דמיאן מפנה את הכלים לכיור, הצעתי לעזור לו אולם הוא סירב בכל תוקף ואמר שעלי לנוח. לאחר ששטף את כל הכלים הרבים שהיו, הוא התקדם לעברי, ידיו עדיין רטובות. "קדימה נסיך," הוא הומה, מחייך לעברי, מבלגן את שיערי עם ידו. אני לא מתנגד על אף ששונא את זה, כל שאני עושה זה נושך את לשוני ושותק. "בוא לסלון, נראה סרט ואז נתקלח ונלך לישון, נשמע טוב?"
אני מביט בו בפה פעור מעט, חסר מילים. מי הוא אותו אדם העומד מולי?
"או שאולי אתה מעדיף להתקלח קודם? אפשר להתקלח ביחד, זה יחסוך זמן." הוא מציע, אני פוער את עיניי. להתקלח, איתו? חרדה אוחזת בגרוני. אסור להתנגד, אני מזכיר לעצמי. אני לוקח נשימות עמוקות ומדודות, דמעות תסכול ופחד עולות לעיניי, אני הודף אותן. אסור להראות חולשה. נראה כי דמיאן הבחין בשריריי המתוחים, הוא ממהר לדבר: "הו, לא התכוונתי באותה מקלחת -למרות שזה נשמע כמו רעיון טוב- יש לי כמה חדרי מקלחת, אז התכוונתי שפשוט נתקלח באותו הזמן, אני אשאיל לך בגדים." הוא מדבר מהר והמילים מתערבבות זו בזו. "לא באותה המקלחת. לא. אני יודע שאתה לא רוצה... אני- אני לא עד כדי כך חסר התחשבות, אוסטין. אני- אה..." דמיאן ספק ממלמל לעצמו ספק אלי, קולו דועך. הוא מגרד את עורפו ולא מביט בי, עיניו בוהות בגרביים השחורות שלרגליו כאילו היו לדבר המעניין ביותר בחדר. אינני יודע מה לחשוב, מדוע מאשים את עצמו? הוא לא צריך להאשים את עצמו, אני הוא זה שחשש מפני האפשרות האחרת, אני זה שהוא טורח עבורו אבל לעולם לא מודה לו.
כפוי טובה שכמוני.

"תודה, דמיאן. סליחה. אני מצטער. אני טוב, נכון? סליחה. תודה. זה בסדר?" אני ממלמל במהירות, בקושי מבין את דבריי שלי, לא מזיז את עיניי מעיניו אף לא לרגע, חשש מציף אותי, דמיאן מלטף את הלחי שלי, אני עוצם למחצה את עיניי, בכוננות מתמדת למה שעתיד לבוא.
"בטח שאתה בסדר, בייבי. בוא, נראה לך איפה המקלחת ונביא לך בגדים לישון איתם." דמיאן מושיט לי את ידו, אני לוקח אותה בהיסוס גלוי. אסור לסרב, אני מזכיר לעצמי.
דמיאן לא שם לב להיסוס בתנועותיי, או שמא מתעלם ממנו - כך או כך אני מוצא עצמי נגרר אחריו כשידו עוטפת את ידי בחוזקה, אצבעותיי נמעכות, אך אינני פוצה את פי, משתדל לשמור את פניי נקיים מהבעה שעה שהוא מוביל אותי לאותו חדר מקלחת שהייתי בו לא מזמן, כשברחתי מפניו.

הוא משחרר את מפרק ידי, "חכה כאן," הוא אומר לפני שנכנס לחדרו הנמצא במרחק צעדים ספורים מהמקום בו אני עומד. כשדמיאן חוזר, הוא מגיש לי את בגדיו שלבטח יהיו גדולים עליי. אני מודה לו חרש, ממהר להיכנס לחדר המקלחת עם ראש מושפל, סוגר את הדלת, מניח ידי על ראש המפתח בכוונה לנעול את הדלת, אולם קולו של דמיאן עוצר בעדי, "אל תעז לנעול את הדלת, אוסטין." הוא אומר, אני יכול לדעת שהוא מדבר דרך לסתות חשוקות, לא יכול לעזור לעצמי אלא שהתמונה של זעמו על פניו של דמיאן עולה בעיניי רוחי, אין משנות הפעמים הרבות שניסיתי למנוע ממראה זה להיראות שוב.
אני מיד מזיז את ידי מהדלת, מסתובב ומפנה את גבי למראה כדי שלא אביט בעצמי, כדי שלא אשנא את עצמי יותר. החולצה של דמיאן נזרקת על הרצפה, אני מעביר את אצבעותיי על בטני, על צלעותיי הבולטות, הכוויות בקושי נראות כעת, אולם אני יודע שהצלקות לעולם לא תעלמנה, הן תשארנה כאן לזמן רב - בין אם שאני אוהב זאת ובין אם לאו. ידיי רצות לאורך רגליי כשאני מוריד את הלבוש מפלג גופי התחתון. אני גורר את רגליי לכיוון האמבטיה, ממלא כמעט חצי מתכולתה במים חמים, כשאני מכניס את כל גופי מתחת למים זה מרגיש כאילו עורי עולה בלהבות, החתכים והכוויות בגופי צורבים כמו גיהינום, אבל אני לא יכול למצוא את זה חשוב.

כאב כזה הוא מבורך. אני נאנח לתוך המים, משחרר אוויר הגורם לבועות לצאת מפי, גיחוך חלוש בורח מפי. אני ממשיך לעשות כן - לנשוף אוויר מתחת למים, צופה בהן מתפוצצות אחת אחרי השנייה, מצחקק לעצמי. מעולם לא היה לי התענוג לנסות זאת - בבית שלנו, לפני התאונה, לפני שגירשו אותי ואת אחותי משם, היה רק חדר מקלחת אחד, והוא לא היה עם אמבטיה. בביתה של סבתי הייתה אמבטיה, אבל אמא תמיד סירבה לישון אצלה.
"היא משוגעת," אמרה אמא. "אני לא רוצה שהיא תהרוס אתכם." הנחנו לזה, לעולם לא נגענו בנושא הזה. בחגים המשפחתיים בהם סבתא נכחה הייתה הארוחה שקטה ומביכה, ידענו כולנו שאם אחת מהן, אמא או סבתא, תדבר - ייפרוץ ריב נורא.

"אוסטין?" דמיאן מתקתק בדלת, מושך אותי ממחשבותיי בגסות. בלבי אני מודה לו על כך, מי יודע עוד כמה זמן הייתי מסוגל להחזיק את עצמי מבלי לבכות לאור המחשבה עליהם, לאור הגעגוע שהיא מביאה.
דמעות מכסות את עיניי, מנקות את הקצף מפניו. אינני מכחיש - אני מתגעגע אליהם; לאמא, לאבא, לאמילי. אפילו לסבתא, חרף הדברים הנוראיים שאמא נהגה לספר עליה, חרף הדברים שסבתא נהגה לומר.
"אוסטין? אתה שם?" קולו של דמיאן נשמע בשנית, אני מיד קם מהמים שהתקררו מפאת הזמן הרב בו שכבתי בהם ונהנתי לנוכח מגע הצריבה הנעים של חום המים. אני לא טורח לענות לדמיאן, נעמד ושוטף מעצמי את קצף האמבט, כורך מגבת סביב גופי ומתחיל להתנגב ולהתלבש במהירות.
ידית הדלת יורדת בחריקה. "אני נכנס!" דמיאן קורא, פותח את הדלת רק כדי למצוא אותי לבוש בבגדיו הענקיים כששיערי הרטוב נוטף על החולצה הלבנה. "זה לקח לך הרבה זמן," הוא אומר בקול קר, אני נרעד, לוקח צעד אחורה ומשפיל את ראשי, "אני מצטער," אני אומר חרש, קולי כה חלוש עד כי אינני שומע את קולי שלי.

דמיאן לא נותן דעתו לכך שלא הבטתי בו כשדיברתי. "בוא," הוא אומר, הקור לא נשמע עוד בקולו, ואף לא נראה כי הוא מצווה את דבריו עליי. אני גורר את רגליי באיטיות, עוקב אחריו לסלון במורד המדרגות, הוא לוקח את השלט לפני שמתיישב, אוחז במפרק כף ידי הימנית ומושך אותי אחריו - רגל אחת שלו מקופלת על הספה ורגל שנייה על הרצפה, אני נמצא בניהן. ידו החובקת את ידי עוטפת את חזי, מצמיד את גבי לחזהו השרירי.
"אוסטין?"
אני מרים מבט, מנסה להסתכל עליו מעבר לכתפי השמאלית, אך תנועה זו כואבת מידי וניסיון זה נוחל כישלון.
"אתה יכול להעביר לי את השמיכה שם, שליד הרגליים שלך?" הוא שואל, אני מכווץ את גבותיי, דמיאן הנחמד כה שונה ומוזר מדמיאן הרשע והכועס, אינני יכול לעזור לזה אך אוהב את הגרסה המחודשת שלו. "כ-כן," אני ממלמל, הוא משחרר את אחיזתו בי ואני רוכן, מושך את השמיכה, הקיפול המסודר שלה מתפרק, אני מיד מביט בבהלה בדמיאן, עיניי פעורות בפחד. אני פותח את פי כדי להתנצל אך הוא מיד מניח אצבע מורה על שפתיי, מהסה אותי.

"זה בסדר," הוא אומר, לוקח את השמיכה מידי ופורס אותה מעל שנינו, מניח לי כאשר אני משנה את צורת ישיבתי לאחת היוצרת פחות נקודות מפגש בנינו. "נוח לך?" הוא שואל לפתע, אני מביט בו בתדהמה, מוכה הלם מידי בשביל להגיב. ממתי הוא מתעניין בנוחיותי?
"כ-כן," אני ממלמל חרש, מביט בעיניו הכהות. הן אינן שחורות כפי שנהגתי לחשוב - הן חומות, ולמרבה ההפתעה גם יפות.
אני מיד מפנה את מבטי ממנו, גומע רוק. נוזף בעצמי, איך העזתי לחשוב שעיניו יפות? הוא מפלצת! עינייה של מפלצת לעולם לא תהיינה יפות, רק תאווֹת לכוח, מלאות ברוע ובזימה.
הוא מפעיל את הסרט, אני ער לחלוטין למגע ידו. היא מחליקה על גבי, משפשפת את כתפי הימנית.
צרחה חותכת את קו מחשבותיי, משבשת את דעתי. אני מיד מזדקף, מביט במסך הטלוויזיה באימה ברורה לעין, לא עובר הרבה זמן עד שאני מבין כי לא הייתי צריך לעשות כן - ליצן במסכה אוחז בסכין, ראשה של בחורה על הקרקע, מתגלגל עד שמתנגש ברגליים, המצלמה עולה וחושפת ילדה קטנה, שיערה בלונדיני כשל אמילי ועינייה כחולות כמו השמים, מלאות בפחד.

אני מתפתה לקרוא בשמה של אמילי, אך מבין מהר מאוד כי אותה ילדה קטנה לא יכולה להיות אחותי. עינייה של אמילי אפורות, מצופות זכוכית, לעד יהיו קרות.
"בבקשה אל," לוחשת הילדה הקטנה, הליצן מתקרב, היא פוסעת אחורה, הרחק ממנו, הרחק מהמפלצת שזה עתה רצחה את אמה. "אמא, אבא! בבקשה!" הילדה צורחת, זועקת, דמעות רצות במורד לחייה, היא מועדת ומיד קמה, רצה במורד המדרגות, שמה פעמיה לטלפון שבמטבח אך לא הייתה מהירה מספיק, החיה תפסה אותה.
קולי מתמזגת עם שלה כששנינו צורחים, אני קובר את ראשי עמוק בתוך כתפו של דמיאן, דמעות זולגות מעיניי.

תזכורת לעצמי:
לעולם לא לתת לדמיאן לבחור סרט.

°
°
°