נדמה כאילו גם הבית רוקד יחד עם הבסים החזקים של המוזיקה, צחוק וקריאות עידוד של בחורים ובחורות הלומי יין הם כל מה שאני שומע דרך קירות חדרי. הדלת סגורה ואני חושש לצאת, אולם בטני מקרקרת ואינני יודע מתי המסיבה הזו תסתיים. דמיאן הזהיר אותי להישאר בחדר, הוא אמר שזה הכי טוב בשבילי ("יהיו שם אנשים רעים, אוסטין. אנשים רעים שיעשו בך מעשים רעים"). מבטו היה כה רציני, דבר שאני לא נתקל בו הרבה אצל דמיאן - לרוב הוא כועס או חסר רגשות - לכן החלטתי שלא משנה מה יהיה אני אשאר בחדר הבטוח שדמיאן הקציב לי. כאב חד חוצה את בטני, אני מתאמץ שלא לצעוק, דמעות נקוות בזוויות עיניי כשהחיה הרעבה שבתוכי קורעת אותי, חופרת עם אצבעותיה החדות בקיבתי.

אני נעמד בקושי, נתמך בקיר. הם לא ישימו לב אלי, אני אתגנב ממש מהר, בדיוק כמו שהייתי עושה עם אמילי. נשימה עמוקה נכנסת אל תוך ריאותיי לאחר שאני נושף, חלק בי באמת מאמין שאצליח לעשות זאת. צעדיי חרישיים כשאני יורד במדרגות, לא מרים את מבטי מהמקום בו אני דורך עליו; אם לא אביט בהם הם לא ישימו לב אלי. אני מגיע למטבח בהצלחה ומיד פותח את המקרר, מוציא לעצמי בקבוק מים ולוקח תפוח מאחת הקערות שעל השולחן, בטוח כי זה יספיק לעת עתה. כשהשלל בידיי אני ממהר לעלות את המדרגות שירדתי, מרגיש בסיפוק על כך שצלחתי במשימתי, אולם כל זה נדמה שנגמר כאשר הדלת נפתחת בחריקה, אני מיד מרים את מבטי, עיניי פעורות בפחד. "שלום לך, חטיף," אימה מציפה את גופי, פי מתייבש ואני לא מסוגל לעשות דבר. האישה שנכנסת לחדר לובשת על עצמה שמלה קצרה ועקבים עצומים, אני תוהה איך היא מצליחה ללכת עליהם.

ציפורניה האדומות והארוכות עוברות דרך שיערי השומני, "ילד יפהפה," היא הומה, מורידה את אצבעה ונוגעת בשפתיי, עינייה אוחזות בתאווה. "פאק, אני לא מאמינה שהזין הזה לא חלק איתנו יהלום כמוך." לפני שאני מסוגל להבין שפתייה המרוחות באודם כהה מוצצות את צווארי, כל גופי קופא, אני לא מסוגל לזוז על אף שרוצה להתנגד. מי היא? עִזְבי אותי! אני רוצה לצרוח, אבל הזעקה נשארת עמוק בתוך גרוני היבש. הבחורה מושכת ממני את החולצה וזה כמו מחזיר אותי לקרקע, "ד-די-!" אני מחניק החוצה, שפתייה מוצצות את עצמות הבריח שלי, היא נושכת ומלקקת ושואבת את עורי אל תוך פיה, אני מייבב ונאנק, מנסה לא להישאב אל תוך קיפאון שוב. היא מנסה להוריד ממני את המכנס אבל אני מתנגד וזז בין ידייה, "תפסיק לזוז!" היא צורחת וסוטרת לי, ציפורניה שורטות את הלחי שלי, טעם מתכתי מטבל את פי. היא מורידה ממני כל פריט לבוש שהיה עלי, מורידה את החלק העליון של שמלתה ואף את ההלבשה התחתונה שלה, אני עוצם את עיניי בחוזקה, מפלל בלבי שזה סיוט, חלום בלהות.

זה לא מרגיש כך כשהיא סוטרת לי שוב, מושכת בשערותיי, רגלייה בצידי גופי כשהיא לפתע מתיישבת עלי, גונחת בקול. דמעות ריקות זולגות על רקותיי, אני מרגיש את הבעתי נעשית מזוגגת כשהיא מתחילה לזוז כשאני בתוכה, דעתי נלקחת הרחק ממני ואני לא רוצה להיות שם, אני לא רוצה להיות נוכח כשהיא קופצת עלי ומזיזה את עגנה במעגלים, לוקחת את ידיי ונוגעת בעצמה איתן, גניחותייה לא עושות לי דבר פרט לבחילה. למה היא לא עוזבת אותי? אני לא רוצה את זה, אני רוצה לצעוק. עזבי אותי, הניחי לי! אם כי נדמה שקולי נתקע בגרוני כאשר היא קמה ממני ודוחפת אותי על הרצפה, כאילו הייתי לבובה חסרת חוליות, הבחורה ממהרת למקם את ראשי בין רגלייה ואני מנסה להתרחק, דוחף אותי ממנה אבל נדמה שהיא חזקה יותר. ידיי אוזות בירכייה, קרוב מאוד למפשעתה החשופה לרווחה, מיצי מרה עולים בגרוני, איך הגעתי למצב הזה?
"ד-דיי! אנ-אני ל-לא-" אני מנסה לומר משהו אבל קולי חנוק, דמעות זולגות במורד פניי.
אני לא רוצה להיות כאן.

הבחורה מושכת את ראשי דרך שיערי, מחייבת את פניי לגעת באזור הצנוע שלה. מדוע מתייחסת לגופהּ בכזה בוז? מדוע לא נותנת לעצמה את היחס הראוי לה? היא יפה, היא יכולה להשיג הכל וכל אחד - למה בוחרת היא לכפות את עצמה על נער בן (כמעט) שש עשרה? גניחותייה נשמעות רמות מבעד למוזיקה, היא אוחזת במפרקיי ידיי בצורה כואבת, אני מייבב כשהיא לא מניחה לי לנשום. "פאק-" היא גונחת אחת קטועה, מגבירה את מהירות התנועה של ראשי ואני רוצה להיעלם. היא עוזבת את מפרקיי ומתחילה לגעת בעצמה בנוסף למה שגרומת לי לעשות עם פי. אני רוצה להיעלם; אני רוצה להיעלם; אני רוצה להיעלם.

נוזל חם ומלוח מורגש על פניי לאחר שהיא גונחת, ספק נאנחת בהקלה. מיצי מרה עולים לגרוני, טעמם החומצתי מתערבב יחד עם המלוח, היא עוזבת את שיערי, מתנשפת כאילו סיימה כעת ריצה ארוכה. גופי קורס על הרצפה ולפני שאני מסוגל להבין את המצב אני מקיא את המאכלים שלא היו בקיבתי, צבע הנוזל הוא משהו כמו ירוק זרחני, ריחו החומצתי מגרה את אפי ונדמה שהקיא לעולם לא פוסק. 

יד מלטפת את שיערי המלוכלך, ציפורניה שורטות את הקרקפת שלי. אני גומע את רוקי, מחזיק עוד כמות נכבדת של קיא בפנים, על אף שזה דוחה. "ילד טוב," היא הומה, "גאד, איך דֶמִי העז להסתיר יצור כה מושלם כמוך מפנינו? חכה שכולם יראו אותך, לעזאזל אתה תהנה ממה שנעשה לך." בקולה נכנס גוון שמעורר בי אימה, התנהגותה ואופן דיבורה כה מזכיר לי את דמיאן שאני נחרד. האם דמיאן אישר לה לעשות זאת, אישר לאישה הזרה לחלוטין הזו לאנוס אותי? דמעות עולות בעיניי, אני לא מסוגל לעצור את עצמי מלצרוח, מתרחק ממנה במהירות ברגע שמרגיש שיכול. "א-אל, ב-בבקשה, אל!" אני מחניק, הדמעות המרות מתערבבות יחד עם הנוזלים האחרים, אני מלקק את שפתיי ומיד מתחרט על זה - הדבר ששפכה עלי אותה בחורה נמצא שם. הקיא עלה לגרוני בשנית. לא זמן רב לאחר מכן היא החלה לצחוק אחד מטורף, אחוז דיבוק. "לעזאזל, אני מוכנה לעוד סיבוב! מה דעתך שנרד לשתות קצת ואז נהנה? לא, בעצם אשמור אותך לעצמי, חטיף." התאווה בעינייה משחררת כל כך הרבה פחד מלבי, אני פוער את עיניי ומיד מתרחק ממנה, בגדי מכוסים בקיא וכך גם פניי, אני מצחין ורק רוצה להיעלם, למה היא ממשיכה להציק לי? "אתה בטח אוהב את הטעם של הפורקן, נכון? אני מתה לטעום את שלך גם..." עקבייה מהדהדים בין כותלי החדר. כל צעד שהיא עושה לכיווני אני זוחל על הישבן שלי הרחק ממנה, אולם המרדף חסר הסיכוי הזה נגמר כאשר גבי מכה בפתאומיות בקיר, עיניי נפערות ואני מיד מושך את רגליי לחזי, עוטף סביב ברכיי את זרועותיי הדקות, כמו יוצר סביבי מעין שדה הגנה. הבחורה הזרה פותחת את פיה במטרה לומר משהו, אולם הדלת נפתחת בחריקה חלושה, והיא מיד סותמת את פיה.

אישוניי מביטים לכיוון הדלת לרגע קצר ואני חושש שמעולם לא שמחתי לראות את דמיאן כמו באותו הרגע. אך אז מחשבה עלתה לראשי, מה אם דמיאן שיכור גם ויעשה בי את אותם מעשים שהאישה הזו עשתה? פחד החל לקונן בלבי, אימה שטפה את כל גופי ושתקה את איבריי, נדמה היה שקרח מצטבר בתוכי ומקפיא את כל מערכות גופי הפנימיות. איך אני בורח מכאן? אישוניי החלו להתרוצץ בעיניי, אשר תרות אחר פתח יציאה כלשהו. אני נחרד לגלות שדמיאן חכם יותר ממה שחשבתי - אין אף אפשרות יציאה; הוא עומד על יד הדלת והאישה על יד החלון הנעול בבריח. מעולם לא הרגשתי כה כלוא כפי שאני מרגיש כעת, נדמה שהקירות סוגרים עלי ואני מנסה להיכנס בתוך עצמי אף יותר בתקווה שזה יעזור לי להיעלם, אולם דבר לא נעלם, הכל נשאר; אני נשאר. 

אני נשאר ולא זז, נדמה שהכל זה סיוט אחד גדול המסרב להגיע לקיצו. מעולם לא רציתי להפסיק לחלום כמו שאני מאחל כעת. הרגשה מוזרה מכבידה על לבי, אך אני מכיר אותה טוב מידי כדי לקרוא לה כך - זו המציאות, אין מה שחוויתי עכשיו חלום, זה לא היה, וזה לעולם לא יהיה.

ההבנה מחלחלת אלי אט-אט. זה העשרים ושניים בדצמבר, דקה לאחר חצות (דבר שאומר שיום ההולדת שלי החל רשמית לפני דקה) והמתנה שקיבלתי היא לא אחרת מאיבוד הבתולין שלי (התמימות שלי) לאישה שאני כלל לא מכיר. בחורה שלקחה את תומתי בדרך כה נוראית.
נאנסתי.

°
°
°
אשמח אם תגיבו יותר 💛
איך הפרק? אני גרועה בכתיבת דברים סוטים, מקווה שזה יצא בסדר ומשקף את חוסר האונים שאוסטין הרגיש באותו הרגע, כי, טוב - הוא באמת היה חסר אונים לעומת אותה אישה שיכורה.

🌻תגיבו ותצביעו🌻