מגע קל בראשי מקץ אותי משנתי. אצבעות ארוכות וגסות עוברות ברכות מפתיעה במורד הצד הימני בפניי, מרפרפות מעל הלסת שלי, מעירות נקודה כואבת, גורמות לאזור לצרוב, אני גונח בכאב. "שיט," קול עמוק וצרוד ממלמל חרש, אני מיד פוער את עיניי, יודע רק אדם אחד שהקול הזה בבעלותו. אישוניי מיד מתמקדים בדמיאן, אני מנסה לראות אם עדיין לובש את המכנסיים המלכולכים בקיא שלי, אולם נוחל כישלון. עיניי מרצדות בחדר, מחפשות סימן היכר כלשהו, אך מהר מאוד אני מבין שזה לא החדר שדמיאן הקציב לי, החדר מפואר יותר ומלא בצבע, לא נדרש לי הרבה זמן כדי להבין שאני בשטח אסור - חדרו של דמיאן.

נשימתי נתקעת בגרוני, אני מיד מזדקף, מנסה לקום מהמיטה הנוחה. "א-אני מצטער ד-דמיאן, אנ-אני מצטער ל-לא... ל-לא-" נשימתי מאיצה, ידיי רועדות, פחד מאבן את גופי ואני לא מסוגל לנשום כמו שצריך. חרדה אוחזת בי ומטלטלת את גופי. הוא מהסה אותי, מניח אצבע מורה על שפתיי, משעין אותי שוב על הכריות הנוחות, מסדר מעלי את השמיכות, אני משער שזה בשביל שיהיה לי חם ונעים אולם אני כה מפוחד, שאני חושש כי לא יוכל אי פעם להנעים את שהותי הזמנית בחדרו. "אתה צריך לנוח, ולאכול. הבאתי לך כמה חטיפים." הוא מחייך אלי אחד קטן, אני לא יכול למנוע מחשד לזחול אל עיניי, פחד מהלא נודע פוקד אותי. פחד שדמיאן יתהפך שוב. פחד להקיא שוב.

הוא מניח על ברכיו מגש מלא בשוקולדים, ביצה קשה (חתוכה) ומים. אני מביט בו, ואז במגש מלא האוכל, ושוב בו, ואז במגש ואז בו ושוב במגש, עוצב את עיניי בחוזקה כשראשי כואב לפתע. ידו אוחזת בכתפי, אצבעותיו סוגרות עליה, אני נאנק בכאב, מושך את ראשי אחורנית אולם לא מייבב, נושך את שפתי התחתונה כשדמעות פוקדות את עיניי, ידעתי שזה לא יישאר זמן רב, דמיאן אכזרי מידי בשביל להיות נחמד, אולם לפחות הוא ניסה ואני מודה לו על דקות ספורות של רוגע. "פאק," הוא מקלל, אני לא מעז להביט בו, לא פוקח את עיניי. אינני רוצה לראות אותו לפני שמכה אותי. המזרן עליו אני שוכב זז, גופי נדרך, אני אומר לעצמי כי המכה עתידה להגיע בכל רגע נתון. אך היא לא מגיעה, לא לאחר דקה ולא כאשר חולפות שתיים, אני מרפרף עם ריסיי, פותח את עיניי עד המחצית, רואה את ידו מושטת לכיוון פניי ומיד עוצם את עיניי בחוזקה בחזרה, מפנה לו את צד ימין של ראשי, הסנטר שלי זקור מעלה ולבי מאיץ פעימותיו, אימה משתקת את גופי. "ל-לא, אוֹסְ..."

אני פוער את עיניי, מיד מביט בו כשהלם מכה את גופי כחשמל ומשתק אותי. אני תולה בו עיניים פעורות עם אישונים מורחבים. "אוֹסְ... טִין?" לראשונה עד עכשיו, קולו מהסס. אני לא אומר דבר, אולם אז חושב על ההשלכות ולכן פותח את פי אך אף צליל לא יוצא, אני מנסה לדחוק בעצמי אולם זה גורם לשיעול מפחיד, זה כאילו להבות שורפות את גרוני. דמיאן יעניש אותי אם לא אדבר. הוא ישרוף אותי. הוא יכה אותי. נשימותיי מואצות ואני מנסה לדבר שוב ושוב אולם זו אותה תוצאה בכל פעם, עד שאוויר לא מגיע כלל לריאותיי. "הפסיק לעשות את זה! מה עובר עליך?" דמיאן קורא, אני יכול לשמוע כעס פוקד את קולו. אני רק מכעיס אותו. הוא יעניש אותי. דמעות נקוות בזוויות עיניי. אני לא רוצה להיענש, "אני א-אהיה ילד טוב," אני אומר חרש, ספק ממלמל לעצמי. "א-אל תעניש אותי א-אני אהיה טוב."

"מה..." צחוק לחוץ נפלט משפתיו, אינני מבין מדוע הוא לחוץ, הוא יודע שזה מה שיהיה. הוא לא נלחץ מהעונשים, אלא רק נהנה להביא אותם, לבצע אותם. "אל תדבר שטויות, אוסטין. אתה כבר טוב." הוא ממשיך, אני מניד בראשי, תחילה לאט ואז זה מתחיל להאיץ, סחרחורת פוקדת אותי אולם אני לא מפסיק, החרדה נועצת ציפורניה עמוק בתוך לבי. "אנ-אני בסדר, אנ-אני לא צריך לאכול. תודה דמיאן. סליחה. תודה." אינני יודע מה עוד להוסיף, האם יכעס עלי אם אוכל? האם יכעס עלי אם לא אגע באוכל? בטני מקרקרת, אני נאנק, פוער את עיניי כשמגלה שדמיאן יחשוב שלבטח שיקרתי לו, מיד מביט בעיניו הכהות, באור שבחדרו הן נראות כהות יותר, ריסיו הארוכים מצלים על ארובות עיניו, מבליטות אותן. "אוסטי-" הוא מתחיל לומר אולם בטיפשות כה רבה אני קוטע אותו, "אנ-אני מצטער, דמיאן! אל תפגע בי, אני מצטער. סליחה. אני מצטער. זה לא יקרה שוב בבקשה אל תפגע בי! א-" הוא מניח אצבע על שפתיי, אני לא מעז להסיר את עיניי הדומעות מעיניו, משהו המתקרב לצער מכה בעיניו, אולם זה נעלם במהירות שהגיע. "תשתוק קצת, ג'יז." הוא נושף, משפיל את ראשו וכשמרים אותו חיוך מקשט את פניו. אני לא יכול להסיר את הבלבול מפניי, מה דמיאן עשה עם דמיאן האחר, האכזר יותר?

"אתה צריך לאכול, זה בסדר. אני מרשה לך לאכול, לא כאילו אתה צריך אישור לזה, הרי לא היה חוק על אוכל, נכון?" הוא מהסס, וכך גם חיוכו והצחוק שפולט הנשמע מאולץ קצת. אני מתיישב בהיסוס, מנסה לזייף צחוק, חיוך -משהו- בחזרה אליו, אבל נחרד לגלות כי אין ביכולתי לעשות כן. האם שאל שאלה? ואם כן, אני צריך לענות עליה? אני מיישר את עיניי עם שלו, "ל-לא היה אף חוק לגבי האוכל," אני אומר, קולי בקושי נשמע. החיוך על שפתיו כמעט נעלם, האם זו אשמתי? האם אני צריך להתנצל? אני לא מחכה שיגיד משהו, ממהר לעשות את הדבר הראשון העולה בראשי. "אני מצטער." אני אומר במהירות, משפיל את ראשי, נושך את שפתי התחתונה כשבטני מקרקרת בשנית, שומע את דמיאן מגחך. האם ירצה שארעיב את עצמי רק למען הנאתו? אני חושש מהתשובה. אני לא רוצה לרעוב עוד.

"קדימה, אוסטין, תאכל. לא הבאתי את המגש הזה לחינם," הוא אומר, גורר את גופו ומתיישב על ידי, מסדר את המגש על ברכיו, אני לא מעז להביט בו. "תודה על שטרחת עבורי," אני ממלמל חרש, נזכר ששכחתי להביט בו, מיד מרים את ראשי ונותן לעיניי לפגוש בכעס שלו, אישוניי מתרחבים, האם יפגע בי? הוא מסיט את ראשו ועוצם את עיניו, לוקח נשימה עמוקה לפני שמשחרר, מביט בי שוב עם חיוך קטן, הוא לא מגיע לעיניו - ממש כמו שהקודמים לא הגיעו לשם. הוא לוקח קוביית שוקולד ומוציא אותה מעטיפתה, מושיט לי אותה, אני מביט בשוקולד ואז בדמיאן, מה עכשיו? "אני-אני יכול?" השאלה כמו נפלטת מפי, פחד מכסה את כל גופי בפעם האין ספור היום כשכעס מערפל את עיניו. "ס-סלי-" הוא קוטע אותי. "די עם זה! תפסיק לבקש כל דבר!" הוא קורא, זעם לוקח כל היגיון ורוגע מקולו, אני מיד מתרחק. "אנ-אני מצטער, אנ-אני לא א-אבקש ש-שוב-" מלמולים כמו נשפכים מפי, חולשה מוזרה אוכלת את גופי, רעב מוכר מידי פוקד את גופי. "אלוהים אדירים אוסטין, לא התכוונתי לזה ככה- טוב, אין זה חשוב כעת. תאכל." הוא מכניס את השוקולד לפי, מחכה שאתפוס בזה עם שיניי לפני שמזיז את ידו.

הוא מחייך אלי, בהתחלה בהיסוס, אני מנסה לזייף אליו אחד, מכריח את עצמי למתוח את שפתיי על אף שתנועה כה פשוטה כמו זו מכאיבה בחבורה שבלחי שמאל שלי, ואז חיוכו מגיע לעיניו ואני לא יכול לעצור מחשבה בוגדנית מהסתננות אל ראשי.

החיוך מחמיא לו הרבה יותר מההבעה הזועפת.

°
°
°
הפרק היה מוכן לפני יומיים אבל התעצלתי.

תגובות מישהו משהו?

🌻תגיבו ותצביעו🌻