דמיאן צובט את לחי שמאל שלי בחיבה מפתיעה, עיניי נפערות וסומק בהיר מתפשט על פניי. "אתה חמוד. קדימה, איזה שוקולד אתה רוצה?" הוא שואל, אני מופתע שניתנת  לי זכות הבחירה, מביט בתוכן המגש ומיד מצביע על הביצה, מעדיף לאכול בריא (אני אשבע לזמן רב יותר מאוכל בריא) על פני אכילת שוקולדים וממתקים. נראה כי דמיאן הופתע מבחירתי, חרף זאת הוא מגיש לי את הצלחת ואני אוחז בה בקושי רב, חולשה פוקדת את ידיי אולם אני לא נותן לזה להכשיל אותי. התמודדתי עם קצת יותר מרעב כשהייתי עם אמילי, אני מסוגל לעמוד בזה. "תודה," אני אומר, קולי נשמע טוב יותר. "אין על מה, אוֹסְ." אני עוצר. אמילי עולה במחשבותיי. היא לבטח גוועת, האם היא בטוחה? הלוואי וידעתי. ראשי מלא בקריאותיה של אמילי בשמי. איך ילדה עיוורת יכולה לשרוד ברחוב הפרוע והמסוכן? אמילי; אמילי; אמילי. איך העזתי לעזוב אותה? 

"אוסטין?"

"אמילי." אני לוחש, זעם פוקד את עיניו של דמיאן, בזווית עיניי אני מבחין בתנועה הקטנה והבלתי מורגשת שעושה - הוא חושק את לסתו, מהדק את התחתונה עם העליונה, נשימתי נתפסת בגרוני. הוא עוצם את עיניו, שפתיו נעות בקושי, אני מניח כי הוא סופר משהו, חזו עולה ויורד בקצב המילים שמבטא אך אינו משמיע בקול, אני משער כי מנסה להירגע. ובכן, יכול להעיד כי אין הדבר עובד לו. "פאק," הוא ממלמל חרש, מסנן מבין שיניים חשוקות. "פאק!" הוא נוהם, מעיף את מגש האוכל מברכיו, נותן למים להישפך ולכלים להתנפץ, אני מתכווץ, פחד פוקד אותי, רסיסי זכוכיות וחרסינה עפים לכל מקום. דמיאן נעמד לפתע, אוחז בשערי, אני עוצם את עיניי, נחרד לגלות כמה רגוע ושמוט גופי באחיזתו. האם זה אומר שהפסקתי להיאבק? מעולם לא חדלתי ממאבק, זה תמיד היה לשרוד, מה קרה לי? אני מיד מקשיח את שריריי, אולם זה רק גורם למכה לכאוב יותר כשהוא זורק את גופי על רצפות החדר הנקיות. "מי זו אמילי, לעזאזל!" הוא נוהם, אינני בטוח אם שואל זאת, לכן לא עונה לו, לא מעז לפתוח את פי. הוא כמו מחקה את קולי, מגביה את קולו הנמוך והצרוד והופך אותו לצפצפני יותר, עושה תנועות מוזרות עם ידיו, "אמילי, אמילי, אמילי. כל הפאקינג יום אמילי. אני לא רוצה לשמוע את שמה שוב, שמעת, אוסטין? בלי אף פאקינג אמילי בבית שלי!" אני מנסה שלא לנחור בזלזול לנוכח החיקוי הכושל שלו, בברור מודע לכך שקולי לא נשמע אף לא במעט כמו הקול שעשה. 

דמיאן תופס באוזני ומושך אותה, לרגע חולף אחד אני חושש כי אחיזתן החזקה של אצבעותיו באוזני תקרע אותה מראשי. "ממזר קטן, ענה לי!" הוא נוהם, חשש חדש ממלא אותי - חוש השמיעה שלי. נדמה כי צלצולים הם כל מה שנשמע באוזן ימין, האחת שדמיאן נהם בתוכה. "או-אוקיי," אני מצייץ, שיניי אוחזות בשפתי התחתונה בחוזקה. "תשובתך לא מתקבלת, אוסטין. ענה לי, האם הבנת את החוק החדש, או שאתה מעדיף ללמוד אותו בדרך בה למדת את כל השאר?" על אף קולו הרגוע אני יכול לזהות שם עצבנות. אני פוער את עיניי לנוכח דבריו ומיד מביט בו, רואה בעיניו כלום פרט לתאווה, תשוקה כה עזה לראות בכאבי, לשמוע את זעקותיי. ראשי נע, אני מניד אותו לשלילה באטיות, כמו מהופנט להבעה בעיניו, אולם אז כמו מקיץ מחלום ומיד פותח את פי, אישוניי מתרחבים בפחד, לעומת אישוניו הצרים, עיגולים שחורים קטנים בין זרדים וענפים חומים כהים - כה כהים עד שנדמים לשחור. אני גומע רוקי בקול, "הב-הבנתי את החוק ה-החדש, דמיאן." קולי חנוק ודמעות כאב נקוות בעיניי, הוא מחזק את אחיזתו באוזני, כמו מועך אותה בין כמה אצבעות.

עיניי עצומות בחוזקה, נשימתי נקטעת בגרוני כשאני מנסה כה חזק לא לאפשר לדמעות לזלוג. "א-אתה מכאיב ל-לי," יבבה חנוקה בורחת מפי, אני חושק את שיניי. אין לי כל צורך לפקוח את עיניי כדי לדעת באיזה מבט מביט בי - אותו אחד החושק לשבור אותי, חושק לחזות בנפילתי, חושק להיות האחד הדוחף אותי מראש צוק. "בבקשה..." מדוע אני מתחנן? "ה-הכל מובן, אין צורך באף דרך אחרת, הבנתי שאסור לי לומר את שמה. אנ-אני יודע שאתה לא אוהב אותה, ה-הבנתי ג-גם את זה. בבקשה, ז-זה כואב לי-" יבבה הצורמת באוזניי יוצאת מפי, חונקת את גרוני יחד עם הדמעות. זה נדמה כאילו גוש צמר נתקע שם ומסרב לאפשר לי לנשום כמו שצריך. "אני שמח שהבנת את זה." הוא אומר, לאחר מכן משחרר את אוזני, מעביר את אצבעותיו במורד גרוני, מרים את ידו כשמגיע לחזי. 

עיניי מתרחבות, הפעולה שעשה... אותה אישה העבירה את שפתייה שם. ראשי כמו מסתובב על כתפיי ואני לא מסוגל למקד מבט. מדוע נתתי לה לגעת בי? למה לא העפתי אותה? למה נכנעתי לרעב? בקהות חושים אני מרגיש את ידו של דמיאן בשערי המלוכלך. חטיף, כך האישה קראה לי כשהעבירה ידה בשערי. חטיף. ידייה המלוכלכות הברישו את כל גופי, ציפורניה שרטו אותי, היא חיללה אותי - או שמא אני חיללתי אותה? גועל כלפי עצמי תוקף אותי, אני רוצה לקרוע את עצמי מעורי שלי, לא שמרתי על גופי, מה אמילי תחשוב? מופקר, אני אומר לעצמי. ילד מופקר, ממזר מופקר וחלש. לא יכול להגן על עצמו. אמילי לבטח מסתדרת טוב יותר בלעדייך. אני נשנק בהפתעה, האם היא באמת מסתדרת טוב יותר בלעדיי? לבטח רק האטתי אותה איכשהו, אולי מנעתי ממנה הזדמנויות לממש את כישרונה החבוי אפילו מפניי? 

"הי, אוסטין?" קול חותך את מחשבותיי, לחרדתי אני ער לכל מגע הנוצר עם גופי. דמיאן מבריש את הלחי שלי עם גב כף ידו. "אני- משהו קרה?" דמיאן שואל, אולם קולן של מחשבותיי גבוה יותר. מופקר, קול מחשבותיי אומר. ממזר מופקר.
"אני מזהיר אותך, אל תתעלם ממני." הוא מסנן, אולם דבריו כמו נכנסים לראשי מאוזן אחת ומיד יוצאים מהאחרת, אינני מסוגל להביא את עצמי למצב של הקשבה מלאה, מיצי מרה עולים בגרוני, כאילו כל מה שאכלתי (ביצה וקוביית שוקולד) משתוקק לצאת מגופי איכשהו, ובוחר בדרך המהירה מעלה.
חלחלה עוברת בי כשאני בולע את החומר החומצתי בחזרה. הטעם חמצמץ ומר - דוחה. ממש כמוך, הם אומרים. מפקיר את גופך כך, מה אחותך תחשוב?
שמה כמעט מתגלגל מלשוני, אך אני תופס זאת בזמן ונושך אותה, כנראה חזק מידי מאחר ודם פורץ ממנה, רק מחמיר את הטעם המר שבפי.

דמיאן מניח ידו על כתפי, שערותיי סומרות כשאישוניי מתרחבים. מילים מתנגנות בראשי, הלוואי ויכולתי להעיף אותן. "כדאי שתנוח עכשיו..." קולו של דמיאן גווע, נראה כאילו ערפל כבד מכסה את עיניו הכהות, דעתו לבטח מוסחת מדבר מה.
ידיו החזקות מרימות אותי מהרצפה כאילו הייתי לבובה חסרת משקל.

זונה ממין זכר, למה אתה מרשה לו לגעת בך כך? מופקר.

נדמה כי אין גופי בשליטתי כאשר אני מתנער ממגעו, מועד אחורנית בחוסר איזון רגעי. אני לוקח שאיפה ארוכה, משחרר את האוויר אט-אט. "אוסטין," הוא נושף, פניו מספרות לי את ההפתעה והבלבול שחש כרגע, אולם כל מה שדעתי עסוקה בו זה הצריבה במקום בו ידיו של דמיאן היו. "אל תגע בי." אני אומר, נדהם כששומע את היציבות בקולי, נוגדת לחלוטין את שאני מרגיש.

הוא מרים את אחת מזוויות פיו, חושף רק קצת משיניו, עיניו מבליחות בזיק, אולם הרגש נעלם יותר מידי מהר כך שאין היה ביכולתי לפענח אותו. שעשוע זורח מעיניו, חיוכו הממזרי מספר לי שהוא לא עומד לעזוב בקרוב, הבעתו משדרת כי הכנסתי את עצמי למקום שהייתי מעדיף להישאר רחוק ממנו. "התנגדת לי הרגע, אוסטין?" הוא שואל בשלווה מעוררת חשד, אני מיד ממהר להניד את ראשי לשלילה, פוער את עיניי וממקד את מבטי בעיניו הכהות, אולם לפני שמספיק לענות לו הוא מדבר, קוטע דברים שלא נאמרו. ידו הימנית מברישה את לחי שמאל שלי, מחליקה מיד במורד זרועי ואוחזת במותן שלי, עורי מעקצץ ומיצי מרה עולים בגורני. ידו השמאלית אוחזת בסנטרי, הוא רוכן לעברי עם פניו, לוקח מבט קרוב יותר על הכווייה שעשה לי רק אמש, אולם נדמה זה כי היה לפני זמן רב. "אני יודע שאתה אוהב את זה, תן לזונה הפנימית שלך להתפרץ, בדיוק כמו ביום שישי בלילה." כל הבעת פניו קוראת עלי תיגר, הוא מקניט אותי, אולם אני לא מוצא סיבה להתעצבן עליו אלא מכוון הכל על עצמי. זונה. ילד מופקר. אישוניי מתרחבים, שפתיי נפשקות ונשימתי נתקעת בגרוני. 

הוא רוכן קרוב יותר, נשימותיו חמות כנגד אוזני הימנית. "ממזר מלוכלך, חשבת שתסתיר ממני את נשיכות האהבה שהזונה ההיא השאירה עליך?" הוא לוחש כנגד עורי, נושך את תנוך אוזני. לבי פועם במהירות מפחידה, אני שומע את פעימותיו באוזניי, מהדהדות בראשי כאילו הלב נמצא שם ולא בחזי. "אני יותר משמח לדעת שאתה מוכן לזה סוף-סוף." ידיו מטיילות על בטני, נעות מטה ומעלה וממששות והמגע כה צורב. המצית עם הלהבה קופצת לנגד עיניי, המגע שלה על עורי... אותה תחושה נוראית, אולם הפעם האש כמו שורפת אותי מפנים גופי. אינני אוהב זאת. שיתרחק ממני, אני לא זונה. 

אני נושך את שפתי התחתונה כשמרגיש את שפתיו של דמיאן כנגד עצם הלסת הבולטת שלי. דמעות נקוות בעיניי. התרחק! אני רוצה לצעוק. תתרחק. תתרחק.
"תתרחק!" אני צורח לפתע, מועד אחורנית, משתחרר מאחיזתו ומיד עוקף אותו, לא נותן לסחרחורת הפוקדת את ראשי להאט אותי, נכנס לחדר הראשון שרואה וסוגר אחרי את הדלת. אני לא רוצה לראות אותו. אני לא רוצה לראות אף אדם כרגע. אני לא זונה, הוא לא יכול לגעת בי כך.

לבי פועם כה מהר עד כי אני חושש שישבור את כלוב צלעותיי ויפרוץ את חזי. כשראייתי מתמקדת שוב אני חוקר את החדר, מלא הקלה כשרואה כי נכנסתי לחדר האמבטיה. מרגיש כה מלוכלך לפתע, אני פושט את בגדיי בידיים רועדות, נכנס לאמבטיה ופותח את הברז, נותן למים החמים לצרוב את עורי הפצוע, צבעם של המים נעשה עכור מהזוהמה שעלי, אני שוקע במקומי עד שהמים מכסים את כל גופי, נושף מתחת לקו המים ושומע את הבועות היוצאות מפי מתפוצצות. גופי כה כבד, אני חושב. אולי רק אנוח לזמן מה...

המים מעמעמים את כל הרעשים, כולל אלה שהיו בתוך ראשי. השקט כה מבורך כרגע, שאני לא רוצה לוותר עליו, לעולם.