וואו. אני לא חשבתי שסטטיסטיקה יכולה להיות כזה קוץ בתחת. אנחנו כבר קפצנו אל תוך השיעור, וזה הרבה כדי להיכנס פנימה. אבל אם אני רוצה להיות גדול בעסקים, אז סטטיסטיקה זה השיעור לזה. אני בטח הבנתי רק שלושה רבעים מהשיעור. והצד הגרוע הוא זה שאני לא מכיר אף אחד בכיתה, אז אני לא יכול לבקש עזרה מאף אחד. פלוש, למורה יש הילה מפחידה. ואין לי שום רצון לעזוב את הכיתה. אשטון אירווין לא פורש.

יש לי אנגלית, ספרדית וכלכלה לפני ארוחת צהריים. השיעורים האלו הרבה יותר קלים מסטטיסטיקה, אני אתן לכם את זה.

ארוחת צהרים הגיעה ומצאתי את השולחן שאני והבנים בדרך כלל יושבים בו ריק. ישבתי בשולחן והוצאתי את המחברת והספר של סטטיסטיקה כי אני צריך את כל זמן הלמידה שאני יכול לקבל. אני יכול לקחת אוכל מהארי, אין ארוחה בשבילי.

הפכתי אל הפסקה הראשונה בספר ונשענתי על היד שלי, מחבר את אצבעותיי עם אוזניי מנסה לחסום את כל הרעש מסביב.

הרגשתי מישהו נכנס למושב לידי וחלק מהמשקל שלהם נשען עליי. הסתובבתי וראיתי את הארי מציץ למטה על ספר סטטיסטיקה שלי. הוא החזיק מגש שהיה עליו תפוח, חלב וצלחת ספגטי.

"אני יכול את התפוח שלך?" שאלתי אותו. הוא הניד בראשו.

"לא, אבל אתה יכול את הספגטי כי הבאתי את זה בשבילך"

תודה לך שנתת לי חבר הכי טוב כזה מדהים.

אחרי זמן קצר מייקל, זאין וליאם הצטרפו לשולחן. הרמתי גבה.

"איפה נייל?" שאלתי.

"כבר?" זאין שאל, עיניו בלטו מהראש.

ליאם הנהן. "בשיעור הקודם הוא חשב שיהיה מצחיק לקפוץ על השולחן שלו ולהתחיל לשיר 'let it go'  מ-'לשבור את הקרח'" גלגלתי את עיניי כשצחקתי.

"נשמע כמו משהו שנייל היה עושה" צחקתי, הארי הניח את הספגטי על ספר סטטיסטיקה (זה רק אני או שסטטיסטיקה זה מילה שנהייתה ממש שמעצבנת? – מתרגמת) שלי, דחפתי את זה אז זה התנגש עם המגש של מייקל. "לא על הספר! זה ציוד בית ספר!"

"סליחה, בייב" הוא זרק את זרועו מסביב כתפיי ולקח ביס מהתפוח שלו.

לפני שתתחילו לשאול, לא, אנחנו לא ביחד. הוא פשוט לא מכיר הגדרות אישיות ונוטה להיות אדם שאוהב לגעת הרבה. אם משהו, הייתי אומר שהוא רוצה את החבר הלקה שבמכללה. הוא באמת צריך להכיר לי אותו. אולי בהופעה שלהם ביום שישי.

קראתי את החלק הראשון של הפרק כשהבנים שוחחו והציצו מאחוריי, ואז עיניי נפערו. ראיתי את הנער החמוד יושב בשולחן מאחוריי עם קבוצה של חברים עם החבר הברונטי שלו. אני רק בהיתי בו כששפתיו זזו, ואז כל הקבוצה שלו צחקה. כשראיתי שראשו מסתובב לכיווני, סובבתי את עצמי כך שהסתכלתי למטה לספר סטטיסטיקה שוב.

"אתה בסדר, אש? הפרצוף שלך אדום" הסתכלתי למעלה על מייקל ואז אל שאר הבנים. כשלא עניתי הוא הסתכל מאחוריי וחייך. "הו, אני רואה. תמשיך עם הדרכים המזרות שלך" הבנים הסתכלו לכיוון שמייקל הסתכל עליו והבינו על מה הוא מדבר.

"תסתום" מלמלתי. דחפתי את היד של הארי ממני והתחלתי ממש להתרכז בספר סטטיסטיקה. אני באמת צריך לעבור את הכיתה הזאת. ראיתי שהארי דוקר את הספגטי עם מלזג (אוקי זה נשמע מטריד חח- מתרגמת) ומסובב את זה. הוא הביא את האוכל אל פי, היד השנייה שלו מתחת לזה כך שהעגבנייה לא תיפול לדברים שלי. צחקקתי, "ברצינות?"

"טוב, לא נראה לי שיש לך ידיים חופשיות ברגע זה" הוא ענה. פתחתי את פי והוא הכניס את הספגטי פנימה. ספגטי טעים. זה תמיד יהיה האוכל האהוב עליי.

------------

הכיתה האחרונה היום; הייתי צריך לקחת את השיעור כשהייתי בשנה ראשונה, אבל לא, הייתי צריך לחכות עד השנה האחרונה שלי בשביל לקחת סוף-סוף את השיעור. אם זה לא היה למעמד הזה הייתי לוקחת פיזיקה, אבל אני לא לקחתי את כיתת מדעים, כי לא ריציתי שיהיו לי 6 כיתות. תקראו לי עצלן, לא משנה, אבל רק בשביל הקטע, הכיתות שאני לוקח כיתות מתקדמות, חוץ מאמנות. אני תקוע עם חבורה של ילדים שנה ראשונה בכיתה הזאת. הו, אלוהים, וזה לכל השנה.

הלכתי אל תוך הכיתה וראיתי חבורה של ילדים שנה ראשונה יושבים בכיסאות שלהם. הייתי רק קבוצה אחת שנחו החלק האחורי של הכיתה. זיהיתי כמה מהם, אבל הם תלמידי י' או יא'. אני חושב שאני הבוגר היחיד בכיתה. נהדר.

לקחתי מקום ליד בחלק האחורי של הכיתה וזרקתי את התיק על השולחן שלי. חיטטתי בתוכו לפני שהוצאתי את האייפוד והאוזניות שלי כדי שאני אוכל להתחיל לשמוע מוזיקה. הדבר הבא שידעתי זה שישהו הראה נוכחות לצד שמאל שלי והסתכלתי לשם, והתנשפתי.

זה הברונטי שהיה עם הבלונדיני החמוד היום.

הפניתי את מבטחי ממנו. כמובן, זה לא שזה לא אפשרי שיהיה לי שיעור איתו או עם הבלונדיני. תלמידים עדין נכנסים לכיתה, אז אולי יהיה סיכוי שהבלונדיני משנה ראשונה (?) יכנס. אבל אז הוא לא יהיה עם החבר הברונטי שלו שיושב לידי? צנחתי קצת אל תוך המושב שלי. אולי הוא לא בכיתה הזאת אחרי הכל.

סגרתי את עצמי מהעולם עם המוזיקה מהאייפוד שלי כשהתלמידים האחרים שוחחו. המורה נכנסה פנימה דקה אחרי והוצאתי אוזניה כך שעדין יכולתי לשמוע אותה כשאני שומע את המוזיקה שלי.

"ברוכים הבאים, כיתה לאמנות!" המורה התחילה. "השם שלי הוא מיס. ג'ונס, ואני מקווה שאתם שמחים עם בחירת המושבים, כי אלו הולכים להיות המושבים שלכם עד סוף השנה"

סיבבתי את ראשי לבחור ברונטי לידי, ובדיוק באותו הרגע הוא עשה אותו הדבר. הוא רק נפנף אליי והחזרתי. טוב, אני יכול להגיד שהשנה הזאת הולכת להיות מוזרה.

----------------

"למה אני חייב ללכת?" הארי שאל כשפתחתי את הלוקר שלי. הוצאתי כמה ספרי לימוד והבאתי אותם להארי כדי שאני אוכל לסגור את הלוקר. הוא עשה לי טובה שהוא הכניס את הספרים לתיק שלי ואז עשינו את דרכנו לחניון כדי להגיע למכונית שלי.

כשנפגשנו בשולחן שלנו אחרי השעה החמישית, הזמנתי אותי אל יי כדי שאני לא אהיה לבד בבית מאחר ואמא שלי עדין בעבודה ואחי ואחותי הקטנים עדין בבית הספר בזמן הזה. פלוס, האחים שלי מעריצים את הארי והתלתלים החומים שלו. הם מעדיפים לשחק עם השיער שלו מאשר שלי, אבל לא איכפת לי. אני לא אוהב שנוגעים בשיער שלי בכל מקרה, אבל עדין אנשים נוגעים בו.

"כי" התחלתי לענות. "מייקל וזאין י כבר תכניות, ליאם יש עוד שיעור אחד ונייל מסיים את הריתוק שלו" נייל ממזר מסכן. המורה שלו לא מרוצה מהריתוק של ארוחת צהרים, וזה מספיק עינויים לנייל. הוא בטח גווע ברעב עכשיו. אולי אני צריך להביא לו משהו לאכול מננדוס, כי אני פשוט חבר נחמד.

הארי שרבט שפתיים, ואז משך בכתפיו. "בסדר. אני מניח שזה רק אתה ואני"

"כן" התקרבנו למגרש הפוטבול והתחלנו ללכת בצד המגרש. כדי להגיע לחניון צריך ללכת דרך המגרש. אני לא יודע איזה אידיוט עשה את זה בדרך הזו,  אבל זה מה שיש. היו שם כמה תלמידים לבושים בתלבושת התעמלות שמנסים להתקבל לקבוצת הפוטבול. אני יודע שהם נקבעים ב-נבחרת, נבחרת צעירים, נבחרת שנה ראשונה קולג', או אף אחד מהם. הארי היה בנבחרת צעירים בשנה הראשונה שלנו, אבל פרש בהמשך השנה, כי הוא רצה להתמקד במוזיקה.

"לואי משחק פוטבול" הארי אמר ברנדומאליות. הסתכלתי עליו.

"לואי? החבר האחר בלהקה שלך?" שאלתי. הוא הנהן.

"הוא נולד לשחק. הוא, כמו, פאקינג נס פוטבול. הוא התקבל למכללה שהוא הולך עכשיו בגלל הכישורים שלו בפוטבול" חיוך נמתח על פניו של הארי. "אני באמת גאה בו"

הפסקנו ללכת כדי שהארי יוכל דבר על לואי. הסתכלתי על המגרש והדבר הראשון שראיתי זה שהכדור נכנס ל(איך שלא קוראים לדבר הזה). החזרתי את המבט שלי אל הארי.

"אתה מחבב את לואי?" שאלתי אותו.

"טוב, כן. הוא החבר הכי טוב שלי. אני לא רואה סיבה למה לא"

"לא, אני מתכוון יותר"

"הו" שמתי לב לכמה לא נוח הוא הרגיש מאחר שהוא זרק את רגלו קדימה ואחורה.

"לא חשוב. סליחה ששאלתי"

"לא זה בסדר. אני חושב שיש לי קראש קטן עליו, אבל הוא לא רואה אותי בדרך הזאת"

"אני חושה שבסיטואציה שלי, זה גרוע יותר"

"איך?"

"טוב, הבחור החמוד שאני ומייקל הזכרנו מקודם אפילו לא מכיר אותי"

"טוב אתם זרים מוחלטים, אז..."

"לא, אני מתכוון, הוא אפילו לא יודע שאני חיי, הארי. מה אם יש לי קראש קטן על מישהו שאפילו לא יודע שאני קיים? איך אני יקבל את תשומת ליבו? לפחות לואי יודע שאתה קיים, אבל הסקסי  האלוהי הזה לא מודע לנוכחות שלי" שמעתי את הארי מגחך ואני קימטתי את מצחי. "מה?"

"סקסי אלוהי" הוא החזיר. גנחתי ושלחתי את אגרופי לזרועו כשהוא המשיך לצחוק.

"אתה כזה סוטה" אמרתי לו.

"אבל אני הסוטה שלך" הוא חייך בקלילות.

"לא, אני לא. אז עד שזה יקרה, אני הסוטה שלך"

"הזכרתי כבר שאתה מוזר גם?"

"כל יום, אש" הוא כרך את זרועו סביב כתפי ואנחנו המשכנו ללכת. קימטתי את מצחי כשבהיתי למעלה בהארי. לעזאזל, אני שונא להיות נמוך ממנו. בדרך כלל אני הייתי גבוה ממנו באינץ', אבל פתאום הוא החליט לגבוהה בשני אינצ'ים ואני נשארתי באותו הגובה.

"אתה עדין לא ענית לי על השאלה" הזכרתי לו.

"נכון.. מה היא הייתה שוב?"

"איך אני יקבל את תשומת ליבו של מישהו שאילו לא יודע שאני קיים?"

"למה אתה לא הולך אליו?" הוא משך כתפיים, אבל הנדתי בראשי. "טוב, אז תן לגורל להחליט אם הדרכים של שניכם יתנגשו. זה יכול ללכת טוב ואתם תהיו ביחד, ו שזה יהיה לא טוב ויחליט ששניכם לא אמורים להיות"

"תודה רבה" אמרתי, אף על פי שהיה בו ציניות.

"אין בעיה, לאב" הארי קרן, לא תופס את הציניות שלי בכלל.

"היי, לפני שנלך אליי, בוא נביא לנייל אוכל. אני מתערב שהוא מת מרעב"

"מסכן נייל, הוא לא ראוי לפספס צהריים. כל מה שהוא עשה היה מה שהוא אוהב לעשות"

"כן, בזמן הכי חשוב" צחקנו וסוף-סוף עברנו את מגרש הפוטבול שנראה שנמתח עד לעולם לא. לקחתי את תיקי על הארי כדי שאני אוכל לחפש בדבריי כדי למצוא את מפתחות. אני שם את המפתחות בתיק כי אני לא רוצה לשים אותם בכיסים; אני מפחד שהם יפלו החוצה.

סוף-סוף הוצאתי את המפתחות מהתיק ופתחתי את המכונית. הארי סגר את התיק שלי והשליך אותו אל המושב האחורי. נכנסתי למושב הנהג בעודו נכנס למושב הנוסע. התנעתי את המכונית וחיכיתי שתתחמם. הכנסתי את הטלפון למטען שהיה במכונית והתחלתי לרשום לנייל הודעה לראות מה הוא עושה.

"אם אתה הולך לשלוח לנייל הודעה, אל תטרח. לגברת ביגסי יש עיניים חדות"

נאנחתי. "טוב, אני מניח שנצטרך להפתיע את נייל עם ננדוס" הנחתי את הטלפון שלי למטה והדלקתי את הרדיו, ושיר של איזה להקה (לא יודעת איך לתרגם את זה) התחיל 'just one yesterday' התחיל לפוצץ את המכונית שלי. הנהנתי לקצב של השיר והתחלתי לצאת מהחניון ברגע שהתחממה. אני אצטרך להתמודד עם השירה של הארי בכל הדרך, אבל לא איכפת לי; יש לו קול נחמד.

-------------------

אז זה פרק.. 

אוקיי תקשיבו זה חשוב.. ממש. אבל ממש.

למי שיש טוויטר.. אז אם לא ראיתם את זה עדין אז אם אתם יכולים להיכנס לפרופיל שלי- galivait2828

ולצייץ מחדש את מה אני צייצתי מחדש.. כי זה באמת יעזור תקראו מה שיש בתמונה ותבינו..

ואני באמת יעריך את זה שעשיתם את זה בשבילי, בשבילם ובכללי בשביל הפאנדום.. 

תודה..