"מצטערת, מר אירווין, אבל אף אחד לא הביא לפה טלפון היום" האישה בשולחן אמרה. "אבל אם אתה תיתן לי את תעודת הזהות שלך אז אני אוכל להודיע לך אם מישהו מביא לפה טלפון"

גנחתי, מחפש את מספר התלמיד שלי מהלוח, ועזבתי את המשרד עם מייקל, משאיר את ראשי נמוך.

"זה בסדר, הטלפון לא היה כזה טוב" מייקל אמר, מניח יד על גבי.

"עדין" מלמלתי. "מה אם מישהו לקח אותו?"

"אני אבוא איתך חזרה. אתה יודע מה אומרים, אם אתה אוהב משהו, תשחרר. אם זה באמת שלך, זה יחזור אליך"

נקבתי מבט במייקל, וראיתי שהוא היה רציני לגבי מה שהוא אמר.

"אתה והארי שניכם דורקים, אבל אני מניח שזה מה שהופך אותך לך, לא משנה כמה מוזרים שניכם"

מייקל חייך לפני שדחף את כתפי.

"היי, אני הולך ללכת, נראה אותך!" הוא נתן לי את הספר סטטיסטיקה שלא שמתי לב שהוא החזיק, ואז רץ, עוזב אותי לבד לפני המשרד.

התחלתי לעשות את דרכי אל כיתת הסטטיסטיקה. ברגע שהגעתי הנחתי את גבי על קיר ליד הקיר איפה שזה לא נפתח ופוגע לך בפנים (בוכה!- מתרגמת). לא היה לי המזל לדעת את השעה, אז נכנסתי לכיתה לראות אם אני אוכל לראות את השעון.

הכיתה הייתה ריקה. לא היה אפילו מורה שם. ראיתי את השעון בסוף הכיתה, הוא הורה על חמש עשרה אחרי שלוש.

רק עוד חמש דקות.

דחפתי את הספר סטטיסטיקה שלי לתיק, כי אני לא מרגיש על להסתכל על זה.

אז בזמן שאני יושב פה עושה כלום המחשבות שלי הלכו אל לוק.

קודם הוא מחבק את הבחורה הזאת שקוראים לה אליישה, אז הוא מנשק את המקום הפצוע שלי כי נשיקות מרפאות? ברצינות, מי מאמין לזה?

זה היה בלתי אפשרי להבין מה לוק חושב. אני מתכוון, כשהוא היה רדום הוא דיבר על אליישה, אבל אז הוא התיל להראות איזה... מה המילה? אני לא יודע, הבנתם את התמונה.

הצלצול סוף-סוף צלצל ואנשים התחילו להגיע למסדרון. חיפשתי דרך הבלגן כדי למצוא את בן. ניסיתי לשמור את עצמי קרוב לקיר כדי שאני לא אהיה בדרך של אף אחד. עדין, לא משנה כמה קרוב לקיר הייתי אנשים עדין נתקלו בי. ואז מישהו באמת גרם לי ליפול אבל נתפסתי בזרועות של מישהו. הסתכלתי על הבנאדם.

"תיזהר. לא רוצה לפגוע בראש הזה שלך. אנחנו צריכים את זה לאחר כך" לא אמרתי כלום כשהוא עזר לי לעמוד. חיכינו עד שהמסדרון ינוקה לפני שעשינו את דרכינו למגרש החניה של התלמידים.

"אז, איך אתה טוב סטטיסטיקה?" שאלתי אותו, כי אם אני הולך לבטוח בו בלעזור לי לשמור על הציון שלי למעלה אני צריך לדעת לפחות אם הוא מבין את זה.

הוא משך כתפיים. "אני די טוב בזה. שוב, אני לקחתי קורס קיץ בשביל סטטיסטיקה כדי שאני אהיה מוכן, אז אתה יכול לבנות עליי"

"כדי לך שאתה טוב, כי אני מסרב להיכשל בכיתה הזאת" הוא צחק, אבל אני הייתי רציני.

עברנו את מגרש הפוטבול והלכנו למכונית שלי. פתחתי אותה וזרקתי את הדברים שלי במושב האחורי. בן עשה אותו הדבר לפני שטיפס למושב הנוסע. התנעתי את המכונית וחיפשתי בכיסי את הטלפון שלא היה לי.

שכחתי שאיבדתי אותו. זה לא מרגיש נכון. אני מרגיש כל כך לא שלם בלי זה.

אף פעם לא איבדתי את הטלפון שלי לפני. אני בדרך כלל כל כך זהיר, אבל לאחרונה אני קצת לא אכפתי. קודם, נפגעתי מכדור בראש. אחר כך, נרדמתי במכונית ולא התעוררתי עד הבוקר הבא. עכשיו, איבדתי את הטלפון שלי.

השנה האחרונה הולכת להיות ככה כל השנה? שנה של מזל רע עם זילופים של מזל טוב (מה שנקרא לוק 'חיה סקסית' המינגס)? אני מתכוון, אם השנה הזאת תוכל לקחת את כל הדברים הרעים הרחק ולהוסיף עוד לוק לחיי, אז זה יהיה יותר טוב.

אני יכול לשמוע את הצעקות ממגרש הפוטבול, מכיוון שזה לא כזה רחוק ממגרד החניה לתלמידים. למרות שהיו מכוניות לפני ושחקני פוטבול בכל המגרש, עדין יכולתי לזהות את לוק. הוא בעט בכדור וזה עבר את השוערים ונכנס לשער. מיד אחרי לוק נכנס לחיבוק ענק.

השפיים שלי עלו למעלה כשראיתי את לוק מעביר את אצבעותיו בשיערו. איכשהו זה עדין נשאר ללא פגם. הוא השתמש בחולצתו לנגב את מצחו, ועיניו טיילו לבטנו.

תצא, אשטון. אתה מקדים את היותך פדופיל תוך כמה חודשים.

ברגע שהמכונית התחממה, שמתי על רוורס, יצאנו ממקום החניה, ועברתי לנסיעה, והתחלנו לנסוע לביתי. אז נזכרתי במשהו שהייתי צריך לעשות.

"היי, לא איכפת לך שאני אאסוף את אחי ואחותי, נכון?

-----------

"חכה, תסביר! איך זה עובד?"

"אמרתי לך את החלק הזה מיליון פעמים" בן צחק.

"אני יודע, אני יודע, אבל.. תסביר!"

בן לקח עוד חתיכת נייר שהייתה מלאה בכמה מספרים. "תסתכל על זה, ואולי תבין"

למדתי את חתיכת הנייר הזאת, מנסה לדעת איך לעזאזל בן קיבל את המספרים האלו. נשענתי קרוב יותר לדף וכיווצתי את עיניי (כאילו שזה הולך לעזור לי להבין את כל זה).

"זה כמו, ללמוד ספרדית בפעם הראשונה שוב" קימטתי את מצחי. "זה שפה זרה"

"אתה תבין את הסעיף הזה בסוף השעה" בן אמר לי, מלטף את גבי. נתתי לראשי ליפול על הדפים.

"המוח שלי מטוגן" גנחתי. "אני לא יכול להתרכז. אני הייתי תקוע על השאלה הזאת שעות"

"אנחנו עובדים על זה[כאילו, על סטטיסטיקה בכללי]רק 15 דקות" בן תיקן. נקבתי בו מבט.

"כמו שאמרתי, שעות! איך אתה מבין את זה כל כך מהר?"

לפתע שמעתי דפיקה על דלתי, ואני מיד קפצתי מחוץ למקומי ומיהרתי לדלת.

פתחתי אותה לגמרי ואה היו ליאם, נייל וזאין.

"אנחנו פה כדי לבלות!!" נייל קרא, משליך עצמו עליי.

"הוא באמת רצה לבוא" ליאם אמר לי. זאין מהנהן בהסכמה, ואני עושה כך מהבנה.

"טוב, אני עדין עובד, אבל אם אתם רוצים לשחק פיפא, המשק כבר מסודר"

"מה אם זה שנראה את אשטון נכשל?" זאין שאל. נייל שיחרר אותי וקפץ.

"זה כמעט טוב כמו פיפא!" הוא לקח את מפרק ידי וגרר אותי לשולחן האוכל איפה שבן לימד אותי. שמעתי את ליאם או זאין סוגרים את הדלת כשהם עושים את דרכם לאיפה שכולם היו. "איפה מייקל?"

"אין לי מושג. הוא נטש אותי אחרי שהלכנו לבדוק עם מישהו מצא את הטלפון שלי" שרבבתי. לפתע שמעתי צעדים, ואז לורן והארי נראו בחדר גם כן.

"הו, יש בחור חדש" הארי דיבר. (אבל אני לא מבינה, מקודם הוא לא שאל את בן אם יהיה לו איכפת שהם אוספים את לורן והארי?- מתרגמת)

בן קם והלך לאחי. "כן, אני הבחור החדש. השם שלי הוא בן"

"אני הארי" אחי דיבר, מוציא את ידו החוצה ללחיצה. ואז בן הסתכל על לורן כשהיא הציגה את עצמה ועשתה את אותה תנועה כמו הארי.

"ואלה שלושה אידיוטים" התחלתי, מצביע על שלושת חבריי. "ליאם, זאין ונייל. ליאם עם השיער החום, זאין עם השיער השיער השחור, ונייל הבלונדיני שמנסה להיות כמו כולם"

"היי!" נייל צעק. "אני פשוט אוהב שיער בלונדיני"

"אוקי, שניכם, לכו לעשות את שיעורי הבית שלכם. אם אתם צריכים עזרה, אני אהיה למעלה בקרוב כדי לעזור" הארי ולורן הנהנו לפני שעזבו. בן לקח את מושבו שוב, ואני ישבתי לידו. נייל, ליאם וזאין ישבו בצד השני של השולחן ופשוט בהו בנו בנחמדות, אבל ניסיתי להתעלם מהם.

"חזרה לבעיה הזאת" בן ניקה את קולו. נתתי אנחה מיואשת, אבל הדבקתי את עיניי לדף בכל זאת.

-------

אחרי שעתיים סוף-סוף הגענו לאנשהו. הבנתי את הדבר הזה עכשיו. אחרי שעתיים. שתי. פאקינג. שעות. איפשהו בזמן הזה זאין עזב לאסוף את הארי מבית הספר.

בן אמר שהוא חייב ללכת הביתה. הצעתי להסיע אותו, אבל הוא אמר שהוא יכול ללכת. כולנו אמרנו ביי ואני פתחתי לו את הדלת (ג'נטלמן שלי- מתרגמת). ברגע שהוא היה בחוץ, אני סגרתי את הדלת וחזרתי לחדר האוכל והתיישבתי במושבי. הוצאתי החוצה אנחת של עייפות לפני שנשענתי קדימה והנחתי את ראשי על השולחן.

"פיפא?" נייל שאל כשהוא דוחף את ראשי. הסתכלתי עליו כשהוא שם שרבוב ועיני כלב.

"בט, אבל אני אצטרף למשחק אחר כך. אני לא במצב עכשיו"

נייל משך כתפיים. "אז אני פשוט ינצח את ליאם במשחק"

"אל תהיה כזה זי.ן, נייל. אתה יכול אחר כך להרגיש מובך אחרי שאני אביס אותך"

"זה אתגר שמגיע ממך, מר פיין?" נייל חייך.

"לא בשבילי, הורן" והדבר הבא שידעתי היה שליאם ונייל רצים לדן. הם רבו על הקונסולה, מכינים את המשחק. צחקתי כשהנדתי בראשי. אני חבר של חבורה של ילדים.

שמעתי מישהו דופק –לא, חובט- בדלת, ואז מישהו לוחץ על הפעמון בלי הפסקה. אני אפילו לא צריך לחשוב כדי לדעת שזה הארי. הלכתי לעבר הדלת ופתחתי אותה, מגלה את הארי וזאין.

"אש! אתה לא לומד יותר!" הארי קרא. לפני שיכולתי לומר משהו בלי שהוא יפריע לי הוא וזאין נדחפו דרכי ואל תוך הדן איפה שהם פגשו את ליאם ונייל שהיו משחקים. באתי לסגור את הדלת עד שזה נפתח לרווחה. הוא החוצה צווחה כשראיתי מי עמד מולי.

"היי" לוק בירך. הוא נכנס פנימה, משתמש ברגלו בשביל לסגור את הדלת, ואז עטף את זרועו סביבי,מכריח אותי אל הדן. הדבר הבא שידעתי הארי משך אותי חזרה החוצה, משאיר את לוק בוהה בנו עם מבט מבולבל.

"שכחתי, אתה יכול לקנות כמה חטיפים?" הוא לחש. "אכלתי את כל האלו שבארונות אתמול. תיקח את לוק איתך"

"יש לי עוד בעוד ארונו-"

"אכלתי גם אותם"

"למה אתה אוכל את כל הדברים שלי?"

"כי הייתי רעב. איזה מין שאלה זאת? עכשיו לך!" הוא רץ חזרה אל הדן ואז משך את לוק החוצה. הוא דחף ותו אליי ואנחנו כמעט נפלנו, אבל לוק החזיק את ידיי ואיכשהו הצליח להציל אותנו ממעידה. "תהיו זהירים, ילדים" ואז הוא הכריז לשאר הבנים שלוק ואני הולכים לקנות חטיפים. לוק שיחרר אותי ואני לקחתי את מפתחות המכונית שלי מהוו על הקיר.

"בוא נלך לוק" אמרתי. עשיתי את דרכי מחוץ לבית ולוק עקב. צעקתי אל הבית לפני שסגרתי את הדלת. "ליאם, אתה אחראי! תדאג שאף אחד לא נהיה משוגע! וזה הולך כפול להאז וני!"

"למה אני לא אחראי?" שמעתי את הארי מתלונן. החלטתי להתעלם ממנות אז נעלתי את הדלת. ראיתי שלוק חיכה לי במכונית. פתחתי אותה ושנינו נכנסתי פנימה. התנעתי את המנוע ופשוט חיכיתי שהמכונית תתחמם לפני שאני אסע מהחניה.

"אשטון?" לוק שאל בשקט. "אני לא מפריע או משהו, נכון? אני בערך פשוט הזנתי את עצמי אליך"

"לא! אתה לא מפריע. אתה יכול לבוא מתי שאתה רוצה" האמת, אני מעדיף שלוק יזמין את עצמו. אני אהיה מביך אם אני ינסה. "אז.. הארי מכריח אותנו ללכת לקנות חטיפים כי הוא כזה שמן ואכל את שלי מהארונות. אם לא איכפת לך, אתה הולך לעזור לי לבחור חטיפים. אולי כאלה שאתה אוהב?"

"אוקי..." ועם זה שמתי את המכונית על רוורס והתחלתי לנסוע לקנות חטיפים.

הנסיעה עברה בשקט. כל כמה זמן הצצתי בלוק. הוא תמיד הסתכל מחוץ לחלון, כאילו היה בתוך מחשבות עמוקות.

או שהוא היה בוהה בחוץ אל הכחול או בטלפון שלו, מסמס למי שזה לא יהיה בצד השני של הקו. בטח קאלום. או אלישיה.

גלגלתי את עיניי. אני לא אומר שאני מקנא או משהו, אבל אני רואה שום דבר  מיוחד בה. היא פשוט נראית כמו הבחורה הבלונדינית והנדבקת הטיפוסית. לוק יכול לעשות הרבה יותר טוב.

המחשבות שלי המשכו לחזור לנשיקה על הראש. לוק אמר שזה היה מסיבות ריפוי, אבל עדין. הוא באמת מאמין בזה? הוא כזה תמים כדי לחשוב שנשיקה תגרום לכאב לעזוב?

טוב, אם זה כן, אז אני לא אתנגד להיפגע כל יום. שיקלח אותי בנשיקותיו!

תשתוק, אני.

הגענו לחנות, והייתי שמח על זה, ירדנו מהמכונית. לוק במהירות רץ לצידי, והלך לידי אל החנות. הרגע שעברנו את הדלתות האוטומטיות מיד הלכתי למעברי החטיפים, המפתחות בידי.

כשהסתובבתי לוק עדין הלך, אבל לאט הפעם.

"תעזור לי לבחור חטיף!" אמרתי לו. עמדתי מול קרקרי גולדפיש, כי מי לא אוהב אותם? בדרך כלל הם הראשונים שהולכים ברגע שני נכנס הביתה, כי החברים שלי לוקחים אותם ברעבתנות.

לקחתי את קרקרי הגולדפיש והחזקתי אותם בידי כשהמשכתי במורד המעבר למצוא עוד חטיפים.

כמה חטיפים אתה לוקח?" לוק שאל כשלקחתי כמה פרינגלס(ים).

"כמה שאנחנו נוכל לסחוב" אמרתי לו. "אני צריך למלא את הארון חטיפים שלי. עכשיו, אתה יכול לקחת את האהוב עליך?"

"אמ, אין לי אחד אהוב..." התנשפתי אליו. "הם אותו הדבר בשבילי"

"מה עם אוריאו? הם הרבה יותר שונים מצ'יטוס!"

"אותו הדבר בשבילי" קימטתי את מצחי.

"פשוט תבחר משהו. כל דבר. אני רוצה לפחות משהו אחד שאתה ממש רוצה לאכול" צפיתי בלוק מסתכל במדפים. הוא עמד לקחת משהו, אבל הרחיק ידו. "כל דבר"

"אני אהיה בסדר עם מה שאתה בחרת" גלגלתי את עיניי, ואז לקחתי חבילה של צ'יס-איטס.

(Cheez-its)

"הנה, תיקח את זה. אם מישהו ישאל מי לקח את זה, אנחנו נגיד שאתה" הוא הנהן בהיסוס והחזיק את הקופסא כאילו יש בזה מחלה. זה כאילו הוא לא ראה קופסת חטיף בחיים.

כשלקחתי עוד חטיפים נתתי כמה ללוק להחזיק. בשביל הפרוטוקול, אני שאלתי אם הוא יכול להחזיק את החטיפים, הוא אמר שהוא בסדר גמור עם זה.

"אולי כדי שנלך עכשיו? הבנים בטח מחכים לנו" לוק הציע.

"כן, בוא נביא את אלה לקופה" אמרתי. עשינו את דרכינו אל הקופה, שמעתי צחוק של ילדים ו"סערת" כפות רגליים (כאילו, הם רצים- מתרגמת) על הרצפה. הרעש גדל וגדל ואז לפתע משהו נכנס בי ונפלתי לאחור.

"אשטון!"

----

הכל קרה כל כך מהר. רגע אחד הלכתי אל הקופה וברגע אחרי הייתי מתחת ללוק, רגליו מפוסקות מעליי. כל החטיפים התפזרו על הרצפה. ידו הייתה על ראשי, בטח בשביל להגן על במקום שהוא פגע בי. למרות זאת, זה כאב.

"אתה בסדר?" לוק נשמע בפאניקה כששאל זאת.

בלעתי את ראשי אבל הצלחתי להנהן, למרות הכאב בראשי. "כן..."

הוא הוציא החוצה אנחת הקלה ומשך אותי לחיבוק, ידו לא עוזבת את ראשי. הוא ליטף את  שיערי, לוחש לאוזני. "הכל בסדר. אני לא אתן לשום דבר לקרות לך"

שמעתי אישה צעקת על מישהו וילדים בוכים. ואז איש עם שפם עצר לידנו, נשען למטה. היה לו תג שהיה רשום שם 'מנהל'.

"שניכם בסדר?" הוא שאל אותנו. "אני צריך להזעיק את הפרמדיקים?"

לוק התנתק ממני שוב, עיניו הכחולות מסתכלות בשלי החומות. "הראש שלך בסדר?"

"זה ד-דופק קצת"

"פגעת בראשך כל כך חזק?" האיש שאל. לוק רק נראה יותר אשם כשהאיש אמר את זה. "אני די שמח שהבחור הזה היה פה כדי להציל את הקשר בין ראשך לרצפה. היית מקבל פגיעה ראשית אפילו חמורה יותר"

כשהתיישבתי לוק זז ועזר לי לקום. הראש שלי התחיל לפעום בדיוק אז והנחתי את שתי ידיי על ראשי. התגובה הראשונה של לוק הייתה למשוך אותי לזרועותיו.

אישה רצה אלינו וניסתה לעזור. "אני כל כך מצטערת על הבן שלי! אתה בסדר?"

"כן, אני אהיה בסדר" עניתי, למרות שלא הייתי בטוח בעצמי. הרגשתי את לוק מניח את ראשו על שלי ומושך אותי קרוב יותר אליו.

"אני אשלם על החטיפים! לפחות אלה עדין בשקיות שלהם"

"לא, זה בסדר. ההתנצלות התקבלה. שום פגיעה לא קרתה"

"אבל הראש של-"

"זה לא הייתה אשמת בנך" לוק הפריע מפתיע אותי ואת האישה. "זו הייתה טעות שלי. אבל אתה יכולה לפחות לעזור לי לקחת את אלה לקופה"

"הו! ב-בטח!" לוק סחב אותי אל הקופה ואמר לי להחזיק בזה כשהוא יאסוף את הכל. אמרתי לו שאני בסדר, אבל הוא סירב לשמוע את זה.

אז צפיתי בלוק, האישה, הבן שלה והמנהל מנקים הכל מהרצפה. עוברי אורח עוזרים, ואחרים מוודאים שאני בסדר. (חמדמדים שכמוהם, אני הייתי הולכת לאשטון J -מתרגמת)

המנהל אמר לי וללוק שהחטיפים על חשבון הבית. הוא התעקש שאני אשמור את כל כספי בארנקי, לא משנה כמה פעמים אני סירבתי להצעתו. לאיזה יום זה התהפך, הא?

לוק היסס בהתחלה אם לתת לי לנהוג, אבל אמרתי לו שאני יכול להצליח. הוא אמר שהוא ינהג, אבל אז אני שאלתי אם יש לו רישיון. הוא לא אמר כלום אחרי זה.

איזה דורק, צחקתי בראשי.

הוא אפילו שחב את כל השקיות שלא יכולתי להתווכח איתו על זה. על פיו, פינגווינים צודקים 99 אחוז מהזמן. הוא אמר שאם אני אתווכח אני אקרא תיגר על חוקי הפיזיקה, מה שלגמרי לא לעיניין בכל דרך, אבל לא אמרתי כלום, כי הוא כל פאקינג כך חמוד (חמדמד -,- מתרגמת) כשהוא ככה.

הגענו לבית שלי ולוק שחב את כל החטיפים פנימה. הייתי צריך לפתוח לו את הדלת, מכיוון שזרועותיו היו מלאות חטיפים.

הוא הביא אותם פנימה, קורא בקול. "חזרנו!" נייל והארי רצו אלינו ולקחו מלוק את כל החטיפים ולקחו אותם לדן, משאירים את לוק רק עם קופסת הצ'יס-איטס. צחקתי בשקט אליהם כשעשיתי את דרכי אל הדן. אבל אז לוק הניח את ידיו על כתפיי ועצר אותי במקומי.

"לפני שנצטרף אליהם" הוא לחש. "יש לי משהו שאני צריך לעשות קודם"

ואז הוא הניח נשיקה על ראשי. "אתה מרגיש יותר טוב, אשטון?"

הסמקתי הרבה ונשמתי נעתקה. לוק כנראה שם לזה לה, כי הוא גיחך. הוא הניח ת הקופסא של הצ'יס-איטס בידיי והלך אל הדן איפה שליאם היה מול זאין בפיפא.

החלטתי שאולי אף אחד לא רצה לאכול את הצ'יס-איטס, אז החלטתי לשים את החטיף בארון. כשפתחתי את הארון, לא ציפיתי למה שראיתי.

ארון מלא בחטיפים, לא פתוחים ולא נגועים. פשוט איך שאני עזבתי אותם בפעם הקודמת שהלכתי לקנות חטיפים.

בהיתי בארון המלא, מנסה לעבד הכל.

"המתולתל הבריטי הזה" אמרתי בשיניים חושקות. הוא שיקר לי, רק כדי שאני אהיה לבד עם לוק!

אני הולך להודות לו בכך שאהרוג אותו.

אז, צעקתי בכל כוחותיי. "הארי אדוארד סטיילס!"

----------

סיימתיייייייי סופסוףףף ורק שתדעו... זה יצא בוורד 9 פאקינד עמודיםם אומייגאדד

אני רק רוצה להזכיר.. שיש לי פאנפיק חדש.. :) עליי ועל אשטון..

הוא נמצא במשתמש liamsgirl213 ואני מאוד מקווה שאתם תאהבו אותו.. יש בינתיים את הפרולוג (הקצר) והשני פרקים הראשונים..

אני מקווה שאהבתם..

אוהבתתXX