"תוק, תוק, תוק, אוסטיני הקטן..."
טסה.

קולה מתובל במתיקות מחליאה, ידה מורידה את הידית, אני נחרד. עיניי נפערות באימה כאשר היא נכנסת במלוא גופה, לא נעלתי את הדלת. אני מגדף את עצמי - טיפש, משהו לוחש מנבכי נשמתי. זה כאילו דעתי שלי קמה כנגדי. פחד מוזרק ללבי, חרדה חוסמת את גרוני. אני רוצה לצעוק, אך לא מסוגל להוציא אף קול מפי. קיפאון אוחז בגופי, אני לא מסוגל לצאת ממנו, אני לא מסוגל לעשות דבר.
היא עומדת לגעת בי, בדיוק כפי שעשתה בפעם הקודמת.

אני לא רוצה בזה.

דמיאן! אני רוצה לצרוח, עזור לי!
אני מכווץ את גבותיי, מדוע אני קורא לדמיאן לעזרה? אני רוצה לגחך במרירות. הסיכויים שהוא יבוא ויעזור לי שואפים לאפס. הוא לא יבוא, בלבו לא קיים מספיק רגש (אם בכלל קיים שם רגש) כדי לרחם על מישהו. לעזאזל, הוא הביא לכאן את האישה שלקחה את תומתי! האישה שביום הולדתי השישה עשר אנסה אותי, ועכשיו דמיאן חושב שאני מוכן לקיום פעילות מינית כמו זו, שבעצם בפעם הקודמת הייתי קפוא, נתון לשליטתה של האישה האכזרית העומדת מולי.
היא מתקרבת אלי, מגפיה עם העקבים הגבוהים הולמים בקרקע.
היא, שלא כמוני, זוכרת לנעול את הדלת.
"התגעגעת אלי?" היא מגרגרת, קולה צפצפני והיא מעפעפת בריסייה, מניעה את עגנה מצד לצד, חושבת שתנועותיה מיניות אולם רק גורמות לה להיראות מופקרת ולא מושכת כלל.

אני מניד בראשי לשלילה, רואה את הזעם נבנה בפנייה, עיניה יוקדות חיצים.
לוּ למבטים היה הכוח להרוג, הייתי לבטח מת זמן רב לפני.
"בן זונה," היא מסננת מבין לסתות חשוקות, שיניה חורקות אלו באלו. היא מחישה צעדיה לעברי, ידה אוחזת בשערי והיא דופקת את ראשי בקיר הקרוב ביותר. ראשי פועם בכאב.
היא זורקת את גופי לעבר הדלת. אני מנסה להתייצב אולם רגליי נקשרות זו בזו ואני מועד, מתנגש בדלת השירותים בעוצמה כזו שזה נדמה שראשי ייתפצח לשניים. אני נאנק כשהכאב פועם בכל גופי, דמעות נקוות בעיניי, אולם אני מסרב לתת להן לזלוג.
תקתוק חלוש בדלת מפתיע אותי, אני ממהר לאחוז בידית ולמשוך, אולם כשנכשל אני נזכר שטסה נעלה את החדר. אני מסתובב לעברה, היא מחייכת אלי חיוך שטני-משהו, מסובבת את המפתחות על אצבעה. הלק על ציפורנייה הארוכות מנצנץ כשקרני המנורה פוגעות בו. "תנסה לברוח עכשיו, אוסטיני," היא אומרת בקול מתנגן, קורא תיגר. עינייה מבליחות בתאווה. היא נושכת את שפתה התחתונה, הצבועה באדום עז, לפני שצחוק מתגלגל מפייה, אכזריות צובעת אותו.
היא נושמת עמוק, פותחת את פיה כדי לומר משהו, אולם קולו של דמיאן קוטע את דבריה שלא נאמרו, "אוסטין? אתה שם?" הוא שואל, אני לא נותן לדבריו להגיע אלי, כל תשומת לבי נתונה לאישה מעוררת האימה שלפני. היא מחייכת אחד גדול מלא רוע וזימה. "אווּ, אוסטיני הקטן שלנו מפחד מדמי?" היא צוחקת. לבי פועם במהירות. מדוע צוחקת היא כה הרבה? פחד משתלט על כל מערכות גופי. אני כלוא עם מפלצת.
"אוסטין?" דמיאן מתקתק שוב, אני פונה להביט בדלת, ואז מסתכל על טסה. עיניי מתרחבות בפחד כאשר אני מבין כמה קרובה היא - החזה שלה כמעט נוגע בחזי שלי. אני בולע את הצרחה המאיימת לצאת. "הגד לו שהכל בסדר," היא מצווה חרש, מברישה את שפתייה כנגד אוזני, נושכת את התנוך שלי ומלקקת בתוך האוזן, מעבירה את לשונה המבחילה על פניי.

זה מרגיש כאילו גרוני נסתם כשאני מנסה לדבר, "ה-הכל בסדר כ-כאן," אני מקרקר, קולי חנוק, דמעות עולות בעיניי. למה היא קרובה כך? מדוע לא יכולה היא לעזוב אותי, להניח לי לנפשי?
היא מעבירה את ידייה על חזי. "ילד טוב," היא מגרגרת, משפשפת את אגנה ברגלי הימנית. "ד-די-" אני לוחש. בטני מצטמקת. היא מורידה ממני את בגדיי העליונים, אני מנסה להיאבק אולם משהו כמו קושר את איבריי, אני לא מסוגל לנוע ולוּ תנועה אחת. "הו, אתה עומד להינות כל כך..." היא לוחשת, מעבירה את ציפורייה החדות קצת חזק מידי על בטני.
למה לא ביקשתי מדמיאן עזרה?
הוא הלך?
מדוע לא התעקש לראותי?
לפני שאני מסוגל להבחין האמבטיה מלאה מים ואני נמצא בה, עלי כותרת מפוזרים סביבי, המים מלאי הקצף נכנסים לפי. טסה זוחלת על ברכייה וידייה לעברי, עירומה כביום היוולדה. אישוניי מתרחבים, אני פותח את פי, היא מפרשת את גופי המתוח והבעת פניי באופן הלא נכון, מאחר והיא מעבירה יד מלאה קצף בשערי, נותנת לו להיכנס לעיני השמאלית. אני מייבב. אני לא רוצה שהיא תמשיך לגעת בי.

היכן דמיאן?

היא מעבירה ציפורנייה על רגלי הימנית. בטני מתהפכת, מיצי מרה עולים לפי. ראשי פועם בכאב. היא עוטפת את איברי בידה, ואז משהו מבליח בעיניה, השרירים בגופי מרפים, זה מרגיש כאילו נשימתי יוצאת ממני, או לפחות חלק ממנה - אני מביט בקיר בעיניים ריקות כשהיא מתיישבת עלי, מתחילה לנוע אבל אני לא מרגיש דבר. היא אוחזת בשיערותיי ודוחפת את ראשי מתחת לבועות הסבון והקצף, בועות יוצאות מפי.

דמיאן?

ריאותיי צורבות ממחסור באוויר, אולם אין אני מסוגל להניע את ידיי אף לא תנועה אחת. אני פותח את עיניי במים, הסבון שורף את עיניי אך אני לא נותן דעתי לכך, רואה את גופה נע מעלה ומעלה במטושטש, אבל לא מרגיש דבר. זכרונות מיום שישי העשרים ושניים בדצמבר תוקפים אותי, לחרדתי אני מרוקן, אף רגש לא זורם בעורקיי. עיניי מתגלגלות מעלה רגע לפני שהיא מושכת את ראשי למעל פני המים. שפתייה מוצצות את צווארי, היא נושכת אותי, עושה כל דבר פרט לנשיכות אהבה.
לא משאירה אף סימן גלוי לכך שגנבה את תומתי בפעם השנייה.

היא קמה ממני, סוחטת את שערה ומרימה את שיערי מפניי, מרימה את ראשי כך שאביט בה. עיניי מתות, זה מרגיש כאילו היא רוקנה אותי, כאילו לא נשאר דבר.

למה דמיאן לא חזר?

היא מחייכת אלי, עינייה נוצצות באכזריות, בתשוקה. "הייתי זורמת איתך לעוד כמה סיבובים, אבל החבר׳ה מחכים, וזה לא יפה שרק אני נהנית ככה בזמן שהם משתעממים." קולה גורם לבטני להתהפך, גועל עובר בגופי, מיצי מרה פוקדים את פי.
טסה מייבשת את גופה ושערה, לובשת את בגדיה שוב, לא שיש שינוי - החולצה חושפנית וכך גם המכנסיים שלרגלייה. מדוע טורחת ללבוש בגדים אם היא נראית אותו הדבר כשהיא ערומה? לאחר שיוצאת אני רוכן על סף האמבטיה ומקיא על הרצפה.
מקיא כל דבר שלא אכלתי.
הניחוח החומצתי רק מגרה אותי להקיא עוד, עד שאני חלש דיו להזדקף ולקום. בלבי אני יודע שלא הייתי קם גם לוּ הייתי חזק מספיק.
מדוע לא עצרתי אותה? מדוע לא נאבקתי בה?

מה לא בסדר בי?

יבבה נפלטת מפי. הסכר בעיניי נפרץ. רגשות נוראיים תוקפים אותי וממוטטים את נפשי. הדמעות שוטפות את הסבון מעיניי ומפניי. יבבות הופכות לזעקות אילמות, אשר הן הופכות לנשימה קטועה. ואז היא מתייצבת והדמעות חודלות מרדת, הבעתי חוזרת להיות ריקה, גופי שב להיות חסר תחושה.
אני קם בקושי, נעמד על רגליי החלשות, בוחן את השריטות על בטני וידיי ורגליי. אף סימן לפעולה מינית לא נראה על גופי. אני מיישר מבט עם בבואתי, נחרד מההבעה המתה בפניי, מסיט את ראשי במהירות ולוקח מגבת, מנגב את גופי ולובש את בגדיו של דמיאן שלבשתי לפני.
אני לא טורח לנגב את שיערי לפני שיוצא, נותן לו לטפטף כשאני הולך לחדר שדמיאן נתן לי ביומי הראשון כאן. רגליי רועדות ואני מתמוטט על המיטה, לא טורח להתכסות. בלאו הכי יהיה לי קר הלילה.

אני עוצם את עיניי רק כדי לראות שאני לא מצליח להיפטר מאותן מפלצות. הן מביטות בי, כה מכוערות, מעוררות אימה, בעלות צורות אדם. החשכה בולעת אותי ואני מאחל להיעלם משם, אבל לא מצליח להתעורר. אינני יודע אילו מפלצות מפחידות אותי יותר - המפלצות בחלום או בעולם האמיתי.
צורת המתאר של המפלצות מתבהרת, ואני נחרד לגלות את דמיאן וטסה, מחייכים באכזריות לעברי, קשתיות עינייהם אדומות ומעוררות אימה, ציפורניי ידיהם ארוכות ומגיעות עד ברכיהם.

ואז אני מבין, כי המפלצות שבעולם החיים הן כאין וכאפס לעומת המפלצות שבעולם הביניים, בין החיים למתים.

°
°
°
אני מתכננת להעלות פרק היום בלילה, חושבים שתגיעו ל-30 הצבעות עד אז?
ובבקשה בבקשה בבקשה אל תשנאו אותי!
טסה איכסה, אבל הכל הכרחי.
אני מקווה להבטיח שזו הפעילות המינית הכפויה האחרונה שתהיה.
כן, נראה לי שלא יהיו עוד...

🌻תגיבו ותצביעו🌻