הגוף שלי הרגיש חסר תחושה.(זה הגיוני להגיד את זה ככה?- מתרגמת)לא יכולתי להרגיש כלום, אולי חוץ מאוויר קר. היה קשה שמוע עם כל הצלצולים באוזניים שלי. בכל מקרה, אני כן שמעתי כמה צעקות, אבל זה נשמע מרחוק. אני רק יכולתי להבחין בהתנצלות, הארי צועק, נייל מתייפח ועוד כמה תגובות. לא יכולתי לפתוח את העיניים שלי, כדי להראות להם שאני עדין חי. לפתע הקולות התחלשו והצלצולים הפסיקו, אבל עדין הייתי בלוע בחושך.

הרגשתי כאילו ריחפתי באוויר. זו הייתה הרגשה מוזרה; היה נראה שאיבדתי הכרה, אבל באותו זמן לא. אני רציתי כל כך לזוז ולהראות לכולם שהייתי שם מבחינה נפשית, אבל הגוף שלי לא הסכים להקשיב לי.

בכל החושך הזה שהפתיע אותי, הייתה קרן אור שהיה מעליי. אני חושה שאני במצב של חוסר הכרה. מה שלא פגע בי, זה פגע בי חזק מספיק כדי להביא אותי לפה. ניסיתי להגיע לאור, אבל מצאתי את עצמי שאפילו במצב הזה אני לא יכול לזוז. ניסיתי כל מה שיכולתי אפילו להזיז אצבע, ובסופו של דבר כבר לא צפתי, אלא עומד זקוף על פני השטח.

עשיתי את דרכי אל האור, אבל זה נראה שזה מתרחק ממני. הלכתי, וההליכה הפכה לריצה. האור הזה הוא התקווה היחידה שלי לקום והוא נסחף, ואני נשבע שאני רץ הכי מהר שאני יכול. לפתע, הגעתי את האור וחיוך עלה על פניי. כשיצאתי מהחשכה, הרגשתי חום בפעם הראשונה מאז נכנסתי לתת-מודע הזה שלי. הרעשים, קולות של אנשים חזרו ואני יכול לראות אור דרך העפעפיים שלי. אני חושב שהיד שלי אפילו הסתובבה! הרעשים התחזקואור האיר יותר ויכולתי להרגיש את היד שוב. אגרפתי את ידי להראות שהייתי ער והחלטתי להתרכז ולפתוח את עיניי.

אחרי משהו שנראה כמו נצח, פתחתי את העפעפיים הכבדים שלי. בהתחלה, הכל היה לבן, אבל אז תקרה התחילה להיכנס לראייתי. אני- חכו, תקרה? בפעם האחרונה שבדקתי, הייתי בחוץ.

הרגשתי מישהו לוחץ בידי, סיבבתי את ראשי מעט לראות מי זה היה. ציפיתי שהארי יהיה מי שיחזיק לי את היד..

..אבל זה לא היה הארי, גם לא מייקל או נייל.

"היי, אתה ער" אמר האדם. לקח לי רגע לזהות מי מחזיק לי את היד, וברגע שהבנתי מי זה היה כמעט התהפכתי, שיט, הלב שלי עומד לצאת מהחזה שלי.

זה היה הבלונדיני החתיך, והוא היה בתלבושת התעמלות!

הסתכלתי על השיער שלו. זה נראה יותר מושלם מקרוב. בהיתי בעיניו, שהיו כחולות יפיפיות, ואז עיניי עשו את דרכן לטבעת שהייתה תלויה על שפתיו. ואז הסתכלתי על פניו, והוא היה באופן בלתי חוקי, מושלם. מושלם יותר מאז שראיתי אותו מרחוק. ליקקתי את שפתיי, ואז מחשבה עברה בראשי.

הבחור החתיך שיש לי קראש עליו מהרגע ששמתי את עיניי עליו נמצא באותו חדר כמוני, ואנחנו לבד!

"אתה בסדר? אתה מתחמם" הו, שיט, הקול שלו נמוך וסקסי. אני חושב שהשחלות הלא קיימות שלי הרגע התפוצצו.

במהירות זינקתי ממה שנראה כמו מיטה, אבל עצרתי כשהראש שלי התחיל לכאוב. מלמלתי 'אוו' כשהבלונדיני עזר י לשכב בחזרה על המיטה.

"וואו, תיקח את זה בקלות. כרגע נפגעת מכדור פוטבול בראש. אל תכאיב לעצמך" הסתכלתי עליו. אלוהים, הוא כל פאקינג כך חמוד!

תירגע אשטון, אל תתרגש כל כך.

"א-איפה החברים שלי?" שאלתי אותו.

"הם מחכים בחוץ, הו, דרך אגב, אתה בחדר של האחות"

"הו" מישהו הרים אותי לפה. מי שלא הייתי בידיים שלו או אם שמו אותי בכיסא גלגלים, הנקודה היא שהרימו אותי לפה. "אני מרגיש רע למי שהביא אותי לפה. אני דיי כבד"

"לאא, זה בסדר. היית דיי קל" הו אלוהים. האם הסקסי הזה אמר את מה שאני חשבתי שהוא אמר? הוא הרים אותי?חרא, הולי שיט- אוקי, תירגע, אש. "פלוס, זאת הייתה אשמתי שנפגעת מהפוטבול שאני בעטתי לכיוונך, טעות שלי"

~או במילים אחרות- my bad~

"א-אתה יכול ל-להביא את החברים שלי לפה? אני רוצה שהם יראו שאני עדיין בחיים" הוא צחק ואז הנהן, מתרומם מהמושב שהיה ליד המיטה שאני הייתי עליה ועזב את החדר. לא הסתכלתי על התחת שלו, דרך אגב.

~בכלל לא~

הפלתי את הראש באיטיות על הכרית והוצאתי החוצה אנחה, גם כשהלב שלי דופק ממש מהר. אני לא מאמין שמכל האנשים הוא היה אחד שבעט בפוטבול ואני הייתי האחד חסר המזל (עדין עם מזל) שנפגע מזה.

עדין, למה הוא הרים אותי? הארי היה יכול לעשות את זה בקלות. אולי אני אשאל אותו כשהוא יחזור. לא, זה לא אמור להטריח אף אחד כל כך, אבל הורמתי על ידי הבחור שאני מחבב שאפילו לא מכיר אותי! אולי יהיה לי התקף לב.

רגע אחרי הסקסי חזר עם הארי, נייל, מייקל, ליאם וזאין מאחוריו. הארי נעץ בו מבט כועס, מייקל נשם בהקלה ונייל פשוט כמשמעו כמעט הפיל אותי למטה ובכה על הכתף שלי. ליאם וזאין חייכו, בטח בהקלה כי אני בסדר.

"אש! אתה בסדר!" נייל אמר. "אני חשבתי שאתה אבוד!"

"לאא" הבלונדיני החתיך אמר. "ייקח יותר מזה להרוג אותו"

כשהסתכלתי על מייקל, הוא הזיז את הגבה שלו אליי. הוא בטח מקניט אותי עכשיו. אני יכול כמעט לשמוע אותו אומר 'תשתמשו בהגנה, ילדים'.

הארי, מבלי להזיז את המבט מהילד, התקדם אליי וישב על הקצה של המיטה. הוא החזיק שקית קרח ביד שלו והוא הניח אותה על הרגל שלי. לקחתי את השקית ורק בהיתי בזה בבלבול.

"זה נקרא שקית- קרח, שרימפ טבול" (אוקיי להגנתי.. זה מה שהוא אמר בסיפור- מתרגמת) הארי נהם. "תשתמש בזה לראש שלך"

לקחתי את השקית קרח והנחתי אותה מתחת לראש שלי איפה שקיבלתי את המכה. זה כאב, אבל זה היה מרגיע באותו זמן.

הבחור החתיך לקח צעד קרוב יותר, והמבט של הארי התחזק.

"הארי" הזהרתי כשהוא סיבב את ראשו אליי. "תהיה נחמד. הוא לא התכוון לשום פגיעה"

"הוא עדין פגע בך" אמר בדאגה.

"אה, מר אירווין! אתה ער!" אמר קול נשי. העיניים של כולם הסתובבו לדלת ושם עמדה האחות. "איך הראש שלך?"

"כואב, אבל זה בסדר" משכתי כתפיים.

"מצויין. עכשיו, אתה בר מזל שהכדור לא פגע בך חזק מספיק כדי לתת לך זעזוע מוח או לשלוח אותך לקומה. עכשיו, מי שלא אשטון אירווין או לוק המינגס חייב לצאת מהחדר"

לוק המינגס? מי ז-

הו.

אוקי.

"קדימה, ני. אנחנו נפגוש אותו אצלו" זאין אמר כשהוא וליאם התחילו להרחיק את זרועותיו של נייל ממני. הוא נענה בחוסר רצון, והוא הסתובב אליי.

"נראה אותך אחר כך" הוא אמר דרך חיוך קטן. שלחתי אליו אחד גדול.

"היי, כשאני אגיע הביתה, אנחנו נשחק פיפא" (ככה כותבים נכון?- מתרגמת) נייל קרן והנהן ואז יצא מהחדר.

מייקל הלך לעברי ולחש. "אל תשתגע יותר מידי, אש" הסמקתי חזק וחבטתי בו, גורם לראשי לכאוב מעט.

"זה לא יקרה" אמרתי ביובש. הוא עזב את החדר עם ליאם וזאין. עכשיו זה רק אני, הבחור הזה שקוראים לו לוק, והארי.

"יש לי את המפתחות של המכונית שלך" הארי אמר לי. "ואני אקח את התיק שלך. הטלפון שלך על השולחן. אני אסע למקום שלך ואפתח לבנים את המקום"

"אבל-" מחיתי, אבל הוא הפריע לי.

"אתה לא נוהג, אש. זה יותר מידי מסוכן, אחרי שקיבלת את המכה בראש. אתה יכול להתעלף בכל רגע. אני אלך עכשיו. אחר כך"  הוא זרק לוק עוד מבט לפני שעזב את החדר. עכשיו זה רק אני ולוק, הבחו החתיך הזה פשוט מושלם בכל דרך.

זה רק נהיה מביך.

"אז, השם שלי זה לוק המינגס" הוא דיבר לאחר כמה דקות של שתיקה. הבנתי.

"אני אשטון אירווין"

"כן, אני יודע" פערתי את עיניי.

"מ-מה?"

"כשהאחות אמרה את השמות שלנו וכולם עזבו, הנחתי שזה השם שלך, אשטון אירווין"

הו. נכון.

"אז למה היא לא שיחררה אותך?" שאלתי. חייבת להיות סיבה.

הוא גירד את עורפו. "אני, אהה.. למאמן יש את המדיניות הזאת שמתי שאנחנו פוגעים במישהו במשחק, הפציעה בידיים שלנו עד שהם יבריאו קצת. אז.." הוא פרש את ידיו החוצה וחייך. "... נחש מי החבר החדש שלך לשבוע?"

הו, החרא המרפרף שלי.

oh, my flipping shit))

אחרי שלוק התעקש שאני ינוח עוד חצי שעה, אני סוף-סוך שכנעתי אותו שאני מוכן ללכת הביתה. עדין יש לי שיעורי בית לעשות. פלוס, אני עדין לא מבין את הסטטיסטיקה.

"אתה צריך עזרה?" הוא שאל כשהוא מחזיק את ידיו אליי למקרה שאני אפול.

 עד כמה שאני אשמח שהוא ירים אותי, אני לא הולך לקחת סיכוי על הילד הסקסי הזה.

"לא, אני בסדר" אמרתי לו כשהתיישבתי. הדפיקות שמאחורי ראשי הופחת, ואני הייתי אסיר תודה על זה. התחלתי לעמוד, אבל אז הרגשתי את כל הדם עולה לראש שלי והראייה שלי התחילה להחשיך. אני כמעט נפלתי לפני שלוק תפס אותי בידיו.

"תפסתי אותך" הוא אמר בקול כמעט לחישה. "אני לא הולך לתת לך ליפול"

דבר מצחיק לומר למישהו שכבר נפל לך.

ניסיתי לעמוד, אבל הרגלים שלי עדין היו חסרות תחושה. בסוף אני ישבתי למטה על המיטה.

"אני לא יכול להרגיש את הרגליים שלי, האמת" אני לא ריציתי שהוא יסחב אותי, אז ניסיתי לחשוב על פתרון. "אתה חושב שאני אוכל להשתמש בך כתמיכה?"

"מה דעתך שאני אסחב אותך?" אני רציתי לחמוק מזה, אבל חלק אחר ממני רצה את זה כל כך.

לא, תתנגד, אש, תתנגד!

"אני.. זה לא יהיה הכרחי.." בהיתי למטה על כפות רגלי, מבוכה עברה באוויר.

"טוב, אני הולך להיות לצידך כל השבוע.  מה שהמאמן אומר, הולך"

"אבל אני ל-"

לפני שידעתי את זה, לוק נשען למטה כדי לאסוף אותי בזרועותיו. צייצתי וכרכתי את ידיי סביב צווארו. הסתכלתי למטה לרצפה ונצמדתי אליו יותר.

הוא הוציא החוצה צחוק. "אל תדאג, אני לא אפיל אותך" הוא ניסה להרגיע אותי, אבל ליפול זו הדאגה האחרונה שלי.

אני בידיים של בחור פאקינג חתיך, והוא אפילו לא יודע מה הוא עושה לי עכשיו.

הלב שלי מילה במילה דפק כל כך חזק שפחדתי שזה חזק מספיק בשביל שהוא יוכל להרגיש את התיפוף. אני חושב שאני רועד, בגלל -פאק- שאני משתגע עכשיו. ילד בלונדיני סקסי       -הילד הזה ממש כאן!-  סוחב אותי. הו, אלוהים, הגורל כל כך נחמד אליי עכשיו.

לוק... אז זה השם שלו. זה בהחלט מתאים לו.

המינגס. לוק המינגס.

שם מושלם לילד מושלם.

"אני לוקח אותך בחזרה למגרש" הוא אמר לי. אני רק הנהנתי, לא איכפת מכלום עכשיו. אני רק רוצה לזכור את הרגע הזה.

ראיתי את הבחור הזה רק הבוקר, ואני פשוט כמשמעו פאן-גירל (מישו מוכן בבקשה להסביר לי מזה לעזאזל פאן-גירל?!- מתרגמת) על כמה סקסי הוא נראה. והנה אני, נסחב על ידי הבחור, ואני רק.. הו אלוהים, דברים לא יכולים ללכת יותר טוב מעכשיו.

הגעתי אל הטלפון שלי שהיה ונח על השולחן, כמו שהארי אמר, ולוק הביא אותי לשם כדי שאני אוכל לקחת אותו. הוא סחב אותי מחוץ משרד, אבל לא לפני שאומר לאחות שאנחנו עוזבים. היא רק הנהנה ושאלה את לוק אם הוא צריך אישור, אבל הוא אמר לא.

אז הנה אנחנו, לוק הולך במורד המסדרונות איתי בידיו. היו שם רק כמה תלמידים במסדרונות מאחר והם עושים את הפעילויות של אחר הצהריים שלהם. השתיקה ביני לבין לוק לא הייתה מביכה,אבל אני לא רוצה שלא יהיו שום דיבורים, אז אני התחלתי לחשוב על משהו להגיד לו.

"אם אני הולך להתמודד איתך כל השבוע, אתה יכול לספר לי כמה דברים על עצמך?"שאלתי אותו. כן, איזה דרך מצוינת ללמוד עוד על הקראש שלך בפחות מחצי יום.

"אוקי" הוא התחיל. "בוא נראה.. אני פרשמן כאן, נולדתי בשישה-עשר ליולי, נולדתי בסידני, אוסטרליה, יש לי שני אחים שקוראים להם ג'ק ובן, אני אוהבת את הצבע כחול, לחבר הכי טוב שלי קוראים קאלום, ואני אוהב פינגווינים" אז, לוק פרשמן. ממיקל צדק בנוגע לזה. אבל מחשבותיי היו מפוקסות על החלק האחרון.

"פינגווינים?" עניתי בשאלה.

הוא הנהן. "יאפ, פינגווינים. הם מגניבים. אני פינגווין, אם אתה לא יודע"

אני רק צחקתי- טוב, יותר כמו צחקקתי. פאק, אני כרגע צחקקתי בגלל לוק החיה-הפאקינג-סקסית המינגס.

"אתה בטוח שאני לא כבד?" שאלתי. "אני מרגיש די כבד"

"אם משהו, אתה קל" הסתכלתי למטה אל החולצה שלי ואז הנחתי את ראשי על כתפו. לא נראה שזה הפריע לו בכלל. הוא היה לגמרי בסדר עם זה. אני יודע שאנחנו נפגשנו רק היום והוא אמור להיות משגיח עלי או לא משנה, אבל זה כמעט כאילו אני מכיר אותו כבר נצח.

הלוואי והייתי פוגש אותו לפני. הוא נחמד ואכפתי- ולא לשכוח חמוד, סקסי וחתיך.

הגענו למגרש פוטבול וכשהעיניים של המאמן שלו נחו עלינו, הוא צעק משהו לשחקנים ואז הלך אלינו. אני לא הבנתי שאחיזתי בלוק התחזקה ככל שהאי הגדול התקרב אלינו. אני יכול להרגיש את לוק מצחקק, זה בטוח בגלל שאני מרגיש מאוים.

"המניגס!" המאמן צעק.

"המאמן פנטון" הוא ענה.

"תניח את הילד הזה בספסל ותביא את תחת הפוטבול שלך לתוך המגרש"

"כן, אדוני" לוק לא נראה מפחד ממנו בכלל. הוא היה גדול והיה לו קול חזק, ועדין לוק לא היה מתוח.

נחמד, אכפתי, מראה טוב, ואמיץ. לעזאזל, הוא כל החבילה.

הוא לקח אותי לספסל והניח אותי שם.

"אני חייב ללכת לסיים. פשוט תשב כאן ואל תזוז הרבה, אוקי?" הנהנתי והוא זרק לי חיוך לפני שהצטרף למגרש.

הוצאתי את הטלפון שלי לראות מה השעה. היה חמש ורבע. אם אני זוכר את המערכת שעות נכון, ספורט צריך להיגמר ממש קרוב, אבל החלטתי נגד זה כשראיתי את לוק הצליח לקחת את כדור משחקן אחר. הנחתי את הטלפון בחזרה בכיס שלי ורק צפיתי בכבוד כשלוק עקף כמה שחקנים ובעט בכדור על תוך השער. חייכתי כשהוא קפץ באוויר ורץ לכיוון קבוצה של שחקנים לתת להם כיף.

נחמד, אכפתי, מראה טוב, חברותי, ומיומן בפוטבול. הוא פשוט כל כך מושלם, אני נשבע, אין שום דבר יותר מושלם מלוק המינגס.