אני יכול להרגיש במבטו של דמיאן עלי, מחורר את פניי, שורף את נשמתי.
אני נושף בקול.
אמילי חיה, ולפי המראה שלה ושל הילדה לידה, אני מניח שלקחו אותה מהרחוב וטיפלו בה. למה שאנשים יהיו טובים דָיַים להכניס ילדה זרה ועיוורת לביתם?
אם להיות כנה, אני מודה להם על כך. אינני רוצה לחשוב מה היה קורה לוּ אמילי הייתה נשארת בלי אף אחד ברחוב, ללא היכולת לראות.
דמיאן מבריש קבוצת שיער סוררת אל מאחורי אוזני. "אני מצטער," הוא לוחש. אני מיד מרים את ראשי, עיניי פעורות, מדוע הוא מצטער? אני הוא זה שצריך להצטער על שהלכתי אליה ללא רשותו. אני פותח את פי, אך קולי גווע על לשוני, ואני מיד מהדק את לסתותיי. אין דמיאן פוגש בעיניי, הוא משפיל את מבטו לידיו. "זו הייתה אמילי?" הוא שואל, מפר את השתיקה המביכה בנינו. אינני יודע מתי השפלתי את ראשי, אולם מוצא את עצמי צריך לזקוף אותו כדי להביט בדמיאן בהשתהות, ערפל מוזר ממלא את ראשי, גורם לכך שאינני מסוגל לחשוב ישר כשעונה: "כאילו שלא ידעת את זה."

ראשו של דמיאן מזנק בהפתעה, עינו הימנית קופצת, ועל אף הפחד שאני מרגיש, אינני נרתע מפניו.
"מה?" הוא שואל, כאילו לא שמע את דבריי טוב. אך אני יודע שהוא שמע.
"ידעת שזו אמילי, אחותי. ידעת שהיא תהיה שם, בגלל זה אמרת שהילדה בסמטה היא לא... ל-לא אמילי." אני אומר.
מה קורה לי? מה זה הערפל הזה במוחי? מדוע אינני מסוגל לחשוב? מדוע אינני נרתע?

דמיאן, מה עוללת לי?

הוא נראה מזועזע, אבל זו מסכה. זו חייבת להיות.
מי אני?
"מה פתאום, אוסטין." הוא מכווץ את גבותיו, "לא ידעתי שאמילי חיה, לא ידעתי שהיא תהיה פה דווקא היום, דווקא עכשיו." הוא ממשיך, אולם אני מתקשה להאמין לדבריו הריקים.
"הרחקת אותי ממנה שוב," אני אומר. משהו בקולי נשמע ריק, מת. אני חושש שהמראה של אמילי לאחר כה הרבה זמן שלא התראינו, והפרידה-לא-פרידה שלנו כיבו משהו בתוכי.
משהו ששמר על שפיותי.
"אוסטין," דמיאן נאנח, אני עדיין מביט בו במבט מרוחק, מרגיש את הערפל חונק את לבי, שואב ממני את רגשותיי, את חיי. "זה לא... לא הייתי מוכן, חשבתי שברחת, שאולי לא עשיתי מספיק כדי..." אבל הוא לא ממשיך, רק שואף ונושף בקול.
לפני שהוא מסיט ממני את מבטו, אני מבחין בכך; בקפיצה שבעינו הימנית.
הוא כועס, אולם אין הדבר מרתיע אותי כמו בעבר.

"אני לא חייב לך תשובות להתנהגות שלי," הוא אומר, לפתע קולו קריר.
הפחד - הוא אינו נמצא שם יותר.
התחושה מוכרת לי, ואני יודע היכן הרגשתי אותה לראשונה: כשטסה נגעה בי ללא רצוני; כשרציתי להיעלם ולא להרגיש; כשאני בחרדה.
וכעת אני טובע בתוך החרדה שלי, כשאני יודע בבירור שדמיאן לא יציל אותי.
הוא יכול רק להחמיר את המצב.
"לקחתי אותך מהסכנה שברחוב, הצלתי אותך! אתה חב לי את חייך." הוא אומר.

ידיי מתחילות לרעוד.

אני מיישר מבט לדמיאן, עיניו התכהו. כעס יהיה רגש זעום לעומת מה שהוא מרגיש, לבטח.
"ואם אני לא רוצה שתיצור קשר עם אמילי הזו, אתה לא תיצור איתה קשר, זה מובן?"

אני רוצה לענות, אולם אינני מצליח לפצות את פי, ואף אינני מצליח להנהן.

הוא לופת את שיערי, מושך את ראשי מטה לברכיו, דקירות כאב זעירות פוקדות אותי, הוא מותח את גופי יותר מידי מטה עד שאני מרגיש שהוא עתיד להיקרע.
"שאלתי, אם זה מובן."
אבל הוא בכלל אינו שואל, ואינני יכול לענות לו. החרדה גוברת עלי.
דמעות נקוות בעיניי, הרעידות התפשטו לכלל גופי.

הנח לי, אני רוצה לבקש. הנח לי, אני רק רוצה להיעלם.

אולם אני לא אומר דבר.
"אוסטין?" אחיזתו בשיערי משתחררת אט-אט. דמיאן מייצב אותי לישיבה מולו, ידיו מברישות את כתפיי כמה פעמים לפני שרק אוחזות בהן, לוחצות אותן בעדינות. "או-אוסטין?"
לפתע, אני נעשה מודע לפניו הקרובות עד מאוד לפניי; עיניו מחפשות את עיניי.
אני מביא לו את שהוא מבקש ללא מילים, מישיר מבט ריק לעיניו רק כדי לראות אותן מתרחבות, הוא נשנק. ידיו מחליקות מכתפיי.
"א-אני- אני- אוסטין- מה...?" דמיאן ממלמל, בקושי מצליח להרכיב משפט. גיחוך מאיים להתגלגל מגרוני לנוכח מצבו הפתטי של דמיאן. התחלופה בתפקידים קרתה בין רגע, במחיא יד, במצמוץ - דמיאן נהיה למהסס, לאחד המחשב את התנהגותו, ואני נהפכתי ל- אה, ובכן... אינני יודע לְמה נהפכתי.

"פאק, אוסטין, אני-" הוא קוטע את עצמו, שואף אוויר בחדות. דמיאן נעמד, לא מסתכל עלי אלא שאוחז בשערות ראשו ונותן לי נקודת תצפית טובה על שריריי גבו המתוחים.
מדוע מגיב כך למבט בעיניי? אני בטוח שזו אינה הפעם הראשונה שההבעה הזו נמצאת על פניי, או שמא היא חמורה יותר וריקה יותר כעת?
דמיאן ממשיך להתהלך ולקלל חרש, עיניי עוקבות אחר תנועותיו. מדוע מגיב כה בחומרה? הרי הבאתי לו את שרצה - הוא ביקש את מבטי והראתי לו אותו.
אולי לא היה מבטי מה שהוא חיפש?
צמרמורת חולפת במורד גבי.
רגש מוכר עד כאב מועך את לבי.
צל מכסה את השמיכה שדמיאן פרש כדי שנוכל לשבת בנחת על הדשא.
אני לא מעז להרים את ראשי, אלא שמשפיל אותו, דורך את שריריי.

"הו, היי, גברת מֶקְ′גִי," דמיאן אומר לפתע. "שלום, דמיאן. מנומס כהרגלך, אני רואה." אני מניח שזו גברת מֶקְ′גִי המברכת בקול יציב וחזק.
"אוסטין," דמיאן קורא, קולו קר כקולה של גברת מֶקְ׳גִי. צמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה שלי. אני מרים את מבטי לעיניו.
"הכר, זו גברת מֶק'גי, דודתו של לוּק. גברת מק'גי, זה אוסטין." הוא עורך בנינו היכרות, עדיין אף רגש נמצא בקולו, בפניו.
הרגשה מוכרת מידי אוחזת בגרוני. עיניי צורבות.
"אתה זוכר את לוק, נכון אוסטין? הם ישבו אצלנו לפני כמה זמן, זוכר? הוא היה ליד גוון, זו שאמרה שאנחנו חמודים?" דמיאן שואל, עיניו מאיצות בי להנהן, להסכים, גם אם אינני זוכר.
אני מהנהן, לא מנתק את מבטינו. כשאני שם לב לעיניו הימנית אני מיד מחניק ″כן″ קטן. כנראה הוא לא שכח מהחוקים למרות הכל.

גברת מק′גי מחייכת לעברי, אני מיד נעמד, מועד בדרכי אליה, מושיט לעברה את ידי, משפיל את ראשי כשמציג את עצמי על אף שדמיאן עשה זאת. "שלום, גבירתי. אני אוסטין."
היא מגחכת, לוחצת את ידי. "כמה נחמד לראות שיש לנוער של היום עוד כבוד למבוגרים," היא אומרת, אני מחייך אליה אחד קטן ומזוייף, מרגיש את לחיי כמו נקרעות מהמחווה. "תודה, גבירתי."

דמיאן מכחכח בגרונו, מושך את תשומת הלב שלנו. הוא מושיט את ידו לצד ואני מיד נצמד אליו, לא מרצון אלא מפחד.

הוא שכח לספור.

הוא שכח לקחת נשימות עמוקות.

הוא אינו מרגיע את עצמו.

זה רק עניין של זמן עד שהוא ייתפרץ שוב.

דמיאן אוחז בשני מפרקי ידיי ומצמיד אותם בחוזקה זה לזה, מקבע אותם על הבטן התחתונה שלי.
נדמה שגברת מק'גי אינה מתייחסת לכך.
"מה שלום אמילי?" דמיאן שואל אותה, מבטי מזנק אליו, הוא אינו משיב לי מבט.
היא מחייכת, "אמילי? היא לגמרי בסדר, סטלה מתייחסת אליה כאילו הייתה לאחותה, היא אפילו עוזרת לה עם העיוורון שלה, אתה צריך לראות אותן משחקות, הן מקסימות כל כך..."

אני מכווץ את גבותיי בתהייה, דמיאן מביט בי לבסוף, רק כדי לשחרר צחקוק חלוש ולהושיט את ידו לפניי, אני מיד נדרך, עוצם את עיניי, מוכן לכל מכה שלא הגיעה.
דמיאן טופח על אפי, אני מכווץ אותו, בוהה בו בבלבול כשסומק קל מעטר את לחיי.

מדוע עשה זאת?

גברת מק'גי פונה להביט בי, היא מחייכת אלי, קמטים עדינים נוצרים בזוויות עינייה. "אתה בטח אחיה הגדול. דמיאן סיפר לי עליך לפני זמן מה, בערך יום לאחר שבתי החליטה לאמץ את אמילי לאחותה."
אני מתנשף, עוצר את נשימתי. שכבת מים דקה מטשטשת את שדה ראייתי. אני משפיל את ראשי.
רק לפני כמה ימים דמיאן ידע שאמילי היא אחותי.
הייתכן כי דמיאן סידר את המפגש הזה? הייתכן כי באמת מנסה לכפר על שעשה לי?

דמיאן מציע לה להישאר, אך היא מסרבת בנימוס, טוענת שעליה לחזור ולבדוק מה שלום סטלה (בִּתה) ואמילי, היא מזמינה אותנו אליה ("בכל עת שלבך יחפוץ באחותך, דמיאן יודע היכן למצוא אותי" למילותייה).
רגעים מספר לאחר שהלכה, אני שם לב שדמיאן עדיין לא התיישב. אני מרים את עיניי אליו, רק כדי למצוא אותו עומד בשרירים מתוחים, משחק באצבעותיו בלחץ ופניו מקבילות לשמיכה.
אני מכריח את שפתיי להימתח לחיוך, על אף שזה כואב לזייף אותו, במיוחד בשביל הרגשתו הטובה של דמיאן.

אבל אני לא רוצה שהוא יכעס, ואם זה מה שיעזור לא להכעיס אותו, אני מוכן לסבול קצת.

"תודה." אני אומר חרש, צופה בראשו מזנק מעלה, שפתיו נמתחות לחיוך לחוץ, הוא מניף בידו בביטול, "א-אה, זה כלום. הייתי צריך לתת לך יותר זמן איתה, עם אמילי, הכוונה. לא ראית אותה מלא זמן, אני-אני יודע מה זה, לא להיפגש עם אחותך מלא זמן. אני מצטער שהרחקתי אותך ממנה, שוב. אוסטין, אני באמת-"

הוא משתתק כשאני מחבק את מותניו, קובר את ראשי עמוק בחזה שלו, שואף לתוכי את ריחו.
"אתה לחוץ מידי, דמי. אתה חייב לשחרר." אני אומר לחזהו.

אילו רק ידע, שהתכוונתי ליותר מדבר אחד.

°
°
°
הפרקים הולכים ונעשים איומים, הלוא כן?
טוב, אם לא ציינתי זאת - אנחנו מתקרבים לסוף, כבר התחלתי לחשוב על אפילוג אופס~

🌼תגיבו ותצביעו🌼