים שלי ואני אחזור לצפות בו מרחוק.

הבחורים האלו היו גסי רוח. אני שמח שלוק לא כמוהם בכלל.

"איזה חמור" לוק מלמל. אני אפילו לא יודע אם הוא שמע את מה שהבחור הזה אמר לי, כי הבחור הזה לחש. ובקטע אחר לגמרי, הנשימה שלו הריחה כמו שום קרוב ודג מת.

הסתכלתי על לוק שגבו היה מופנה אליי, הוא לקח שמפו וקונדישנר ושם בשיערו.

לוק בלי שיער גבוהה? אני תוהה איך הוא יראה ככה.

הטלפון שלי צלצל ואני הוצאתי אותו לראות שהארי מתקשר אליי.

"הארי?" שאלתי אל תוך הטלפון.

"מייקל" תיקן אותי הקול. "הארי נוהג עכשיו, ואנחנו מגיעים בחזרה לבית הספר לאסוף אותך. בתקווה שאתה עדיין שם.."

"כן.. אני בחדר הלבשה" אמרתי למייקל.

"חדר הלב-" מייקל קטע את עצמו עם רעש של צחוק ברור. "הוא בחדר הלבשה עם הפרשמן!" שמעתי את הארי צוחק בחזקה. "אל תעשה שום דבר מצחיק, אש. אנחנו לא רוצים שיהיה לך מחלת מין"

"אתה מסומם, זה רק אם לאחד מאיתנו יש אחת. ואני די בטוח שאין לו אחת. ואני עדין בתול" לחשתי את החלק האחרון. כן, אני בתול. בלי סקס בשבילי עד הנישואים, זה סוג הבנאדם שאני. או שעד שאני אהיה מוכן לעשות את זה, מה שלא יקרה קודם.

"אוקי, מה שתגיד. אבל עדין. אם אתה אי פעם תרצה לעשות משהו.... יש לך מתנה בכיס שלך"

"מה?" הרגשתי את כל הכיסים שלי ואז הגעתי לכיס הקדמי השמאלי שלי כשהרגשתי משהו. הוצאתי קונדום לא פתוח. זרקתי את זה דרך החדר הלבשה עם יללה קטנה וזה פגע בקיר עם קול של סטירה.

"אשון?" סבבתי את ראשי רואה את לוק סוגר את המים מסתכל עליי. "משהו לא בסדר?"

"ל-לא, הכל בסדר" אמרתי עם חיוך מאולץ. המגבת נפלה מהדלת, ודקה לאחר מכן לוק פתח את הדלת חושף את עצמו לבוש במגבת שתלויה על מותניו. שיערו היה נפול והיה על כל מצחו. הסתובבתי ומיקמתי את מבטי על דלת הלוקר של לוק, כי אני לא יודע איפה עוד אני אמור להסתכל. הופתעתי למצוא את עצמי ולוק לבד בחדר הלבשה. כל השאר הלכו.

הו. אנחנו לבד. רק אני ולוק.

"אתה בטוח?" הוא שאל. שמעתי את קולו מתחזק ואז יכולתי לדעת שהוא עומד מאחורי. הרגשתי אוו מתמתח מעל גבי, וקפאתי. "תסלח לי, אני רק צריך להגיע ללוקר שלי"

הצלחתי לנער את עצמי מהשוק וזזתי לימיני כך שאני לא הייתי בדרך. הוא התקדם לעב הספסל והתחיל לסובב את המנעול. הוא פתח את הלוקר ואז זרק את בגדי ההתעמלות שלו שם, אבל לא לפני שהוא הוציא את תחתוני הבוקסר שלו. הזזתי את עיניי מלוק.

אולי אנחנו שני גברים, אבל  איך הוא לא מרגיש נבוך? אני אפילו לא האחד שמחליף, ובכל זאת לא מצליח להרגיע את עצמי.

לנשום. ני צריך לנשום.

"אשטון" לוק אמר. אני לא הסתכלתי עליו. "אני הלכתי לבית הספר היום, אז אנחנו בטח נצטרך ללכת לבית שלך, אם זה לא רחוק"

"למעשה, חברים של יבואו לאסוף אותי" אמרתי לו. הטלפון שלי צלצל שוב, כאילו ה היה הסימן שלו, זה היה הטלפון של הארי. עניתי והבאתי את הטלפון לאוזני. "מייקל?"

"הארי. אנחנו מגיעים לחדר הלבשה עכשיו" הסתכלתי על לוק שלבש רק את הבוקסר שלו. הוא לקח את הג'ינס השחור שלו והחליק אותם על רגליו.

"א-אוקי" עניתי, העיניים שלי עדין על לוק. ואז הם החליטו לטייל על חזהו. אחרי שהוא שם את מכנסיו, הוא השתמש במגבת שהייתה על מותניו והתחיל לייבש את שיערו. הוא ליפף את המגבת סביב צווארו, ואז לקח חולצה שחורה מהלוקר.

"אנחנו כבר עברנו את הדלת של החדר הלבשה, ו- הו, היי אש" עיניי נחתו על הארי ומייקל. הארי היה עם הטלפון שלו במרחק קטן מאוזנו כשהוא בהה בי, ואז בלוק שבלי חולצה, ואז בחזרה אליי. הוא ניתק את השיחה וסגר את הטלפון.

"כ-כלום לא קרה. א-אני נשבע!" גמגמתי, מקים את עצמי מהספסל, אבל הרגל שלי נתקעה ברגל שלו ואני נפלתי. לפני שיכולתי לפגוע ברצפה, שני ידיים תפסו אותי ולקחו אותי קרוב ל"בעלים" שלהם. הסתכלתי למעלה אל תוך עיניו הכחולות של לוק. הייתה לו יד אחת בתוך החולצה, אבל בנקודה אחרת, אני הייתי צמוד לחזה של לוק!

"טעות שלי" (my bad- הערת המתרגמת) מלמלתי עם חיוך מובך.

"אופס" הוא חייך, הסמקתי חזק כמו בחורה. הוא עזר לי לעמוד ישר, נעמדתי לגמרי ונעמדתי בין מייקל להארי. הבאתי את ידי אל פניי והמשכתי להסתכל לכל הכיוונים חוץ מלוק המצחקק. לפתע, מייקל התחיל למחוא כפיים חזק.

"איזה מופע! אתם צריכים לקבל אוסקר!" זרקתי אליו מבט והתחלתי להגיד להם להתחיל ללכת מהחדר הלבשה. כשהייתי בדיוק בדרך ללכת הרגשתי את לוק לוקח את מפרק ידי. הוא משך אותי לאחור וגלגליו הכחולים (העיניים שלו- הערת המתרגמת) בהו בעיניים החומות שלי. הרגשתי את ליבי פועם ברעש. מה אם הוא יכול להרגיש את הנשימה המהירה שלי דרך מפרקי הידיים שלי? הו, אלוהים, הוא כל כך קרוב. הנשימה שלו פוגעת בלחיים האדומות שלי. אני די בטוח שאני ממש אדום עכשיו, אבל לא נראה שלוק שם לב לזה.

"תהיה זהיר, טוב?" המבט שלו לא עזב את שלי. בלעתי את רוקי, ואז הנהנתי. ורק אז הבנתי שהוא היה גבוה ממני. הוא היה באותו גובה כמו הארי. בשביל פרשמן, למה הוא צריך להיות כל כך גבוה?

הוא שיחרר את המפרק שלי ושם את החולצה כל הדרך והראש. הוא הלך אל הלוקר שלו, והוציא תיק ו-וואנס שחורות עם גרביים שחורות בתוכם. הוא החליק את הגרביים והנעליים על רגליו וסגר את הלוקר שלו. הוא זרק את התיק גב שלו על גבו והתחיל להתקדם ליציאה.

"חכה!" קראתי אחריו, והוא הסתובב. אלוהים, למה עשיתי את זה?!

"כן?" הוא שאל אותי. למה אני קראתי לו? אולי כי אני רוצה שהוא יישאר איתי? אני צריך לומר משהו. זה כבר שמונה שניות, אש! תגיד משהו!

"אתה רוצה שאנחנו נקפיץ אותך?" נשפתי החוצה. הוא מצמץ אליי כמה פעמים, ואני ידעתי בדיוק שם מה הוא הולך להגיד.

"אתה בטוח שאני אטריח אותך?" נתתי לו הנהון. הוא הסתכל מעלה, חושב לדקה. "בטח, אבל הבית שלי 20 דקות הליכה. רק נותן לך לדעת"

הלכתי לידו והוא הניח יד סביבי. נמתחתי תחת הנגיעה, אבל אז הרגעתי את עצמי. היד של לוק המינגס סביבי. אני חושב שאני יכול למות שמח עכשיו. אבל אם אני אמות, אני לא אוכל ללבזבז זמן עם לוק.

אבל אחרי שבוע זה יגמר, ואז אני לא אוכל לדבר איתו שוב. לא יהיו לו שוב עניינים איתי, ולמה שהוא ידבר איתי במקום הראשון? הוא סוג של חייב בגלל המאמן שלו. הוא מוכרח לדאוג לי. הוא מוכרח לעשות זאת לשבוע. (כאילו שמכריחים אותו- מתרגמת)

הוא מוכרח להיות איתי. (לא ככה )

עשינו את דרכנו מחוץ לחדר הלבשה וראינו את הארי ומייקל מחכים ליד הקיר.

הארי נקב מבט לכיוון של לוק. הוא פגע פעם אחת, והארי כבר שונא אותו. רואים, זה דבר טוב ודבר רע בלהיות חבר של הארי סטיילס.

"הו, אתה בא איתנו?" מייקל שאל. לוק הנהן.

"כן, אשטון הציע שאני אקבל הסעה מכם" לוק הסביר.

"הו, כן?" הארי רטן, מבטו לא עוזב את לוק.

"האז..." הזהרתי. הארי הסתכל עליי ופניו התרככו. "התנהגות" לוק לא נראה ששם לב אל השנאה בעיניו של הארי. הארי רק סובב את עקביו והתחיל לעשות את דרכו לחניון התלמידים. מייקל, לוק ואני עקבנו אחרי הארי שהלך די מהר.

"לא כל כך תפסתי את השם שלך, מה הוא?" מייקל שאל.

"לוק המינגס" לוק ענה. מייקל הנהן.

"וברור שכבר פגשת את אשטון המינגס נכון?" בהיתי במייקל בעיניים פעורות שניסה לעצור את צחוקו.

"המינגס? חשבתי שהשם משפחה שלך זה אירווין?" לוק הסתכל עליי עם בלבול בעיניו.

"זה כן!" נבחתי (זה ביטוי למי שלא יודע אז.. כן. –מתרגמת), בעיקר על מייקל. "מייקל פשוט מתנהג כמו דורק**!" ניסיתי לשים את ידי עליו אבל נכשלתי כשהוא הפיל אותם.

"אופס. נפלט לי מהפה"  הוא אמר בין הצחוק שלו. "אתה צריך לבוא אל אשטון. אתה יודע, להסתובב" פערתי את עיניי אל מייקל, ואז הסתכלתי על לוק.

"הו, אני האמת יש לי תכניות אחרות, אני הולך ללמוד אם חבר שלי"

"כן, יש לו תכניות. הוא לא יכול לבוא, מייקל" הדגשתי את השם שלו, מקווה שהוא יתפוס את הרמז שאני רוצה שיפסיק את מה שהוא עושה.

"פשש, זה מה שכל הפרשמנים אומרים" הוא אמר, מתעלם לגמרי ממני ומאזהרה שלי. "וברגע שהם מגיעים לשנה האחרונה שלהם, לימודים זה אפילו לא ברשימת מילים"

"אוצר מילים" מלמלתי, אבל מייקל לא שמע אותי.

"וזאת רק ההתחלה של השנה, אז למה ללמוד? הו, ומדברים על החבר שלך, אתה יכול להזמין אותו גם. פלוס, אשטון יהיה בודד" נקבתי מבט במייקל.

"אני לא!יש לי אתכם!"

"כמו שאמרתי, הוא יהיה בודד" לוק חשב על זה לרגע, ואז הנהן.

"אני מניח שאני יכול ללמוד ביום אחר" הוא אמר, מייקל קפץ מעלה ומטה ואז זרק זרוע אחת על כתפו של לוק.

"נהדר! איפה חבר שלך?"

"חכה רגע, אני אתקשר אליו ואשאל" הוא הוציא את הטלפון שלו החוצה והלך לצד.

מייקל התקרב ולחש לי לאוזן. "בבקשה, אשטון המינגס"

נתתי לו עוד מכה, ובהצלחה פגעתי בו בצד. הוא רק המשיך לצחוק על כך שהסמקתי.

"אתה אידיוט, אתה יודע?!" צעקתי עליו. הוא לקח את ידי והשאיר אותן צמודות לצידי גופי. "אחי, תן לי לזוז כדי שאני אוכל להרביץ לך!"

"נ'הה-אהה! אני רק עשיתי לך טובה! עכשיו אתה חייב לי!"

"אין סיכוי! אתה רק הבכת אותי!" התחלתי לבעוט עם הרגל שלי, אבל נפלתי מזה. מייקל עדין החזיק אותי, אז לא נפלתי, תודה לו.

"תזיזו את התחת שלכם! אין לנו את כל היום!" הארי צעק כשהוא מסתער שוב. הפסקתי לנסות לפגוע במייקל והוא שיחרר אותי.

"למה הארי משחק ככה?" שאלתי את מייקל, למרות שאני כבר יודע את התשובה לזה. הוא רק חבר מגונן מידי. אבל הוא צריך ללמוד לסלוח ולשכוח. חוץ מזה, לוק לא התכוון לפגוע בי. הוא רק איבד שליטה על הכדור, זה הכל.

מייקל משך כתפיים. "אני לא יודע, אבל זה יעלם בקרוב. אני מקווה"

לוק דחס את הטלפון שלו חזרה לכיס ובא חזרה אלינו.

"לצערי, לחבר שלי לא יוכל לבוא. יש לו כמה עניינים משפחתיים. זה מה שהא אמר לי בכל מקרה. אז זה רק אני ואתם" הו, נהדר. למה אני מרגיש כאילו החברים שלי הולכים לגנוב את לוק ממני? או ינסו להביך אותי כמה שהם יכולים? מייקל כבר עושה את זה. מייקל הדפוק.

"אוקי, אז בואו נלך למכונית!" מייקל הלך מהר להדביק את הקצב עם הארי. האידיוט הזה, תמיד עושה לי דברים כאלה. לוק ואני התחלנו ללכת ממש אחרי הגוף של מייקל והארי המעוצבן.

"יש לי הרגשה שיהיה לי התנסות מעניינת איתכם" לוק אמר לי כשחיוך עלה על פניו. נאנחתי וסטרתי לעצמי על המצח. האידיוטים שאני קורא להם חברים שלי רק הולכים להביך אותי.

"למרות שזה הבית שלי, הוא הזמין אותך" הנדתי בראשי, מטומטם, מייקל המטומטם. למרות שאני חייב להודות שאני כן רציתי שלוק יבוא אליי כדי שאני אוכל להיות איתו יותר זמן, אבל אני לא רוצה להטריח אותו, אז לא אמרתי כלום. פלוס, יש את העניין עם החברים שלי, במיוחד מייקל, שיעשה הכל כדי להשפיל.

"אתה לא רוצה שאני אבוא?" לוק שאל, קצת פגיעה בקולו.

"זה לא זה! אנ-אני רוצה שתבוא אב-"

"אוו, אשטון, אם אתה רוצה שאני אובא לבית שלך, כל מה שאתה צריך לעשות היה לשאול" הרגשתי את ליבי פועם מהר מהתשובה הפשוטה הזו.

"אבל מה אם מה שאמרת למייקל? איך שאמרת שיש לך תכניות?"

"יש לי תכניות, אבל אם אתה רוצה שאני אבוא לבית שלך, אז אני אבל את כל התכניות שלי בשבילך"

אתה פגשת אותי רק היום. למה אתה אומר את זה לוק? אתה מבין מה אתה עושה לי כשאתה אומר את זה? הכל יהיה אותו הדבר שבוע הבא או שאנחנו נחזור להיות זרים מוחלטים?

שאר ההליכה הייתה שקטה. זה היה מביך בשבילי, אבל לוק הרגיש לגמרי בנוח עם זה. כשהגענו לאוטו שלי, הארי טיפס למושב הנהג. איכשהו מייקל הצליח לגרום להארי לחייך שוב, והוא חזר להיות כיפי שוב. זה היה עד שאני ולוק הגענו למכונית. אבל במקום לנסות להרוג אותו בראשו, הוא החליט להתעלם ממנו והתחיל להתבדח עם מייקל.

לוק פתח את דלת המכונית בשבילי, מה שהפתיע אותי. מלמלתי 'תודה' אליו ולקחתי את מושבי מאחורי מושב הנהג. לוק יכל לשבת ליד החלון, אבל לא, הוא החליט לשבת ממש לידי.

שיט, הירכיים שלנו נוגעים.

כשהארי עזה מהמגרש חניה לביתי, התחלתי להרגיש עייף שוב. עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי על החלון כשהרגשתי יד על ראשי ומשעין את ראשי בכיוון השני.

"תשתמש בכתף שלי" לוק לחש. "זה יותר טוב מהחלון"

הייתי יותר מידי עייף כדי למחות, כי בחשאות רציתי להשעין את ראשי עליו, אבל אז הייתי צריך את הראשות שלו לפני. נהמתי וסידרתי את עצמי כך ששהיה לי נוח. הוא כרך את זרועו סביבי וראשו היה עכשיו מונח על ראשי. חיוך עשה את דרכו לפניי.

אני לעולם לא רוצה לצאת מהתנוחה הזאת. לעולם.

------------------

מקווה שאהבתם את התרגום.. מצטערת עם יש טעויות.. ושתדעו שלוקח לי מלא זמן לתרגם את הפרקים האלו כי הם ממש ארוכים.. נגיד הפרק הזה זה בוורד 7 עמודים והפרק הבא (שגמרתי עכשיו) זה 8 עמודים. ובאנגלית זה איזה חמש עמודים וזה מש ארוךך כי אני גם מסיימת ללמוד מאוחר ולפעמים אני לא מספיקה כי גם יש עבודה ושיעורים וכל שאר החרא בחיי אבלל.. אני מנסה כמה שאני יכולה..

אוהבתXx