דמיאן פורע את שיערי הלח. החומר שהספר מרח עליו לאחר התספורת עדיין משפיע, מעניק לשיערותיי ברק ורכות.
"הוא לא גזר הרבה," דמיאן מציין, עיניו מקובעת על שיערי, הוא מזיז קבוצות של שיערות מצד לצד, אני משער שמנסה להחליט איך זה יראה טוב יותר. אני מניד את ראשי בתנועה כמעט בלתי מורגשת, משפיל את עיניי, לא יכול לעזור לעצמי אלא שתוהה מה יקרה אם אדבר ולא אסתכל בעיניו; למרות שאנחנו נמצאים במקום ציבורי, האם הוא יעניש אותי?
כשאני מביט בעיניו שוב, אינני מסוגל למצוא אף לא רמז אחד לתשובה, לכן מחליט לא לקחת סיכון, לוקח נשימה עמוקה ומכין את קולי, מקווה שהוא ישמע מעל לרעש הסובב אותנו, "א-אה, זה בסדר. השיער - אנ-אני אוהב אותו כ-ככה," אני ממלמל, ממהר להשפיל את עיניי, בוחן את הגרב האפורה היוצאת מהחור שבנעל, מניע את הבוהן שלי מעלה ומטה ומשחרר גיחוך קטן, ספק נשיפה.

"טוב, אם אתה אוהב את זה..." דמיאן אומר מתחת לנשמתו, ספק ממלמל לעצמו. "יש לנו עוד הרבה להספיק," הוא אומר וחודל להתעסק בשיערי, אוחז במפרק ידי ומושך אותי אחריו. צעדיו הם צעדיי כפליים, לכן אני נאלץ לרוץ אחריו.
"דמ-דמיאן, " אני נושף, רגליי דואבות אחרי שאנחנו חוצים את הקומה השנייה בקניון במהירות. לולא דמיאן החזיק את ידי, הייתי נאבד מאחוריו, מאבד את צעדיו מבלי לדעת לאן פניו מועדות. הוא מהמהם, לא מעיף מבט לכיווני, סורק את החנויות לשמאלו. "ל-לאט יו-יותר, " אני מופתע שדמיאן אכן נעצר; אני מופתע שאכן שמע את דבריי. איך שמע את קולי אם אפילו אני התקשיתי לעשות כן?
הוא מסתובב להביט בי, אחיזתו בידי כואבת אך אני לא מעיר לו על זה, נותן לו למשוך אותי לחנות בעלת מוזיקה רועשת.
עיניי מוארות כשאני רואה את כל הבגדים והצבעים, מיד מושך את דמיאן אחריי, לא מהסס לרגע כשבודק מידה בחולצה בצבע בורדו. כשאני הופך את הפתק עיניי מתרחבות, מחיר החולצה כה יקר - לשם מה? זה רק בד...

אני לא מתמהמה, עובר לבגד הבא ולאחד שאחריו, אך מגלה מהר מספיק שהמחירים זהים - מעל מאה וחמישים דולרים לחולצה.
אני לא יכול להרשות לדמיאן לבזבז עלי כה הרבה כסף... מה אם ירצה פיצוי? מה אוכל להביא לו? אין לי דבר וחצי דבר להחזיר לו את הכסף.
"אוסטין, הכל בסדר? אתה נראה מפוחד... אתה לא אוהב את הבגדים כאן? אפשר לחפש חנות אחרת, זה בסדר." קולו של דמיאן מושך אותי ממחשבותיי, אני פונה להביט בו באיטיות, תוהה מה כדאי לי להגיד, אם בכלל.
כשאני לא עונה, דמיאן נאנח. "אני מניח שנחזור לזו בסוף? בוא, ננסה משהו אחר,"
תדהמה מכה בי, דמיאן מתייעץ איתי (בדרכו המוזרה) ולא מצווה עלי לעשות כרצונו. לאחר שאנחנו יוצאים מהחנות אני מבחין כי ידו אינה לופתת את מפרק ידי, אין בינינו אף לא מגע אחד - אני לחלוטין חופשי כעת.
אישוניי מתרחבים ואני נעמד במקומי באחת.
אני חופשי, ההבנה מכה בי; הקהל הרב בקניון יכול לספק מסתור מעולה, זה במידה שלא מחשיבים את החנויות הרבות וחדרי השירותים הרבים בכל קומה.
העסק מחלחל אט-אט לתודעתי.
אני יכול לברוח, לחפש את אמילי, לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, שחזרתי ושאני לא עוזב שוב ושנוכל לחגוג חג המולד מאוחר, או כמו שהוריה של טסה חוגגים – בשבעה בינואר, לפי הכנסיה המזרחית.

מהר מכדי שאוכל לפעול נגד, הקהל חוסם את שדה ראייתי. שיערו הכהה של דמיאן לא נראה באופק, וכך גם אינני מסוגל לראות את חולצתו הלבנה מבעד לאנשים.

חרדה לופתת את גרוני.

אני נזכר באותו יום לפני שבע שנים, כשאני הייתי בן תשע ובשביל אמילי היה זה הקיץ החמישי בחייה.
אני חג על עקביי, צד בעיניי דְּרַגְנוֹעַ המוביל לקומה השלישית, לצדו אחד היורד לקומה הראשונה. בהחלטה מהירה וללא אף מחשבה מאחוריה, אני יורד לקומת הכניסה, תזוזת הדְּרַגְנוֹעַ לפתע נראית איטית יותר.
מזרקה נמצאת במרכז הקומה, מטבעות מתכת נוצצים מתחת לפני המים.
ילד וילדה עומדים לצד המזרקה, אני שוב נזכר באותו קיץ לפני שבע שנים.
אני, אמילי ואבא יצאנו לבחור לאמא מתנה ליום הולדתה. אבא הורה לנו להישאר קרובים אליו, לא להתרחק, להחזיק ידיים תמיד. הקשבנו לו, כמובן. פחדנו מההמון הרועש בקניון, זה היה לפני ששיפצו אותו, כשעוד היו בו שתי קומות.
בהנד עפעף, עקבותיו של אבא אבדו לאמילי ולי. לא יכולנו לראות אלא את רגליהם של העוברים ושבים. אמילי כה פחדה, היא אחזה בידי בחוזקה וסרבה לעזוב. "טִינִי, אתה מבטיח לא לעזוב אותי?" היא שאלה, עינייה הגדולות הביטו בי בפחד, הן היו מלאות דמעות. חייכתי אליה, "ברור," אמרתי לה, הושטתי לה את ידי, הזרת שלי הייתה זקופה, "פִּינְקִי פְּרוֹמִיס*?" הצעתי, היא נעלה את הזרת שלה בשלי בחיוך. "פִּינְקי פְּווּמִיס." היא חזרה אחריי, עיוותה את המילה "הבטחה", אך לא הערתי לה על כך - שנייה נפלו וצמחו וזה הקשה על הגיית המילים שלה.

אני מתיישב על הספסל המשקיף למזרקה, מחייך לעצמי כשהזיכרון ממשיך לרוץ בראשי כסרט נע.
הובלתי אותי לאותה המזרקה, הסברתי לה שזה כמו מפל המשאלות שיש בסרט האהוב עליה. אמרתי לה שאם תזרוק לשם מטבע ותבקש משאלה היא תתגשם.
"אבל אין לנו מטבע," היא אמרה, "בטח שיש לנו," השבתי בביטחון רב והגשתי לה מטבע מהכיס האחורי שבמכנסיי, זה היה מטבע המזל שלי, אבל לא סיפרתי לה, נתתי לה להשליך אותו לתחתית המזרקה, צפיתי בעינייה מלאות התקווה ובשפתייה נעות בבקשת משאלה.
"מה ביקשת?" שאלתי, היא ענתה ללא התמהמהות, בחיוך מלא תום ועיניים מאושרות. "שתשאר איתי לנצח ותגן עלי, שלעולם לא תעזוב אותי."
אז, זה היה לי ברור שלא אעזוב אותה, שאשמור עליה לנצח, שלא אאכזב אותה.

לבי פועם בכאב.

אכזבתי את אחותי הקטנה, המשאלה שלה אבדה בים של משאלות שלעולם לא התגשמו.
דמעות זולגות על פניי, אני מנגב אותן בשרוול חולצתי, נזכר כשאבא מצא אותנו, הוא היה כה שמח ומלא בהקלה. מחשבות מתחילות לרוץ ולהסתחרר בראשי לפני שאני מסוגל למנוע את היווצרותן. מדוע לוקח לדמיאן כה הרבה זמן למצוא אותי? האם יכעס עלי? האם הוא מחשיב את זה לבריחה, על אף שלא התכוונתי לחמוק מעיניו הבוחנות?
אישוניי מתרחבים, אני מנער את ראשי.
"לא, תפסיק לחשוב עליו," אני פוקד על עצמי חרש. "הוא זה ששיחרר את האחיזה בך, הוא אשם. אתה בסדר."
מבטים תוהים עפים לעברי, אני מתעלם מהם כשמשפיל את ראשי ומאגרף את ידיי לצידי גופי, ממשיך למלמל לעצמי, "זה לא כאילו הוא מחפש אחריך, נכון? הוא בטח התעייף ממך. וזה בסדר. זה לא פוגע בי או משהו..." קולי גווע, צריבה מוכרת מורגשת בעיניי, מאותתת על דמעות העתידות לבוא.

"מה לא פוגע בך?"
גופי קופא, אישוניי מתרחבים ונשימתי נעתקת מגרוני. "אוסטין?" יד עוטפת את ידי, משחררת את האגרוף אט-אט, המגע כה עדין עד שאני תוהה אם הוא אכן שייך לבעל הקול.
אני לא מעז להוציא מילה, רק מנסה להשיב את לבי לפעימותיו הרגועות, אולם אני חושש כי אין הדבר אפשרי בנוכחותו.
"אני..." קולי חורק, זה מרגיש כאילו גוש צמר גפן חוסם את גרוני ולא מאפשר לרוק לעבור, למרות זאת פי כה יבש עד כי נדמה שהוא נסדק. "סליחה,"
על מה אני מתנצל?
"אני מצטער," אני ממשיך. "ל-לא... לא ברחתי, דמיאן. לא ברחתי, נשארתי ו-ואני טוב, נכון? לא ברחתי. חיכיתי. לא הלכתי." אני גומע רוק בקושי, מטה את ראשי כדי להביט באדם היושב על ידי, עיניו מספרות את הבלבול שחש כעת.
אני חייב להסביר לו שלא ברחתי, אני אומר לעצמי. אם יחשוב שברחתי, הוא יעניש אותי, ואני לא ברחתי, אז לא מגיע לי עונש, נכון?
"סליחה, דמיאן. הייתי טוב, נכון? לא- אתה לא... לא תעניש אותי, נכון? נכון, דמיאן? לא מגיע לי עונש, לא הפרתי אף כלל, נשארתי כאן וחיכיתי לך, לא ברחתי לך, לא- לא ברחתי. חשבתי על לברוח, אבל לא ברחתי. א-אני עדיין טוב, נכון? דמיאן, נכון? א-"
הדיבור שלי מהר מאוד הופך למלמול מבוהל, ידו של דמיאן מונחת על פי, הוא מרים את ראשי; אגודלו מונח מתחת לסנטרי, אצבע המורה שלו מונחת בעדינות נגד שפתיי.

מי אתה?

חיוך מהוסס עולה על פניו, "ג'יזס. אתה מדבר יותר מידי," הוא אומר, אני פותח את פי כדי להתנצל אך הוא משתיק אותי שוב. "אל. התנצלת מספיק על משהו שלא עשית. איבדתי את האחיזה שלי בך, זה הכל. אתה לא צריך להתנצל על שגיאה שלי,"
אני מכווץ את גבותיי, שואל ללא קול מי הוא האדם היושב מולי.
"כפיצוי, נקנה גלידה ונלך לקנות לך כל מה שתרצה, אוקיי?" החיוך שלו דועך כשאני רק מביט בו בגבות מכווצות, מנסה למצוא זיק, שבב, משהו, כל דבר! שיגיד לי לאן הלך הדמיאן הקודם. כמה זמן היה בטיפול הזה, שגרם לו להשתנות כה מהר?
החיוך שלו דועך לגמרי, אני לא מסוגל להביא את עצמי לידי דיבור, רוצה להגיד לו לחייך שוב, שלא יהיה עצוב, שאני מצטער – דבר לא יוצא מפי.

הוא אכן עושה את שהבטיח, קונה לי גלידה (בגביע, חצי כדור שוקולד והחצי האחר בננה, עם פצפוצי שוקולד ועם סוכריות צבעוניות מעל), קונה לי כל בגד שחושב שנראה עלי טוב, לא מעיף אף לא מבט אחד במחיר ("אל תתייחס למחיר," הוא אמר. "זה לא צריך להדאיג אותך.").
הוא מודד חליפות וצוחק ומתבדח, לא מעיר לי על החוקים שאני עובר, דואג להחזיק את ידי בחוזקה שמא אאבד לו שוב. הוא מספר בדיחות ושואל לדעתי, אולם אני נמצא במקום רחוק עמוק בתוך מחשבותיי, אני מביט בשפתיו המחייכות ובניצוץ בעיניו.

מי אתה?

°
°
°
*פינקי פרומיס (pinky promise) = הבטחת זרת/שבועת זרת.