[טוב.. אזזז הנה פרקקקק! התגעגעתי להעלות פה :)

חלק קטן מהפרק תרגמה: @5sosfam1111 אז ממש תודה על זה :)

אופקית הפרק הזה בשבילך אחרי מלא חפירה עליו הנה הוא :)]

"אש? אשטון? אשטון...? אשטוןאשטוןאשטון-הא! אשטון! אוו!"

האשמתי ישר בהארי והפלתי אותו לרצפה בעודו ניסה לשאול אותי מה לא בסדר. אני כרגע דוקר את צדדיו, ככה שהמתולתל הבריטי מתפתל מתחתיי, מנסה לצאת מאחיזתי.

הבחור הזה, באמת, סידר אותי!

"תרד! אתה מכאיב לי!"

"אתה שיקרת לי!" צעקתי כשהמשכתי להכאיב לו.

הוא 'שרק' והוציא החוצה בכי. "לוק! תוריד את אש ממני!"

לוק צחקק ואז אני נמשכתי מהארי, צועק. "תן לי לפגוע בו!"

"תירגע, אש" לוק הרגיע. "מה שהוא ללא עשה, בטח לא שווה לתקוף אותו"

אתה רק אומר את זה כי אתה לא יודע מה הוא עשה.

הארי קפץ על רגליו ואיבק את עצמו, מתרחק כמה שיותר ממני.

"למה עצרת אותו?" כולם הסתובבו אל נייל שהסתכל על לוק. "זה התחיל להיות טוב!"

"הו, מדברים על להפסיק" ליאם התחיל כשהוא ישב על הרצפה. "אנחנו באמת צריכים ללכת לחזרה להופעה של מחר בלילה. בואו נלך בנים" נייל והארי בחרו את כל החטיפים שלי, אבל ברחתי מהאחיזה של לוק ותפסתי בקולרי החולצות של הארי ונייל.

"האוכל נשאר" ציוויתי. שניהם נתנו לי פרצופים משורבבים, אבל אני לא הולך לקחת את זה.

"למה?" שניהם התבכיינו.

"אתה" הצבעתי על הארי. "שיקרת לי. פלוס, אני קניתי  את זה" לא, אני לא, אבל  אני לא אלך לספר להם את זה. "או שאתם בחורים תשאירו אותם פה, או שתשלמו לי בחזרה במזומן או טלפון חדש"

"אבל המנהל אמר-" הנחתי יד על פיו של לוק לפני שיוכל להמשיך. הארי ונייל הסתכלו אחד על השנית ואז בחזרה אליי.

"אנחנו יכולים לפחות לקחת את קרקרי הגולדפיש?" נייל שאל, מנסה להישמע כמו ילד קטן. בתור מישהו שגדול ממני, הוא באמת לא מתנהג לגילו.

נאנחתי. "מה שתגיד, קח את זה" שני האידיוטים הריאו ונתנו כיף אחד לשני לפני שהניחו את החטיפים האחרים ורצו החוצה לליאם. זאין הלך אל שקית אוריאו, חטף שני עוגיות והלך.

"נראה אותך מחר, אש. גם אותך, לוק" זאין קרץ לי, כאילו מנסה להגיד לי משהו. לא הבנתי מה הוא ניסה להגיד.

עקבתי אחרי הבנים עד שהגעתי לדלת הקדמית כדי שאני אוכל לסגור אותה כשהם יעזבו. הסתובבתי על עקביי, אבל קיבלתי את פניו של לוק שלא היה אפילו עשר סנטימטרים ממני.

"זה בסדר אם אני אשאר קצת, נכון?" לוק שאל. "אני מתכוון, אני רוצה לוודא שאתה בסדר"

צחקתי. "אתה כזה דאגן"

הוא קימט את מצחו. "אני רק דואג לאלה שאיכפת לי מהם"

החיוך שהיה על פני נעלם. הוא נראה תמים, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שזה אולי רק משחק. אם הוא באמת ילך אחרי שהזמן שלו איתי ייגמר, אז החשדות שלי בו רק משחק ככה יהיו נכונות.

"אשטון!" לורן והארי רצו אליי ועטפו את ידיהם הקטנות סביבי.

"מה לארוחת ערב?" שאלה לורן.

"הארי לא מבשל שוב הפעם?" הארי שאל כשעיניו התבוננו מסביב ומצאו שהבריטי המתולתל לא פה.

"אאני אתחיל את ארוחת הערב. תרוצו שניכם"

"אנחנו יכולים לעזור?" הם צייצו.

"יש לו את כל העזרה שהוא יצטרך כאן" לוק אמר כשנמשכתי קרוב יותר אליו. הרמתי גבה אליו.

"כן?"

"כן"

"אתה יכול לתת לי לפחות רמז של מה אנחנו נאכל?" לורן שרבבה.

הארי מצמץ אלינו, עיניו בוהות בידו של לוק שהייתה סביבי.

"אתה מחבב את אח שלי או משהו?" הארי שאל בבוטות. "אתה נוגע באופן נורא סביב אשטון" (בוכה! הארי אני אוהבת אותך –ה/מ) הפכתי לאדום בדיוק שם ורציתי לגעור בו על ששאל שאלה כזאת. לפתע לורן התנשפה.

"אנחנו נאכל ספגטי?" הרמתי גבה. "פיצה? משהו אדום, אני יודעת את זה"

"לכו לחדר שלכם!" צעקתי. הם צרחו במשחק ורצו לחדר שלהם. כיסיתי את פניי בידי והנדתי בראשי.

"אני אפילו לא עניתי לשאלה של אחיך" לוק אמר.

הייתי סקרן לגבי מה לוק חושב עליי, אבל פחדתי לשמוע את זה.

"הוא התכוון כחבר" הסברתי. "זה יהיה מוזר אם הוא התכוון ליותר מזה"

לוק חיבר את גבותיו. "יש לך משהו נגד הומואים?" (מצחיק שאתה שואל את זה... פשוט אשי פה הומו 3> -ה/מ)

פערתי את עיניי והנדתי בראשי. "לא!" קראתי. "לא, זה לא מה שהתכוונתי בכלל! התכוונתי להגיד שאני לא יכול לראות אותנו יותר מחברים" ובאיזושהי דרך, התכוונתי לזה. הרעיון של לוק יהיה מאוהב בי נראה כמעט בלתי אפשרי, אם לא כן.

"אתה אומר שזה מוזר בשבילנו להיות ביחד? שאין לנו צ'אנס?" הוא נצמד באופן נורא, ואז הייתי שעון על גבי הקיר.

"ט-טוב, א-אני ח-חושב ש-שאין לנו צ-צ'אנס..." הוא הניח את ידו מעל ראשי ונשען קרוב יותר אליי, פניו רחוקים בסנטימטרים משלי. עיניו היו עכשיו כחולות כהות והם בהו בדיוק אל תוך החומות שלי.

קח את זה בחשבון, אשטון" לוק דיבר בקול איטי, ועמוק ששלח צמרמורת למעלה ומטה בעמוד השדרה שלי. "יש סיכוי להכל. יש סיכוי שאני עשוי להיות שחקן פוטבול מצוין ואשיג מלגה. יש סיכוי שאתה תהיה גבוה ממני יום אחד" קימטתי את מצחי על זה. אז, הוא חייך. "יש סיכוי שאתה ואני נוכל לסיים ביחד" (אופקית, אני מקווה שעוד לא מתת –ה/מ)

בנקודה הזאת ליבי מיהר עצם דפק החוצה מחזי. חשבתי שלוק יוכל לראות או לשמוע את ליבי מתופף. הוא רמז משהו? או שהוא פשוט נותן לי תקוות שווא?

"מבין?" הוא שאל, באיטיות מתרחק. בלעתי את רוקי, אבל הצלחתי להנהן.

אלוהים, לא יכולתי שלא לחשוב שצידו הזה של לוק לוהט.

"אז, מה אנחנו הולכים לעשות לארוחת הערב?" לוק שאל כשהוא סוף-סוף התרחק ממני. הרגשתי את ליבי מתחיל להירגע וההסמקה להיעלם.

"א-אני חושב שפשוט נזמין משהו" נשמתי.

----------

החלטתי להזמין אוכל סיני. לא אכלתי כבר כמה זמן, והארי ולורן אהבו את זה. אני מקווה שלוק בסדר עם זה.

"איך אתה מרגיש עם אוכל סיני?" שאלתי את לוק אחרי שהזמנתי.

ישבנו בשולחן אוכל ועשינו שיעורים כשעשיתי את שיחת הטלפון למסעדה לא רחוק מכאן. לוק ואני ישבנו אחד מול השני, אז הייתי יכול להסתכל עליו לפעמים משיעורי הבית שלי בספרדית מבלי שהוא ישים לב. הוא מסובב את העיפרון על אגודלו לפני שרשם למטה את התשובות על שיערי האלגברה 2 שלו.

לוק הסתכל עליי, משחק עם טבעת השפה שלו. "בכנות, זה לא המועדף עליי" הוא אמר, מניד בראשו והסתכל חזרה על השיעורים שלו.

"טוב, מה אתה אוהב? בפעם הבאה אני אזמין משהו שאתה תאהב"

"אין לי מועדף" "אוקי, קודם החטיפים ועכשיו אוכל בכללי. יש לך מועדף במשהו?"

"יש לי מועדף בכל מיני דברים. פשוט לא באוכל"

"זה כי כולם כל כך טובים?"

"בטח, בוא נשים את זה ככה"

המשכתי לעבוד על שיעורי הבית שלי עד ששמעתי את לורן רצה אל שולחן האוכל.

"מה אנחנו אוכלים?" היא שאלה. "אנחנו מזמינים, הא? אתה לא מכין אוכל"

"אנחנו נאכל אטריות מטוגנות ועוף תפוז (?). השליח אמור להיות פה בקרוב" לורן הנהנה לפני שהתיישבה ליד לוק. היא בהתה למטה בשיעורי המתמטיקה וקימטה את גבותיה.

"אל תדאגי לגבי זה עכשיו" לוק אמר ללורן. "חכי עד שבאמת תיקחי את הכיתה. אז תוכלי לדאוג" היא נתנה לו הנהון מהוסס לפני שסוף-סוף עזבה. לוק הסתכל עליי. "אתה מבלה זמן עם האחים שלך?"

"כרגע, לא ממש כמו פעם" עניתי. "החברים שלי תמיד פה, ואני פשוט שולח אותם לחדרם"

"הם לא יכולים ללכת לחברים?"

"הם אף פעם לא הולכים"

"טוב, איפה ההורים שלך?" עצרתי מהכתיבה והנחתי את העיפרון.

"אמא שלי כל הזמן בעבודה, ואלוהים יודע מה קרה לאבא שלי"

"הו, אני לא התכוונתי להביא-"

"זה בסדר. שום פגיעה לא נעשתה" לפתע אני לא הרגשתי לעשות שיעורים יותר. סגרתי את המחברת ושפשפתי את עיניי עם גב ידי. "אני הולך לנוח קצת על הספה" החלקתי מחוץ לכיסאי והתחלתי לעשות את דרכי לספה שהייתה בדן. השכבתי את עצמי על הספה, אבל הגבשושית בראשי פגעה בזרוע הספה חזק, גורמת לכאב להיות בראשי. לחשתי (כאילו... הוא עשה 'ססס' כי כאב לו, אין לי מילה אחרת, אופס?היי- ה/מ), מתיישב ישר, ומביא את ידי אל ראשי איפה שזה התחיל לכאוב.

זה כאילו המקום האהוב על החיים להכאיב לי, אני נשבע.

לוק בא, רץ אל תוך הדן. "אתה בסדר?!"

"הראש שלי נוטה להיפצע הרבה מאז שפגעת בי עם הפוטבול" צחקתי, אבל הראש שלי עדין כאב. באיטיות הנמכתי את עצמי ככה ששכבתי מטה על הספה.

לוק הוציא החוצה אנחת הקלה, יודע שלא הייתי פצוע קשה. הוא הלך אליי, לקח כרית קטנה שהייתי על הספה, בזהירות מרים את ראשי כדי שלא יפגע בי, ומניח את הכרית מתחת לראשי. "תשכב על הצד שלך"

"זה בסדר, לוק" אמרתי לו, אבל הראש שלי עדין כאב. בקצב הזה, הגבשושית בחיים לא תלך. הוא ישב על קצה הספה ופשוט בהה בי, עיניו לא עוזבות. זזתי באי נוחות כשהוא המשיך לבהות.

זה היה עד שנכנעתי והסתובבתי על צידי. אין סיכוי שאני יכול לבהות חזרה בו ולא להרגיש לחוץ. מבטו כה חזק שיכולתי להרגיש את זה עושה חורים דרכי.

הוא בעדינות דחף אותי אל תוך הספה ונכנס לידי.

"מה אתה עושה?" שאלתי אותו, נהיה אפילו יותר לחוץ ממה שהייתי לפני. הלב שלי פועם שוב.

"מוודא שאתה לא נופל?" הוא ענה בטון של שאלה.

"ישנתי על הספה הזאת מלא פעמים. אני בספק שאני אפול, כי זה לא קרה לפני"

"אני לא לוקח סיכונים" זרוע החליקה סביב מותניי והוא משך אותנו קרוב אחד לשני. עכשיו החזה שלי ממש כמו תוף. זה יהיה נס אם לוק לא הרגיש את זה.

"אם אחי או אחותי יראו אותנו, הם ייקחו את זה לכיוון הלא נכון" אני רק רציתי שהוא יקום מהספה. עוד חלק ממני רצה שהוא יישאר איתי ככה לנצח, אבל אז...

הילדה הזאת אלישיה...

שישה ימים...

תקוות לא נכונות.. אני לא רוצה לסיים משוחק (כאילו לוק שיחק בו- ה/מ).

לא הבנתי עד כמה הקראש שלי  על לוק הפחידה אותי. מה אם הרגשות שלנו לא הדדיים? מה אם הוא עושה את זה רק בגלל שהוא נחמד? מה אם הוא יעלם כשהשישה ימים האלו יגמרו והוא לא יהיה חייב להתמודד איתי יותר? מה אם... הוא עם אלישיה?

"מה זה משנה אם הם יראו אותנו?" ראשו של לוק הקושי נגע בראשי. בקושי, כי הוא עדין מעסה את הגבשושית שהוא עשה. נשימתו פגעה בעורפי וזה נהיה לצמרמורת שרצה מעלה ומטה בגבי. רק שמתי לב שאצבעותיו נכנסו לחולצת הקפטן אמריקה שלי.

"כ-כי הם עלולים לקבל את המחשבה הלא נכונה"

"תן להם לחשוב מה שהם רוצים. רק אנחנו יודעים את האמת"

נכון, והמציאות היא, שהוא לא יותר מהמטפל שלי ואני האחד שמתאהב בו כשהשניות עוברות.

סובבתי את עצמי כך שפניתי ללוק. הוא הסתכל עליי עם עיניים שואלות, כחולות. "משהו בעניין?"

לא עניתי. רק התפתלתי קצת עד שהייתי בתנוחה ככה שראשי מונח על חזהו, זרועו סביב גבי. הוא כרך את ידו מתחתיי וסביבי והרגשתי את אצבעותיו ננעלות. ניסיתי להתכרבל קרוב יותר, ואחיזתו של לוק סביבי התחזקה קצת יותר והרגליים שלנו הסתבכו. ידיו הופרדו והאחת שהייתה עטופה סביבי עברה לראשי ועברה בשערי.

התכווצתי שגל קטן של כאב היה עקב זה שהוא לחץ קצת יותר מידי חזק על גב ראשי.

"טעות שלי" [מיי באד] הוא מלמל. הוא המשיך לשחק עם שערי, פעם בכמה זמן מנסה להרגיע את ראשי. זה לא כאב הפעם.

"אתה יודע..." התחלתי, אבל הפסקתי. רצתי להגיד לו שלא איכפת לי להישאר ככה כל חיי.

"כן, אש?" הלב שלי פעם בחזקה כשאמר את שם החיבה שרק חבריי קוראים לי בו.

אבל עם כמה שרציתי, לא יכולתי לקרוא לו 'לוקי', כי זה השם חיבה של אלישה בשבילו.

"זה... לא חשוב" באיטיות הזזתי את זרועי סביב מותניו. הוא לא מחא או משהו, אבל אני הפסקתי לפני שסיימתי.

"קדימה" הוא אמר. א ידעתי אם הוא התכוון שהוא רצה שאני אספר לו בכל מקרה או שזה בסדר בשבילי להמשיך לעטוף את ידי סביבו.

הוא ענה לשאלה שלי כשלקח את ידי והנחה אותה סביבו. "אם אתה לא רוצה לומר את זה, אז אתה לא חייב. אבל אם תשנה את דעתך, הפינגווין הזה כולו אוזן בשבילך"

הנהנתי, הפנים שלי עדין בחזה שלו. יכולתי  להרגיש את נשימתו על שיערי.

"לוקי..." נשמתי במהירות. שם החיבה הזה לא נועד לשפתיי לומר, אבל לא יכולתי שלא לתת לזה לברוח ממני.

"...אש-"

דינג דונג!

קפצתי מעלה ומעל לוק, נעמד על רגליי ורץ לעבר הדלת. הוצאתי את ארנקי והוצאתי עשרים. פתחתי את הדלת וראיתי בחורה בלונדינית עומדת שם, מחזיקה קופסא של אוכל סיני.

היא חייכה כשראתה אותי. "היי!" היא קראה בקול.

"היי" חייכתי כשנשענתי על הדלת. "אז, אמ, כמה?"

"זה שש-עשרה" הגשתי לה את העשרים והיא הוציאה ארבעה דולרים בלי להזיז את עיניה ממני. הודיתי לה וכשבאתי לסגור את הדלת, היא מיד אמרה. "אני יסמין דורהאואר"

פתחתי את הדלת קצת יותר לפני שמצמצתי אליה. החיוך שלה היה כל כך גדול ורחב, חשבתי שזה יפצח לה את הפנים.

נתתי לה חיוך ואמרתי. "אני אשטון אירווין"

"ואני לוק המינגס" לוק לפתע היה לצידי ועטף את ידו סביב כתפי. "אפשר לעזור לך במשהו?"

"הו, אמ, נאי פשוט... חשבתי שזה יהיה גס רוח אם אשטון פה לא ידע את שמי" יסמין ענתה. לוק נתן לה הנהון, לא משוכנע מתשובתה.

"זה לא הכרחי בשביל עובדת כמוך ולקוח כמו אשטון לחבור ביחד"

"תסלח לי?"

"סלחתי" לוק חייך.

"לוק, מה אתה עושה?" שאלתי בקול כעוס.

יסמין נאנחה. "כן, בסדר. אני אלך" היא הסתכלה על הרצפה לפני שהסתובבה והלכה אל הרכב שהיא הגיעה איתו. היא סובבה את ראשי והסתכלה עליי.

"ביי, גברת!"[קנאי] לוק קרא. נתתי ללוק מכה בבטן. ניסיתי להעלות את מצב רוחה של יסמין כשנופפתי אליה, מסמן בפי, 'ביי' עם חיוך על פניי. היא החזירה חיוך, מנופפת חזרה, ומטפסת אל המכונית. ואז היא נסעה.

סגרתי את הדלת ונקבתי מבט בלוק, שרק נתן לי מבט תמים.

"מה?" הוא שאל.

"זה היה די גס  רוח מצידך" קבעתי בקלות ויצאתי מאחיזתו והלכתי לשולחן האוכל. דחפתי את שיעורי הבית שלנו ושמתי את התיק עם האוכל על השולחן. "אתה יכול להביא צלחות? הם בארון השמאלי" הוא הופיע לצידי עם שלוש צלחות. הרמתי גבה. "אנחנו ארבע".

"הו, באמת?" הוא שאל מנסה להישמע מופתע. "כנראה שכחתי להחשיב את עצמי" הוא צחקק כשהוא הניח את הצלחות למטה וחוזר למטבח. ואז הוא חזר. "אין יותר צלחות".

"תיקח קערה. זה אמור להיות באותו ארון" ואז הוא הלך חזרה למטבח. ברגע שכל האוכל היה מוכן מחוץ לשקית הלכתי למטבח וראיתי את לוק פשוט בוהה בארון הפתוח. גלגלתי את עיניי והלכתי לעבר הארון ולקחתי צלחת. בהיתי בזה, ואז מעלה אל לוק. "חשבתי שאמרת שאין יותר צלחות?"

"מה? מאיפה זה הגיע?" הוא הוציא החוצה צחוק חלש ואז יצא החוצה לכיוון הדן.

"תקרא להארי ולורן החוצה!" צעקתי. "תגיד להם שהאוכל הגיע!"

הלכתי את המגרה ולקחתי כמה מזלגות וכפות, ואז חוזר לשולחן אוכל ומניח את הצלחת הנוספת על שאר הצלחות [זה בערימה] והכלי אוכל מעל הצלחת הזו. ראיתי את הארי ולורן נכנסים לפינת האוכל והם לקו לעצמם מושבים בכל צד של השולחן. הגשתי צלחת לכל אחד מהם והם התחילו למזוג לעצמם את האטריות המטוגנות שהיו בקופסת הטייק-אווי.

"איפה לוק?" שאלתי את האחים שלי.

הם פשוט משכו כתפיים כשהם דקרו את המזלגות שלהם בעוף התפוז. "הוא אמר לנו לבוא לכאן" הארי ענה. "ואז הוא יצא מהחדרים שלנו. לא טרחנו לבדוק אם הוא בא אחרינו" קימטתי את מצחי אל תשובתו. אמרתי להם להישאר בשולחן אוכל כשהלכתי לחפש את לוק. הלכתי במורד המסדרון ,אבל עצרתי כששמעתי משהו מגיע מאיפה שהו. התחלתי להתקרב למשמע הקול ומצאתי שזה הגיע מכיוון השירותים. הצמדתי את אוזני לדלת.

"..."תעשה את זה" לוק מלמל. "...רק..." היו שם עוד מילים שלא יכולתי להבין. החלטתי לדפוק על הדלת. "תפוס?"

"לוק, זה אני. בוא נלך לאכול" אמרתי לו.

"כן, אני פשוט... משתמש בשירותים" ואז הצליל של המים יורדים נשמע, ואז המים של הקיור. הוא יצא החוצה, מנגב את ידיו על חולצתו ומחייך בתמימות אליי. החלטתי לא לשאול אותו שאלות והלכנו לשולחן האוכל.

ברגע שהגענו ראיתי שהארי ולורן כבר לא היו פה. או שהם היו ממש רעבים וסיימו את האוכל והלכו או שהם לקחו את האוכל שלהם לחדרים שלהם. אבל הנקודה הזאת לא ממש איכפת לי. מה שבאמת הדאיג אותי היה העובדה שלוק שם כל כך מעט אוכל על הצלחת שלו. כאילו, האוכל שלו לקח רק 1/16 מהמקום בצלחת. שלי הייתה לגמרי מלאה, מכוסה באטריות מטוגנות וחתיכות של עוף תפוז. הזמנתי יותר מיני אוכל? זו הזמנה משפחתית, בכל מקרה. אולי יש לו קיבה קטנה? אני לא יודע. אני לא יודע עליו הרבה, חוץ מהעובדה שהוא חכם מאוד ויש לו אהבה חזקה לפינגווינים.

"אתה לא רעב?" שאלתי את לוק שרק דחף חתיכת עוף תפוז סביב הצלחת שלו.

לוק משך כתפיים לפני שהניח את המזלג שלו. "אני מניח שאכלתי הרבה בצהרים" הוא צחק. "אני לא מרגיש כל כך רעב"

הרמתי גבה אליו, כי אני לא זוכר שראיתי אותו אפילו עם מגש אוכל לפניו בצהרים. איך הוא יכל אפילו לאכול הרבה?

הו, נכון. הוא הלך למשך רוב הזמן בארוחת הצהרים. הוא היה עם אלישיה. הם בטח עזבו כדי לאכול ביחד. לבד. רק שניהם.

לפתע איבדתי את התיאבון שלי. אבל אז זה בא חזרה, כי הייתי רעב בצורה מגוחכת.

הזמן שסיימתי את כמות האוכל שלי, לוק סיים את הארוחה שלו (אני יכול אפילו לקרוא לה ככה, כי הוא אכל כל כך מעט?). עדין הייתי מעט רעב, בכל מקרה, אז החלטתי לקחת עוד אוכל. כשהסתכלתי על לוק היה לו מן מבט על הפנים שלו. אני לא יודע מה זה היה, אבל מקרוב מאיפה שיכולתי לראות ההוא נראה ב.... בכאב?

"לוק?" שאלתי, דאגה מציפה את קולי.

"תסלח לי" הוא אמר במהירות. "שירותים" הוא דחף את עצמו מחוץ לכיסא והלך, משאיר אותי לבד בשולחן.

זאת הפעם השנייה שהוא הולך מהשולחן. הוא לא הלך לשירותים לפני אפילו לא חצי שעה?

החלטתי שאני אלך לצפות קצת בטלוויזיה. הלכתי לדן והדלקתי את הטלוויזיה וראיתי שהמשחק נשאר פתוח. נאנחתי והנדתי בראשי. יצאתי מהמשחק והחלפתי לערוץ אחר וראיתי שאיך פגשתי את אמא שלך היה.

התכנית התנגנה ואני ישבתי על הספה ופתחתי קופסא לא פתוחה של צ'יז-איט. החלטתי לבלוס את אלה כשאני צופה בטלוויזיה.

התכנית נגמרה חמש עשרה דקות אחרי שהתחלתי לצפות באמצע, ולוק עדין לא חזר. מה לוקח לא כל כך הרבה זמן? אני מתחיל להיות מודאג קצת עכשיו. לא, ממש מודאג.

אולי כדי שאני אלך לבדוק מה איתו.

כיביתי את  הטלוויזיה, אוסף את כל החטיפים שהיו מפוזרים ל השולחן ולקחתי אותם אל המטבח ולתוקע אותם בארון. היית צריך לארגן מחדש את החטיפים כדי שהם יתאימו טוב ולא ידחפו את דלת הארון קצת.

הלכתי לעבר למסדרון וראיתי את לורן עומדת מחוץ לדלת, ידיה שלובות על החזה שלה והרגל שלה תופפה בעצבנות על רצפת העץ.

"הוא כבר שם כמה זמן" הוא גנחה. "אני צריכה להתקלח. הארי בשירותים בחדר של אמא. אני לא רציתי להיות גסת רוח, אז אני מחכה כאן. אני מנסה להבין מה הוא עושה שגורם לו לקחת את השירותים, אבל כל מה שאני שומעת זה מים רצים. זה ככה כבר חמש דקות מאז שבגעתי"

הנהנתי, ואז דפקתי על הדלת. "לוק? אתה בסדר?אני שם כבר כמה זמן"

המים נסגרו ואז הרעש של מאוורר נשמע. לוק פתח את הדלת ודחף אותי ואת לורן מהשירותים.

"יתכן ולא תרצו להשתמש שם כמה זמן" הוא הזהיר. "אין שם את הריח הכי טוב בעולם"

"זה פשוט מגעיל" לורן אמרה בגועל כשהיא צבטה את אפיה חזרה לחדרה.

"השארתי את החלון פתוח" לוק אמר לי. "הריח אמור להיעלם תוך שעה או משהו"

"מה עשית שם?" שאלתי אותו.

"איזה עוד סיבה בחור ישתמש בשירותים לכמעט חצי שעה יעשה שם?" זה לא ממש אמר לי הרבה, אבל החלטתי לא לשאול על זה.

"אמ, בוא פשוט נלך" כששאפתי קימטתי את אפי.

זה מטהר אוויר שאני מריח? ומי פה?

כשהסתכלתי על לוק, הוא כל הזמן ניגב את פיו בחולצתו. הוא בזבז את כל הזמן הזה בשירותים רק בשביל לוודא שהפה שלו היה מרוענן? וואו, מדברים על היגיינה.

הוא הריץ את אצבעותיו דרך שיערו הבלונדיני והזיז אותו הצידה. הוא הלך אל שולחן האוכל והתחיל להכניס את הדברים שלו לתיק. הוא זרק את תיקו על כתפו.

"אני חושב שכדי שאני אלך הביתה עכשיו" לוק הודיע לי.

"כן" עניתי. "אתה רוצה לשמור את הצ'יז-איט? אני מתכוון, אתה בחרת את זה"

"לא, תודה. תשמור אותם,

לקחתי את המפתחות שלי וצעקתי להארי ולורן שאני לוקח את לוק הביתה.. כשלא קיבלתי תשובה לוק ואני יצאנו החוצה אל המכונית שלי.

כשהנסיעה לביתו התחילה לוק היה בטלפון שלו, לוחץ על המסך הבהיר והקטן. הוא בטח מדבר עם אלישיה. בכנות, אני לא יכול עם הילדה הזאת. היא גונבת את לוק ממני.

הו, אלוהים. הוא אפילו לא שלך, אשטון!

הסתובבתי אל תוך הרחוב שלו ומצאתי את הבית. החניתי את המכונית בחניה והסתכלתי עליו. "אוקי, אנחנו פה"

לוק הסתכל מהטלפון שלו והכניס אותו לכיס, תודה לאל על זה. הוא התיר את החגורה שלו, יצא מהמכונית ולקח את התיק שלו.

"לילה טוב, אשטון" לוק אמר. "נתראה מחר. ואל תאחר" הוא קרץ לפני שסגר את הדלת. צפיתי בו כשהוא הולך אל תוך ביתו.

אני מתחיל להתרגל לנוכחות שלו לידי. זה רק מעט יותר מעשרים ואבע שעות, אבל הילד הבלונדיני כבר חלק מהחיים שלי. הדברים לא יהיו אותו הדבר כשהוא יפסיק להיות סביבי. אני לא יכול לחזור לחיי לפני שלוק הגיע. אני בטח אהיה הדבר הכי עצוב שחי.

לשבוע הזה כדי מאוד לא לעבור מהר, כי אני לא מוכן ליום הראשון כשאני ולוק נפסיק להיות אחד עם השני.

אני צריך להפסיק לדאוג לגבי העתיד ולהתמקד על ההווה. לוק בחיי עכשיו, וזה כל מה שמשנה עכשיו.

אני מקווה ששום דבר רע לא יקרה שיגרום מתח בנינו. אני באמת אוהב שלוק לצידי. הוא גורם לי להרגיש מיוחד, למרות שהוא מכיר אותי רק מאתמול אחר הצהרים.

הרגע נזכרתי. מייקל נתן לי את הכרטיס למאחורי הקלעים של הגיג של וואן דיירקשן מאחורי בית הספר. אולי אני אשאל את לוק שילך איתי. אלא אם כן הוא הולך עם מישהו אחר. מייקל כבר נטש אותי בשביל בחורה. אני תוהה אם לוק יגיד כן להצעה.

 --------------

זה פאקינג 9 עמודים בוורד!!! פאקינג הל...

אני מקווה שאהבתם...

אוהבתתXX