דמיאן לא מביט בי. למעשה, הוא מביט בכל דבר אחר פרט בי, כאילו ברגע שיניח עלי את עיניו הן תתגלגלנה בארובותיהן.
אך עובדה זו איננה מפריעה לי כלל.
"אה, אוסטין?" הוא קורא חרש, דבריו הם אינם אלא מלמול חלוש וחסר ביטחון.
מתי דמיאן הפך כה חסר ביטחון לפתע? מתי חזותו הקשה וההחלטית והאכזרית החליטה ללכת? אני דוחף את השאלות האלו לאחורי ראשי, מחליט לעסוק בהן עוד זמן מה
לפני השינה, אולי.
"א-אה, אני יודע שאתה סקרן לגבי אמילי וגברת מק′גי והכל, אבל אתה מפחד מידי לשאול, אז אני פשוט אספר לך. רק... אל תקטע אותי, אוקיי?" הוא נושף, ואז שואף. "תן לי, אה, לספר הכל ברצף ואז תשאל שאלות, אוקיי? אז אני מתחיל."
אני תולה בו עיניים רעבות למידע, שעה שהוא לא תולה בי עיניים כלל.

"סטלה - הבת של גברת מק′גי, שבטח הבנת כבר שהיא אמא של לוק - הקדימה את גברת מק′גי כשהן טיילו בפארק, היא רצה קצת ונתקלה באמילי. היא כמובן התחברה אליה מיד והציעה לה לבוא אליה, ולגברת מק′גי לא היה הלב לסרב, אז היא אישרה לה לבוא, רק עד שההורים של אמילי ייתקשרו לקחת אותה - אמילי לא אמרה על כך דבר.
"לאחר כמה שעות זה כבר החשיך, וגברת מק′גי לא קיבלה אף שיחה, ואמילי גם לא ביקשה להיתקשר. גברת מק′גי שאלה אותה על כך, ואמילי אמרה שהם אינם, שאתה אמרת לה שההורים שלכם אינם.
"באותו ערב גברת מק′גי שאלה את לוק אם הוא יודע משהו עליך או על אמילי, זה היה קצת אחרי שהתייעצתי איתם אם כדאי לי לתת לך לראות את אמילי שוב, כי לא הפסקת לדאוג. הוא אמר לה שדיברתי עליך ושהוא פגש אותך, ואז גברת מק′גי יצרה איתי קשר, מיד אחרי שהיא ביקשה מאמילי להישאר ללילה.
"היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לשחרר את אמילי, ושהוא רוצה לקחת אותה תחת חסותה. היא אמרה שסטלה התחננה לאחות זמן רב, והפרש הגילאים בין סטלה לאמילי לא כזה גדול, משהו כמו שנה, או שנתיים? לא יודע.
"על כל פנים, הבנתי שאם גברת מק′גי תלך לרשויות כדי לקבל את הטפסים של אמילי, אני... זה הסוף. הם יקחו אותך ממני, ואני כנראה אלך לכלא לכמה שנות ריקבון טובות, אבל אולי זה מגיע לי."

הוא לוקח נשימה עמוקה, מנגב את עיניו. משהו בקולו רעד כשדיבר.
לבי כואב, דמעות נקוות בעיניי.
אני לא רוצה ללכת, אני חושב. אבל אז סוטר לעצמי מחשבתית.
בטח שאני רוצה ללכת! אני נוזף בעצמי, אבל משהו בזה נשמע מאולץ. האם השינוי בהתנהגותו של דמיאן גרם לי, איכשהו, מתישהו, להפסיק לשנוא אותו בכזו עוצמה, ואף לחבב אותו?
אני פוער את עיניי, דמיאן ממשיך מיד, נועץ את מבטו בחלון הזכוכית הגדול שבסלון.

"אמרתי לה את זה, כמובן, אבל היא ענתה לי שאין דבר שביכולתה לעשות, ושאני צריך לשאת בתוצאות. אז אני נושא בתוצאות, אוסטין. אני לוקח את האשמה על, על- על החטיפה שלך, אבל לא אזכיר את האונס, כי זה המאבק שלך. אך ורק שלך." ואז בפעם הראשונה היום, מאז ארוחת הבוקר, הוא מישר את מבטו. עיניו החומות נראות עצובות, הן דומעות. לבי נחמץ, אני תוהה אם כדאי לי לחבק אותו, אך מחליט נגד.
"זה יכול להיות היום האחרון שלנו יחד, אוסטין, בייבי." הוא לוחש, קולו נשבר, חיוך עצוב מוצא את דרכו לפניו, אולם אינני רוצה שיבכה.

הוא יפה מידי כדי לבכות.
אני נוזף בעצמי על המחשבה, אך לא יכול להכחיש אותה.

"תגיד משהו," הוא נושף, "בבקשה." הוא מחניק החוצה, וזה מוזר להיות בעמדת כוח כזו.
"אני לא יודע מה להגיד," אני אומר, מופתע למצוא את קולי קר, חסר רגשות. האם זה בגין ההלם, או שמא דמיאן לא הגיע ללבי עדיין? האם חרף כל ניסיונותיו, לא הצליח להגיע אלי כלל?
דמיאן משפיל את ראשו, אבל אז מזדקף ומחייך כאילו דבר לא קרה. אני מכווץ את גבותיי, אך לפני שמספיק לשאול אם הוא בסדר, הוא מיד מספר לי על עבודתו.
"אני עובד בגלידרייה, התחלתי לא מזמן... אבל באשר לבית הענק והכל? זו ירושה, של אחיה התאום של אמי, הוא נפטר מסרטן והוריש את כספו לאמי וכשאמי נרצחה על ידי אבי - היה כתוב בצוואה שלה שהיא ידעה שזה יקרה - היא חילקה את מה שאחיה הוריש לה ביני ובין אחותי הקטנה, ודוד שלי היה ממש עשיר, כאילו, ממש. אני קיבלתי את האחוזה, ואחותי קיבלה את בית החוף, אבי... לא שמרתי איתו על קשר, אני לא יודע מה הוא עושה או איפה הוא, אבל זה לא העניין כאן," הוא צוחק בלחץ, ממהר לסגור את פיו.

"איך זה, לעבוד פתאום?" אני שואל, הוא מרים אלי פנים סמוקות, מסיט שיערות מפניו בתנועה ביישנית. משהו בדמיאן הזה מקסים אותי, אך אינני מסוגל להניח את האצבע על המשהו הזה. "זה, אה, שונה," הוא אומר, מגחך לעצמו. מבלי שאני שולט בזה, חיוך מתפשט על פניי. "זה נחמד, כן. קצת נחמד, לדעת שאני ראוי לכסף שאני מקבל, שאני באמת עובד קשה בשבילו. ולדעת מה הסיבה שבשבילה אני עובד... אלוהים, רק בגללה אני משקיע יותר." הוא אומר, עיניו נוצצות ברגש מוכר מאוד, אך עם זאת זר מאוד.
אני מחכה שיגיד לי את הסיבה, וכשהוא לא אומר, אני שואל אותו.
"אתה, אידיוט קטן. אני עובד קשה רק כדי שאוכל לתת לך יותר- אה," נדמה שהוא קוטע את עצמו באמצע, כי הוא מיד משתתק ואז מחייך אלי, מושיט יד לעברי ומבלגן את שיערי.
אני לא נרתע, לא מזעיף פנים.
אישוניי מתרחבים.

"אני?" אני שואל, תמהּ. תחושה חמה מתפשטת בלבי, פניי מתחממים. "כן, אתה," הוא הומה, טופח על אפי באצבעו, אני משפיל את ראשי, יודע שלבטח כבר הפכתי לבלאגן שלם וסמוק.
דמיאן מתיישב על ידי על הספה הזוגית.
הוא מחבק אותי, קובר את ראשו עמוק בתוך שיערותיי, אני יכול להרגיש בדמעותיו, אולם לא מעיר לו על כך, אלא שעושה את הבלתי צפוי ומחבק אותו גם.
"אני אתגעגע אליך, אתה יודע?" הוא לוחש לשיערותיי, מנשק את קודקוד ראשי. "אתה באמת חשוב לי."
אינני מבין מדוע מתייחס לרגע הזה כפרידה, אף אחד מאיתנו לא אמר שהוא הולך... ואז אני נזכר בפרטי השיחה הקודמים, ומאחל לכך ששכחתי.

גברת מק′גי שואפת לאמץ את אמילי, וברגע שזה יקרה ידעו עלי, ויקחו אותי מדמיאן.
יקחו אותי ממנו.
"יקחו אותי ממך," אני לוחש לאף אחד, דמעות נקוות בעיניי. מתי הספקתי לחבב אותו עד שאינני רוצה להיפרד? עד כמה שאני יודע, לא לפני הרבה זמן רציתי לברוח מכאן.
וגם עד לא לפני הרבה זמן לא הרגשתי בטוח בזרועותיו, והלילה הרגשתי מוגן מפני הרעמים והחושך.

דמיאן, מה עוללת לי?

אצבעותיו עוטפות את סנטרי, הוא מרים את ראשי מעלה רק כדי להסתכל בעיניי, ואז הוא רוכן לפנים קצת, וגם אני, ואז אנחנו מתנשקים, אבל אף אחד מאיתנו לא מניע את שפתיו, רק חיבור שפתיים כדי לחלוק את הכאב. הוא אוחז בי ואני אוחז בו, ואנחנו שנינו שותפים לכאב.

°
°
°
בין הפרקים הכי גרועים שלי.

מה דעתכם, תגיעו ל40 הצבעות שוב, או שהסיפור באמת נעשה כזה גרוע שאיבדנו מלא קוראים בדרך?
לא נורא though, אני מקווה שהם נהנו ממנו שהם קראו עד לרגע שנטשו אופס.

הא, אני עובדת על הפרק האחרון, ואז על האפילוג (לא התחלתי עדיין אופס)
דעות מישהו?

🌼תגיבו ותצביעו🌼