משהו נמשך מאחיזתי, ליטוף קל בשיער, גיחוך חלוש. "בוקר אוסטין, צריך לקום." דמיאן אומר ברוך לפני שאני שומע את צעדיו מהדהדים ונחלשים. גבי כואב מהשינה על הספה, כנראה נרדמתי עליה אמש כשהסתכלתי בתמונות שלי ושל אמילי. באנחה, אני גורר את רגליי במעלה המדרגות, מדדה לשירותים ומבריש את שיניי, לוקח כמה דקות כדי לבחון את שיערי החיוור, נפרד ממנו ללא מילים. אמילי תמיד צחקה על השיער שלי, היא אמרה שהוא אף פעם לא מסתדר ותמיד מבולגן ושאני נראה איתו כמו אישה עם שיער קצר, מאז הוא ארך קצת, מסתיר את עיניי ואני אפילו יכול לעשות קוקו. לו אמילי הייתה רואה אותי עכשיו, שיערי היה שזור במלא צמות. אני מגחך כשרואה זאת בעיניי רוחי.

"מה מצחיק כל כך?" דמיאן שואל, מבריש את שיערי עם ידיו, מסדר אותו לפני שידיו יורדות לכתפיי, מנסות שחולצתו הגדולה לא תחשוף כל כך הרבה מגופי. "מתרגש?" הוא שואל, מוותר על סידור החולצה, מניח את ידיו על מותניי, אני עוצר את נשימתי.
עינינו מתלכדות במראה, הוא מחייך אלי, אני מסובב את ראשי ומביט בו מאחורי כתפי, מבטו יורד לעיניי, לאפי, לפי. ואז שוב מביט בעיניי, חיוכו נמחק כלא היה והוא פוסע אחורה, ידיו לצידי גופו.
אני מנסה להתעלם מהתחושה המוזרה הפוקדת אותי. קור לא רצוני מופיע במקום בו נחו ידיו.
"א-אה, טוב, אהמ, בוא לאכול ארוחת בוקר ואז -אֶה- נצא." הוא ממלמל מתחת לאפו, אני מכווץ את גבותיי. דמיאן לחלוטין אינו מאושר מהיציאה הקטנה שלנו, אבל הוא הציע אותה. מדוע הציע אותה אם היא לא תואמת את רצונותיו?
אני מנגב את פי ויורד כמעט מיד אחרי שהוא יוצא מהמקלחת, מתיישב אל השולחן, דמיאן עומד ליד השיש, הוא מחייך אלי, נושא איתו שתי צלחות, מרים אותן גבוה כך שלא תהיה ביכולתי לראות תכולתן. "והיום בתפריט!" הוא קורא, מניח את הצלחות על השולחן: "פנקייקים!"
עיניו נוצצות בהתלהבות, אינני יכול למנוע מגיחוך לצאת מפי. אולם גם תוהה ביני ובין עצמי, מי הוא אותו דמיאן היושב על ידי.
הוא שופך סירופ מייפל על החביתיות שלו.
אני מביט בצלחת שלי, המלאה במגדל חביתיות אווריריות בעלות ניחוח מגרה. אני עושה כמוהו; שופך בצד הצלחת סירופ מייפל וסירופ שוקולד, לוקח תות מהקערה הקטנה על ידו של דמיאן ותובל אותו בשוקולד, ער לחלוטין למבטו של דמיאן עלי.

אני נוגס בתות, שוקולד נוטף מפי, זולג לסנטרי. אני מיישר מבט עם דמיאן, מחייך אליו אחד מהוסס. עיניו יורדות מעיני לשפתיי, אישוניו מתרחבים. הוא מכחכח בגרונו, משתעל ומשפיל את ראשו. הוא אמנם ניסה להסתיר זאת, אך אני מבחין בקלות באדמומיות בלחייו, ואף בקצה אוזניו.
אני מוצא את זה חמוד.
עיניי נפערות כמעט מיד, אני סוטר לעצמי מנטלית. האם חשבתי זה עתה שדמיאן חמוד? מה שגוי בי? דמיאן הרחיק אותי מאחותי כשהייתי כל שנותר לה, וכפה עליה לדאוג לעצמה כשבבעלותה ארבעה חושים. 
אמנם דמיאן משתנה, אך זה לא ישכיח את כל שעשה לי.
הוא לעולם לא יוכל להחזיר לי את אמילי, את התמימות שנלקחה ממני. לולא עשה את המסיבה הזו ונתן לי לאכול לפני, לא הייתי כה רעב עד כדי לרדת למטה, לגוב האריות.
זו אשמתך. לולא עשית משהו רע לא היית צריך לקבל את אותו עונש. אבל אתה פשוט חסר ערך מידי בשביל לא לעשות דבר אחד נכון כמו שצריך. קול לוחש באחורי ראשי, אני מאחל לכך שהיה טועה, אך הוא כה צודק שדמעות מכסות את שדה ראייתי.

אני באמת ילד רע.

לא מגיע לי הטיול הזה לקניון כדי לקנות בגדים לחג המולד. לא מגיעה לי ארוחת הבוקר הזו.
היית אנוכי מספיק כדי לא להגיד לאמילי שעוקבים אחריכם. היית טיפש מספיק כדי לא להבין זאת!
אני מהדק את לסתותיי בידיעה שמי שזה לא יהיה בתוך הראש שלי - הוא צודק.

כיסא נגרר על הרצפה ברעש צורם, איני טורח להרים את ראשי, דמעה מתנפצת על הפנקייק העליון. אני מנגב את עיניי בשרוול חולצתו של דמיאן, הגדולה עלי בכמה מידות. ידו הגדולה של דמיאן מונחת על כתפי, השריר שם נמתח, עיניי נפערות.
אינני מעז להרים את ראשי.
"מה יש, לאב? מה הדבר שאוכל אותך? אתה לא רוצה לצאת לקניות היום?" דמיאן שואל בקול כה רך, עדין. אני חושש שלא אוכל להתרגל לאופן התנהגותו החדש של דמיאן. אין זה משנה מה הדבר שיעשה, וכמה יעשה את הדבר - הוא תמיד יהיה אותה המפלצת שראיתי בו בהתחלה. זה היה הרושם הראשוני שלו עלי, ורושם ראשוני קשה עד בלתי אפשרי לשנות.
"אפשר לצאת מאוחר יותר, לא חייב עכשיו, יש לנו יום שלם לבזבז שם." הוא מציע, אני מרים את ראשי בהיסוס לאחר שבטוח כי אין כל סימן לבכי בפניי, צל של חיוך נמצא על פניו של דמיאן, ברק מכה בעיניו רק לרגע, זיק שאני לא יודע את פירושו חולף שם כשאני מביט בעיניו. אינני יודע כיצד לקרוא את הבעתו, האם שמח הוא? האם הוא כועס? הוא רוצה שנצא עכשיו או מאוחר יותר?
שאלות מתחילות להסתחרר בראשי, אני מפלל שהיה ניתן לי לפחות רמז אחד.
אני שואף עמוקות, משפיל את עיניי לרגלינו, המראה של נעליי המרופטות לעומת המראה של נעליו המבריקות מזכיר לי כי אני צריך את היציאה הזו.
ומה אם דמיאן ירצה שאחזיר לו את הכסף? איננו יודע כי אין ברשותי עוד דבר? האם הוא ירצה משהו אחר בתמורה? אני מנער את ראשי מנטלית, מסרב לחשוב על השאלות האלו ועל תשובותיהן האפשריות.

דמיאן מתרחק ממני כשרואה שאני נעמד, חיוכו מתרחב. הוא מושיט לי את ידו ואני אוחז בה בלי התנגדות. לא אהרוס את ההזדמנות הזו בהפרת החוקים.
אולם אז, כשאנו מגיעים לדלת, רגליי קופאות. ראשי כאילו מתמלא במים ופחד שוטף אותי, צמרמורות של אימה חולפות מעמוד השדרה שלי עד לבהונות רגליי.
אני חושק את לסתותיי.
"קדימה אוסטין," דמיאן מעודד, אך אין הדבר עוזר, רק מגביר את החרדה בגופי, לבי מאיץ את פעימותיו.

אסור לעבור.

אני מתחיל להניד את ראשי בפראות, ממלמל "לא," כאילו חיי תלויים בזה. נחרד לגלות שזה אכן כך; ייתכן שזו מלכודת, ואולי דמיאן מתכנן שאעבור את סף הדלת ובכך אספק לו סיבה להעניש אותי ולבטל הכל, ונוסף על כך להכריח אותי לבוא איתו עוד שלושה ימים, ביום ראשון השבעה עשר בינואר, לבית משפחתה של טסה.

אני מפחד.

אני פוסע אחורנית בחשש, ידיי מושטת לפניי, כאילו יכולות הן להגן עלי בקרב נגד דמיאן. הוא מושיט יד לעברי, אני צורח ומתרחק ממנו, מועד על הרצפה הקרה ומושך את ברכיי לחזי. אני אהיה ילד טוב ולא אתן לו להערים עלי. לא אפול במלכודת הזו.
"אני לא יודע מה אתה חושב, אוסטין, אבל זו רק דלת. אתה לא תמות אם תעבור בה." הוא אומר בנוחיות, כמעט מגחך, כאילו אין הדבר עסק גדול, אך הוא אינו יודע; הוא אינו מבין...
אני מניד את ראשי לצדדים, לא יודע מתי חדלתי מתנועה זו שכרגע חודשה. "ל-לא, ד-דמיאן. אנ-אני ילד ט-טוב." אני ממלמל, מבלי משים מתנדנד קדימה ואחורה על אחוריי וכפות רגליי, קובר את ראשי בשקע בין ברכיי.
אני לא מעז להביט בהבעת פניו של דמיאן, יודע כי זעופה היא. חרף הזעם שלבטח מרגיש, קולו יוצא שקט ומחושב, הוא אומר: "אני יודע שאתה ילד טוב. מאחר שהיית ילד טוב כל כך אנחנו יוצאים לקניון... שינית את דעתך?"
ידו מלטפת את ראשי, אותם ליטופים עדינים שאמי הייתה מלטפת אותי לאחר ביעותי הלילה שלי. אני מקבל את אותה תחושה מוכרת בחיבוק, מתמסר למגע ידו של דמיאן, אולם אז נזכר למי המגע שייך ומיד זוקף את ראשי.
אני מכווץ את גופי, מותח את שריריי, "ל-לא. א-אסור לצאת. אסור ל-לברוח. אנ-אני טוב, אני ל-לא בורח..." קולי גווע כשאני מביט בפניו של דמיאן, גבותיו מתכווצות וזווית פיו נוטות מטה, עינו הימנית קופצת.

"בנתיים, עברת על כל כך הרבה חוקים כשניסית לשמור על אחד. אבל בסדר – אם אתה רוצה שאחזור להקפיד על כל הכללים-"
אני משתטח לפני דמיאן, אוחז בידו ומשעין עליה את מצחי. כמעט זועק את דבריי בחרדה, "ל-לא! ס-סליחה, דמיאן! אנ-אני טוב. ס-סליחה,"
יד אחת שלו נחה על ראשי, לפי מגעו העדין יותר והנשימה הרגועה והארוכה הנפלטת מפיו, אני יכול לספר כי הוא מרגיע את עצמו, מנסה בפעם האין ספור את אותם התרגילים שמי שהוא הולך אליו נתן לו.
"אז קדימה, בוא והוכח לי כמה טוב אתה," הוא אומר, קולו לא תובע כבדרך כלל, הוא אינו מצווה את דבריו עלי, אולם עדיין זה מרגיש כמו ציווי, עדיין פחד זורם בעורקיי, לבי מאיץ פעימותיו. אני נעמד על רגליים רועדות, אוחז בבד חולצתו של דמיאן כדי לייצב את עצמי, הוא מניח במהירות יד על גבי התחתון, עוזר לי להתייצב טוב יותר.
חום מתפשט שם, צמרמורות חולפות בגופי. אני מרגיש את פניי מאדימים, מסתיר אותם מעיניו של דמיאן. הוא נע במקומו, זה מרגיש כאילו הוא הולך. אני לא מרים את ראשי כדי לראות האם הוא אכן הולך או שמא מתנענע במקום.
לפני שאני מסוגל לעכל את העסק, פרץ אוויר נקי וחמים מכה בגופי. אני פותח את עיניי, מבחין כי יצאנו מביתו. לבי מאיץ את פעימותיו, יד נסגרת מסביב לגרוני, אני יכול להרגיש באותו זרם חשמלי שעבר בי בפעם הראשונה שניסיתי לפתוח את דלת ביתו. אני זועק, נאבק לצאת מאחיזתו, לא מוכן לתת לדלת להיסגר עלי, כי אם אכן תסגר ואשאר מחוץ לביתו, הוא עלול להחשיב זאת כבריחה.  
אסור להתנגד, אני מזכיר לעצמי, נקרע בין חוק אחד לאחר, האם יכה אותי?
לפני שאני מסוגל לגבש דעה, אני שומע את הדלת נסגרת, סיבוב מפתח; אני נעול עם דמיאן בחוץ.

°
°
°
אין לי פרק מוכן אבל בבקשה(:
עוד שבוע בגרות ראשונה! אמג אני מפחדת):

מקווה שאהבתם את הפרק!🖤

🌻⁦תגיבו ותצביעו🌻