אז אני כמעט בוכה.

אם להיות כנה, זה הסיפור הראשון שאני מסיימת לכתוב אותו בלי אף רגש. כאילו... כאילו לא נקשרתי לסיפור יותר מידי.
האמת, כתבתי אותו רק בשביל רגע אחד שקרה כאן — האונס. כפי שאתן יכולות לראות, אוסטין לא חשב עוד על האונס, הוא הדחיק את זה כאילו זה מעולם לא קרה. הוא לא התלונן, הוא שמר על שתיקה, כמו שרוב הבנים (ואני מניחה שגם בנות) שנאנסים עושים.

זה לא דבר צודק.

גם כשאוסטין סיפר לדמיאן שטסה אנסה אותו, לדמיאן לקח זמן להבין, או בכלל לעכל, שמישהי, בת, אנסה מישהו, בן.
כאילו, זה לא דבר שמקובל בחברה, כי בנים כביכול יודעים להגן על עצמם, אבל לא תמיד.
וזו הייתה הסיבה העיקרית שכתבתי את הסיפור, השאר – רק בונוס.

זה גם סיפור ראשון שבו אני לא עושה שאלות ותשובות, גם כלפיי וגם כלפי הדמויות. זה מרגיש מוזר, אבל הסיפור לא בנוי כל כך טוב, אז אני מצטערת מראש.
אם יש לכן שאלה, אתן מוזמנות לכתוב אותה כאן ואני אענה עליה, אבל לא מבטיחה שאדע לענות על כל השאלות😅

בחרתי ללכת על סוף הגיוני ולא על הסוף המצופה, זה שהרגש מביא.
הגעתי למסקנה הזו כי 1) רוב סיפורי החטיפה שקראתי מסתיימים במערכת יחסים בין הנחטף והחוטף, שאחרי שקראתי עליה הבנתי שזה מזעזע. החטוף בעצם מתאים את עצמו לרצונותיו של החוטף, והוא משכנע את עצמו שאם יחוש כלפיו משהו, החוטף לא ייפגע בו.
וזה מה שקרה כאן.

לכן חשבתי שיהיה עדיף ללכת על ההגיון, שבו דמיאן מבין, בעקבות פגישותיו עם הפסיכולוג (הוא באמת מפגש עם מישהו, ולא אמר לו דבר על אוסטין. הוא פשוט אמר שיש לו בעיה בשליטה בכעסים ושחבריו תמכו בו ללכת לפסיכולוג).
על כל פנים, דמיאן הסגיר את עצמו, וקיבל מאסר של עשר שנים.
באפילוג דמיאן בן 30-31, ואוסטין בן 26, אמילי בת 22.
מקווה שזה לא מבלבל מידי😅

הסיפור הוא סיפור מעגלי, שהוא הפרולוג הוא בעצם האפילוג.
אם תשימו לב, הדפוסים זהים. רק שיניתי את התיאורים קצת, אבל זה המבנה של הפרולוג:
מישהו משקיף על אוסטין ואמילי מרכב, אבל לא מרכב כהה חלונות ושחור, אלא מרכב אזרחי בצבע תכלת.
וכפי שאפשר לספר, אוסטין זיהה את דמיאן, אך לא תואר אף רגע בעקבות המפגש, הוא רק אמר את שמו.

וזה כל מה שדמיאן נותר בעיניו – שם שלעד יהיה חקוק בזכרונו.

°
°
°
מקווה שאהבתם את הסיפור!

דעות, שאלות, דרישות?

אני אבוא בעוד זמן קצר עם סיפור חדש, בתקווה שזה אכן יהיה הסיפור:

*תופים בבקשה*

"HOPE"
BOYxBOY romance.

יש למה לצפות, זה כל מה שאגיד.

זה סיפור מיוחד, על קפטן נבחרת הפוטבול, ביסקסואל מוצהר, שיש לו קראש קטן-- גדול, על ילד שקט ומופנם.

הסיפור עדיין בשלבי כתיבה, אבל הולך לי טוב, ואני מקווה להעלות אותו בשבועיים הקרובים!

ולגבי יוניקרון - אני עורכת אותו עכשיו, אז ייתכן שגם אותו אני אעלה (את הגרסה הערוכה, כמובן).

מקווה שתשארו איתי!

🌼

אלה היו דברי הכותבת, בלה רוז.

- BELLA ROSE -

Be Empty Like lost Angel, Remember Only Strong Eyes.

🌻