ידו מונחת על ידי, הוא לוחץ אותה בעדינות, כמו מודיע לי שהוא ממש כאן, אף על פי שאין צורך בכך; אני רואה אותו משתקף על זגוגית החלון הכהה של מושב הנוסע.
"אתה מתרגש?" הוא שואל, מידי פעם אני מבחין בבבואתו בזגוגית עושה תנוע כלשהי, לרוב הוא מטה את ראשי לימין כדי להביט בי. "כן," אני אומר, אף על פי כן, זה שקר גס. אינני יכול להגיד שהתרגשות היא החיה בבטני, היצור האכזר הלופת את קרביי ומועך את קנה נשימתי, אלא שזה הפחד מפניה בגופי. אינני רוצה שטסה תהרוס את ערב חג המולד שלי, אמנם אינני חוגג אותו עם משפחתי, ואינני יודע היכן אמילי נמצאת והאם בקו הבריאות היא, אך אני עדיין רוצה חווית חג מולד ללא נגיעות מיניות בלתי רצוניות מיותרות.
כמובן, אתנהג באופן הכי טוב שאוכל, ללא תגובות אילמות או סירובים או כל דבר אחר שיכול להכעיס את דמיאן, אני לא אתן לו סיבה להעניש אותי.

"הי, אוסטין," דמיאן קורא, מסובב את ההגה לימין ומדומם מנוע, מסתובב כדי להביט בי עם חיוך רחב על פניו, "הגענו."
אני לא אומר דבר, לחיי כואבות כשאני מכריח חיוך על פניי, לא חושף את שיניי, אבל נדמה שזה כל מה שדמיאן צריך כדי להתרצות.
הוא יוצא מהרכב, ממהר לצידו השמאלי ופותח בשבילי את הדלת, אני מודה לו חרש, לרגע חולפת בפניו הבעה של בלבול, אולם הוא מהר מאוד מחליף אותה בחיוך, משלב את זרועו בזרועי כשמוביל אותי לדירתם של הורייה של טסה.
לפני שדמיאן מתקתק בדלת הוא פונה להביט בי, מסדר את העניבה שענב לצווארי. המחשבה שעלול הוא לחנוק אותי חולפת במוחי, ופחד זוחל תחת עורי. דמיאן כנראה מבחין בשריריי המתוחים ובפחד שעיניי לבטח משדרות, מאחר שלא עובר רגע אחד והוא כבר פוסע אחורנית, ממלמל, למרבה הפתעתי, התנצלות חלושה. עיניי נפערות, לרגע הן מטיילות לצווארו, שם ידו הימנית מגרדת את עורפו. צחקוק נפלט מפי, משהו הסתבך שם עם העניבה שהוא עונב. עיניו מיד קופצות לשפתיי, ואז לעיניי.
אני צריך לבקש רשות כדי לסדר את עניבתו?
אני לא לוקח סיכון ושואל אותו בקול מהוסס, מגמגם.
"אה, כן, בטח. אתה לא צריך לבקש אפילו," הוא עונה, מנפנף בידו בביטול כשאני פוסע קדימה, מסדר את הקשירה שלו.
זיכרון עמום קופץ לנגד עיניי, לפני כשלוש שנים, כשאבי החליט לשמר את המסורת שסבתו הורישה לו, וחגג לי בר-מצווה ("החגיגה של היהודים כשהם מגיעים לגיל שלוש עשרה, זו הלכה. בבר מצווה שלי היו כל מיני רבנים, אני זוכר את זה עד היום." כך אבא הסביר כששאלתיהו מה זה); אמילי החליטה לענוד עניבה כמוני וכמו אבא, אמנם עניבתה הייתה בצבע סגול-לילכי, תואמת את צבע החצאית שלבשה. עזרתי לה לקשור אותה, ולאחר לא הרבה זמן היא כבר הסתבכה איתה, ונאלצתי לתקן אותה שוב – כמו שאני מתקן את עניבתו של דמיאן. בדיוק אותה הקשירה.
ידיי קופאות כשדלת הבית נפתחת לפתע, אני משפיל את מבטי, ממהר להחזיר את ידיי לחיקי, דמיאן כורך זרוע חזקה סביב המותן שלי.

"חג שמח, גבירתי," הוא מברך את האדם שפתח את הדלת, שהתברר כאמא של טסה, גברת אמיליה פארק.
"חג מולד שמח, יקירי!" היא עוצרת כדי לנשק את לחיו של דמיאן, משאירה עליה סימן עז ואדום של שפתיים. "הו, ומי הנער החמוד שכאן?" היא שואלת, אני מיד מרים את ראשי, מנחש שהחוקים של דמיאן חלים גם על אנשים אחרים, מיד מגלה שצודק כששם לב בזווית עיני לחיוכו המרוצה של דמיאן לאחר שמציג את עצמי, "אה, אני אוסטין ווין, גבירתי. נחמד להכיר אותך, חג שמח." אני קד באופן כמעט בלתי מורגש, לאחר מכן משפיל את ראשי.
היא מצחקקת, פונה להביט בדמיאן. "אני רואה שתפסת לך מישהו מנומס, רק הזהר לא להרוס אותו, אני מכירה אותך ואת הנטייה שלך לאלימות." היא אומרת, קולה כה רציני שאני חושש כי הזיתי את הצחוק ששמעתי מפייה. דמיאן מהדק את אחיזתו במותניי, אני חושק את שיניי כדי לא לפלוט קריאת כאב, לא נראה שמישהו מהם שם לב אלי כעת. היא מנערת את ראשה לפתע, מזמינה אותנו להיכנס בחיוך רחב.

נקישות עקב מהירות מהדהדות בין כותלי הבית, לאחר מכן שקט פתאומי. "אוסטין," אותו קול מוכר ושנוא. האם החוקים חלים גם לגביה? אני יודע, לדאבוני, כי התשובה חיובית היא. מהר מאוד דמיאן מדבר, קוטע את דבריי שלא רציתי שיאמרו. בלבי אני מודה לו על כך. "היי, טסה. חשבתי שזה יהיה נחמד אם גם אוסטין יבוא איתי, כדי שלא ישאר לבד בחג, ויחווה את החג בצורה הטובה ביותר מאז משפחתו..." קולו גווע, אולם אני יודע כי דבריו היו מכוונים למה שטסה עשתה; הוא רומז לה – לא כל כך בעדינות, אם תשאלו אותי – שעליה לתפוס ממני מרחק, וכי הוא יודע את שעוללה לי.
אביה של טסה ממהר להגיע ואנחנו כבר יושבים סביב השולחן, בכל הזמן הזה אני בוהה בדמיאן בהסח הדעת. מתי הספיק להשתנות כך? מי גרם לו להשתנות כך? האמנם ליבו כואב כשהוא פוגע בי?
אני מנער את ראשי, סוטר לעצמי מנטלית. אסור לי להאכיל את עצמי בשקרים. דמיאן מעולם לא גילה רגישות כלפי, למעט כמה מקרים בודדים...
לפני שהחלק האחר בראשי מעלה טענות נגד, רגל מברישה את השוק הימני שלי כלפי מעלה, אני מרים את ראשי רק כדי לגלות את טסה מחייכת בשפתיים סגורות, רק זווית אחת של פיה עולה. "הכל בסדר, אוסטין? אתה נראה לחוץ," היא אומרת, קולה חלקלק ונחשי, נדמה שארס זולג במורד סנטרה. "אולי אתה רוצה שאלווה אותך לשירותים?" היא מציעה, אולם זה לא נשמע כך. דברייה נשמעים יותר כמו שידול, המבט בעינייה מלמד אותי שעלי להסכים לדבריה, על אף שאיני רוצה להתפנות, איני רוצה שטסה תלווה אותי למקום מבודד ובר נעילה.

דמיאן עוטף את כתפיי, שריריי נדרכים ואני לא מביט בו. "אני חושב שאם אוסטין היה צריך ללכת לשירותים, הוא היה בא אלי, ולא אליך." הוא אומר לה, יורק את שתי המילים האחרונות. קולו חלש אך ברור, מבלי משים עיניי מטיילות לפניו, לסתו חשוקה ומבטו קורא על טסה תיגר.
היא נושפת אוויר, אני מיד מפנה את ראשי כלפיה. טסה מברישה את שיערה וזוקרת את אפה, מחייכת לדמיאן, להבות מלחכות את עיניה וזה נדמה שהיא מנסה לצלוב את דמיאן על שמנע ממנה את שרצתה לעשות.
"למה שיבקש ממך? למה אתה חושב שהוא בוטח בך מספיק אחרי כל מה שעשית לו?" היא מסננת מבין שיניים חשוקות, ספק לוחשת ספק צועקת את דבריה.
אני עובר להביט בדמיאן, החיוך נמחק מפניו כלא היה, עיניו יוקדות חצים לעברה של טסה. קולו חד. "ולמה את חושבת שהוא בוטח בך, אישה שהוא בקושי מכיר, אישה שאנס-"

"תשתוק!" טסה נעמדת לפתע, קוטעת את דמיאן, הורייה מיד מעניקים לנו את תשומת הלב שלהם.
לפני שאני חוזר להביט בצלחת האוכל, אני מבחין בעורק הראשי של דמיאן, ובוריד שבמצחו – משום מה, הם נראו בולטים יותר. וכמובן, אל נשכח את העיוות שהיה בעינו הימנית.
צמרמורת חולפת בגופי, אני חושק את לסתותיי ומניח יד על כתף נגדית, משחק באוכל שבצלחת.
דברייה של טסה עוד מהדהדים בראשי.
אני יודע, ללא אף ספק, כי אינני בוטח בדמיאן.
ואז מגיע הקול האחר, שאני דואג לקבור במעמקי נשמתי, הוא פורץ סדק בהצהרתי, כך שאני שואל עצמי את אותה השאלה בשינוי לא כל כך קל:
האם יש צל של סיכוי, שאני כן בוטח בדמיאן? הרי נתתי לו לקחת אותי הנה, וסיפרתי לו כי אמילי היא אחותי ולא החברה שלי, כמו שחשב שהיא; אני אוכל את הארוחות שהוא מכין בבקרים ובערבים ובצהריים, ללא אף ספק אחד בלבי.
לכן, אולי עלי להגיד כי אינני בוטח בדמיאן בכל לבי, נימי גופי, עורקיי וּוְרידיי ואיבריי, אך כן נתתי בו את אמוני.
וזה משהו, שטסה לעולם לא תקבל.

°
°
°

אז, פרק?
לא סיימתי לכתוב הכל, למעשה לא כתבתי בכלל.
אני לא אנטוש את הסיפור, אל תדאגו. אני אמשיך אותו, ואני מקווה שתבוא עלי ההשראה בקרוב.
אז אהמ, מקווה שאהבתם?

🌼תגיבו ותצביעו🌼