שלפוחית השתן שלי עתידה להתפוצץ, את הדבר הזה אני יודע בוודאות. אולם בכל פעם שאני מסתכל על דמיאן בכוונה להעיר אותו, אני נמלך בדעתי. מה אם יכעס שוב? לא שעות רבות עברו מאז התפרצות הזעם האחרונה שלו – אם אעשה תנועה אחת לא רצונית שתכעיס אותו, רק השדים ידעו מה יעלה בגורלי שלי.
אני נאנח, לפתע נחירה חלושה נפלטת מפיו של דמיאן. אני נשנק, עוצר את נשימתי בחשש שמא התעורר, אך דבר לא קורה, ואני נושף אוויר חרש.
דמיאן מסתובב לשכב על צדו השמאלי, פניו קרובות לפניי עד מאוד, וכשהבל פיו בניחוח מנטה מורגש על פניי אני מיד נזכר בנשיקה שחלקנו. חום לא מוסבר מתפשט בפניי וגופי.
ידו השמאלית ממששת את המקום לידו, משהו נוגע ברגלי, אני נבהל ומתרחק מדמיאן רק כדי לגלות כמה קרוב הייתי לקצה המיטה; גבי מכה ברצפה וראשי פוגע בשידה הנמוכה לצד המיטה בקול רם, אני נאנק ומניח יד על ראשי כשהוא פועם בכאב.

קולו של דמיאן נשמע מעל לשריקת הרוח, "אוסטין?" הוא קורא, המיטה חורקת קצת כשהוא מתגלגל, כנראה, לכווני.
אני מסתכל על המיטה כדי לגלות את ראשו של דמיאן מציץ משם, עיניו מלאות בדאגה, הוא מכווץ את גבותיו, "הכל בסדר?" הוא שואל, אני מהנהן בהיסוס גלוי, כשהוא מחייך אלי אחד קטן, תנועותיי נעשות בטוחות יותר.
"אתה צריך משהו?" דמיאן מזדקף לישיבה, מכסה את פיו כשמפהק.
אני מתכוון להגיד שהכל בסדר ושנפלתי, אך נזכר בשיחתי עם דמיאן טרם הלכנו לישון.
"אם תצטרך משהו בלילה," הוא אמר. "אל תהסס להעיר אותי."
הנהנתי ואמרתי שאני מבין, אולם ידעתי שלא אעשה זאת, ודמיאן ידע זאת גם, כנראה, כי הוא מיהר לדבר, ושלף את הקלף שממנו חששתי כשהודיע שנחגוג אצל הוריה של טסה את חג המולד, "אני לא רוצה שטסה תעשה לך משהו שאתה לא רוצה בו."
הנהנתי לחיוב, אף על פי כן לא התכוונתי להסתכן ולהעיר אותו.
והנה אנחנו כאן; דמיאן מביט בי ממקומו על המיטה ומחכה שאומר לו את מה שאני צריך.
"ל-לשירותים," אני אומר חרש, יותר מקרקר את דבריי; שפתיי סדוקות וגרוני יבש.

דמיאן קם מהמיטה ועוזר לי לעמוד, לאחר מכן מלווה אותי לשירותים, כשאני נכנס וסוגר אחרי את הדלת אני יכול לשמוע קולות שיחה מהמסדרון.
"דמיאן! לא ציפיתי לראות אותך כאן, ער, בשתיים לפנות בוקר!" מישהי קוראת, לא לוקח לי הרבה זמן להבין שזו טסה. מה עושה היא ערה בשעה כזו?
דמיאן מיד מדבר את מחשבותיי, כאילו קרא אותן, "מה את עושה ערה עכשיו, טסה?"
אני לא מעז להתרחק מהדלת, נשאר לצוטט לשיחתם.
"אה, אני? אני לא עושה דבר. לא הצלחתי להירדם, זה הכל. חוץ מזה, אני לא חייבת לך תשובות!" קולה עולה בחלק האחרון של המשפט, היא נשמעת כועסת. היתכן שנשארה ערה בציפייה שאקום ואצא מהחדר בשלב מסוים של הלילה?
אני מאוד מקווה כי אני טועה.

כשאני פותח את דלת השירותים, אני נחרד למצוא רק את טסה מולי, נשענת על הקיר עם חיוך מסופק.

איפה דמיאן?

"אוֹ!" היא קוראת, עינייה מבליחות במשהו מרושע; בתשוקה, בתאווה. "בדיוק מי שחיפשתי, כשחיפשתי, ובמקום שבו רציתי שיהיה!" צחוק מתגלגל מגרונה.
אני רק בוהה בה באימה, זה נדמה כאילו המחוגים קופאים וכך גם הזמן.
אני לא מסוגל לנשום.

אני מפחד.

מדוע דמיאן עזב אותי שוב?

היא צועדת צעד אחד לעומתי, ואז עוד אחד, ואף על פי שהיא מתקרבת אלי, אני לא נע, נשאר לעמוד במקומי. אם אכנס לשירותים היא תסגור את הדלת, תנעל אותה, וזה יהיה סוף המשחק בשבילי. במקום להתרחק אני צועד לצד, אך היא מיד מושכת אותי, דוחפת אותי למקלחת, ידה על הדלת והיא דוחפת אותה, ראייתי מחשיכה.
גופי קופא, שריריי נמתחים, אני פותח את פי אך אף קול לא נשמע, נדמה שקולי גווע לפני שיוצא, כאילו שוקע בחזרה לגופי ושם מתמוסס.
"ובכן, הסתכל על עצמך, ילד פתטי! מגיע הישר ללוע הארי-!"
היא אמנם סגרה את הדלת אך לעולם לא נשמע קול נעילה, וכשהדלת נפתחת לפתע במלוא העוצמה אני מבין מדוע, למעשה, שנינו מבינים מדוע: דמיאן עומד שם, להבות מלחכות בעיניו, ביד אחת הוא מחזיק את הדלת ובשנייה מחזיק ספל ירוק-פסטל.
הוא חורק את שיניו, ובלי אזהרה מוקדמת כל תכולת הספל נשפכת על טסה, היא כמעט צורחת אך אז מהסה את עצמה, רק חושפת את שנייה לעומת דמיאן.
"שיט, דמיאן!" היא צועקת חרש, גונחת בתסכול, אדי חום עולים ממנה וזה נדמה שהיא מחממת את השוקו שנשפך עליה, שבלאו הכי חם.

אני פותח את פי בשנית, אך שוב אף צליל לא נשמע. דמיאן מניח את הספל על הכיור, לאחר מכן מושיט את ידו לעברי. "בוא, יש לנו עוד כמה שעות טובות לישון." הוא אומר, מחייך אלי כאילו לא שפך שוקו חם על חברתו.
בהיסוס, אני הולך איתו לחדר, לא לוקח את ידו המושטת. אם הדבר נחשב להתנגדות ואם מכעיס את דמיאן – הוא אינו מראה סימן לכך, אפילו עינו הימנית אינה קופצת. אני מתקשה להסתיר את ההתפעלות שלי, חיוך קטן מבקש להצטייר על פניי אך איני נותן לו, שומר על פנים חתומים. מנסה, לפחות. אני יודע שנכשלתי כאשר דמיאן פונה אלי. איכשהו, הגענו למיטה והוא מסתדר בה, טופח על המקום לידו בהבעה תוהה.
"מה יש, אוסטין? למה אתה מחייך ככה?" הוא שואל, מקץ אותי ממחשבותיי.
אני מניד בראשי קלות, "כ-כלום, ז-זה סתם," אני ממלמל, מיישר מבט אל דמיאן ומגלה כי אינו מאמין לאף מילה היוצאת מפי, אולם אין הוא אומר דבר, רק משיב אלי חיוך ומחכה שאשכב לידו. כשאני עושה כן, אני לא מפספס את העיוות הקל בעינו.
אישוניי מתרחבים. הוא כן כועס.

"ד-דמיאן," אני מתנשף, לא יודע כיצד לארגן את מחשבותיי. מה יכול אני לומר לו?
"ז-זה לא... א-אני מצטער, ד-דמי," אני נאחז בחולצתו לפתע, יושב-לא-יושב על ירכיו, נשען על ברכיי משני צידי רגליו. "פ-פשוט, ה-התעלמת מזה שלא ל-לקחתי את י-ידך, ו-ולא ראיתי סימן לכעס ב-בפנים שלך אז- אז חייכתי, כי זה אומר- זה אומר ש-שמה שאתה עושה עו-עובד, ו-אנ-אני מצטער ש-שהכעסתי אותך ש-שוב. א-אנ-אני, אה, אני-" אני בעצמי בקושי מבין את דבריי מבין גמגומיי הרבים, קולי רועד מפאת הפחד, מהחשש שמא דמיאן יראה בדבריי חוצפה ויעניש אותי.
לסתו העליונה מתהדקת עם התחתונה, אני לא יכול להתעלם מהתנועה הפשוטה אך המרתיעה הזו, מיד משפיל את ראשי ומקשה גופי, עוצם את עיניי בחוזקה.

פחות מעשר שניות אחר כך, מגע ידו של דמיאן מורגש על פניי, הוא מלטף את סנטרי לפניי שמרים את ראשי, אני עדיין עוצם את עיניי, לא מוכן להביט בפניו, בכעס ובזעם שלבטח יהיו שם.
"אוסטין, בייבי, הסתכל עלי. אל תסתיר ממני את העיניים שלך," הוא אומר. אמנם נימת קולו עדינה ורכה, אך אני עדיין מחכה למכה, פותח אותן במהירות, לא מתעכב במילוי בקשותיו.
אישוניי מרצדים בין עיניו, ואז אני שם לב שהוא מחייך אלי אחד נוגה. אני פותח את פי להתנצל, אולם הוא מיד מניח את אגודלו על פי, מלטף את שפתיי.
אני לא יכול למנוע מעצמי מלהיזכר בנשיקה שחלקנו.
"העיניים שלך כאלו יפות... זו הסיבה לחוק הטיפשי הזה, אתה יודע? לא רציתי שתסיר ממני את העיניים שלך, אבל עכשיו..." קולו גווע, הוא לוקח נשימה עמוקה, נושף אוויר בניחוח מנטה ברעד. "עכשיו אני מאחל שתסתכל עלי במבט... לא ככה, לא כמו עכשיו. ואם- אם זה יגרום לך להסתכל עלי אחרת, אנחנו לא חייבים להמשיך עם הדבר הטיפשי הזה, 'תה יודע? אתה יכול לדבר ולהנהן ולא להסתכל עלי כלל, ולא לדבר כלל, אם- אם, אתה יודע, זה יגרום לך, אה," קולו גווע, הוא נראה נבוך לפתע. דמיאן מוריד את ידו מפניי ומושך את רגליו כשזוחל לאחור, הוא נשכב בגבו אלי.

אינני יודע מדוע, אך לבי כואב למראהו זה.
אולם אני מיד סוטר לעצמי מנטלית, זה דמיאן! אינני יכול לחוש רחמים כלפיו! חרף החרטה והצער שמביע...
אני פותח את פי כדי לדבר, אך דמיאן מיד קוטע את דבריי שלא נאמרו, לא מביט בי, "אה, אגב – אנחנו חוזרים הביתה מחר, אחרי ארוחת הבוקר."
אני מכווץ את גבותיי בתהייה, חג המולד עדיין אינו נגמר, אז מדוע...?
התשובה לשאלתי שלא נשאלה בקול מגיעה כמעט מיד, כאילו דמיאן קרא את מחשבותיי, שוב. "אנחנו לא נשארים פה כשטסה תאווה לגוף שלך ככה," הוא אומר, מסתובב פתאום, עיניו הכהות נראות מרתיעות יותר בחשכה. "היא שוב תגע בך, ושוב תחלל את מה ששלי." הוא ממלמל, אולי חושב שאינני שומע את קולו, אולם אכן שמעתי ואכן הבנתי את שאמר, ופניי מסמיקים.
"אה, אמרתי משהו לא בסדר? אתה לא רוצה לחזור? אפשר להישאר עוד קצת, אם אתה רוצה, פשוט הנחתי-"

"לא- סליחה, אני- סליחה." אני משפיל את ראשי, מצטער על שקטעתי את דבריו, ממהר להכין את עצמי לנזיפה, מכין את עצמי למקרה שדמיאן יספור ולא יצליח להרגיע את זעמו, אך לפני שאני מגיע לשלוש, המזרן מולי שוקע בחריקת סליליי ברזל.
אני לא מעז להביט בו, רק מחזיק את נשימתי בראותיי.
דמיאן לא סיים לספור עד עשר, מכאן שכעסו אולי לא שכח; מכאן שעלי להיות מוכן לכל דבר שיבוא ולכל דבר שלא.
אולם כשדמיאן מנשק את קודקוד ראשי אני מגלה שלא הייתי מוכן כלל לדבר דומה לזה.

פניי מתלהטים.

דמיאן מניח את ידיו בצידי ראשי, מבריש את עצמות לחיי עם אגודליו. אני לא מביט בו, שומר את ראשי כפוף ואת עיניי למטה, לא מעז לפגוש בעיניו – הן מהבושה, הן מהפחד.
דמיאן מצמיד את אפו לשערי, לאט-לאט ראשו יורד, מצחו קרוב עד כדי נגיעה למצחי. "אוסטין," הוא נושף. נשימותיו מתערבבות עם שלי.
אני חושש מפני מה שיגיע, אך חלק בי תאו לכך.
חלק בי משתוקק לקרבה הזו, למגע הקל הזה, לקולו העמוק והצרוד ולהלוחש...
חלק בי רוצה יותר מזה, אך אני מדכא אותו.
אמנם כעת, כשמילותיו הבאות של דמיאן מחליקות משפתיו, אני נותן לחלק הזה להשתלט על גופי, גם אם רק לרגע אחד, לכמה רגעים.
"אני עומד לנשק אותך, אני מצטער, בבקשה אל..."
אבל הוא לא מסיים את דבריו, כי כנראה היצר שלו השתלט עליו גם, והיצר שלי שרוצה שנחלוק אותה נשימה כה שמח, כה חופשי שאני יכול לשמוע אותו צוהל.

דמיאן מנשק אותי.

אני לא מתנגד.

הוא מנשק אותי ואני מנשק אותו.

°
°
°
"הוא מנשק אותי ואני מנשק אותו" (א. ווין, "שלי"; א.ס/בלה רוז).

נחמד, מה? אין פרקים מוכנים!
יש רק אחד אופס.
אני פחות כותבת, התחלתי לקרוא מנגה וזה חתיכת חרא ממכר אופס(ㆁωㆁ*)
אז אהמ מקווה שנהנתם, אשמח אם תגיבו ותצביעו(*^。^*)

בהצלחה במועדי ב' כולם!!!
(*˘︶˘*).｡.:*♡

🌼תגיבו ותצביעו🌼