רוח עזה נושבת בחוץ, שורקת בקולי קולות, יורדת ועולה בגבהים שבקולה. רעם מרעיד את השמים. ברק מכה בעץ אשר קורס ונופל בהתפצחויות זרדים וענפים. עורב קורא לפני שרעם נשמע שוב, גשם יורד מיד עם הבלחת ברק בשמים.
החלון פתוח והוילונות מוסטים, טיפות הגשם מרטיבות את אריחי העץ שבחדר, אך אינני מוצא את הכוח לקום מהמיטה כדי לסגור את החלון, מרחק ההליכה גדול מידי וגופי כואב מידי. שפתי התחתונה רועדת, שיניי נוקשות אלה באלה, צלעותיי כואבות כשאני נושם. אינני מסוגל לעשות דבר כעת, שמיכה דקה מכסה אותי, אני שוכב על צדי כך שברכיי צמודות לחזי וידיי מחבקות את שוקיי, הקור מקפיא את גופי אט-אט. אני יכול להרגיש בשפתיי מכחילות ובשיניי נוקשות אלה באלה.

זה מרגיש כאילו גיהינום עבר על גבי, הוא צורב במקום בו דמיאן הכה אותי עם השוט, בגב התחתון ובבטני אני עדיין יכול להרגיש בזרמי החשמל שהעביר בי. אני יודע שעשיתי דברים לא בסדר, שהפרתי כמה חוקים בודדים, אולם אינני מצליח להבין מדוע העונש היה נורא כל כך, מדוע היה חייב לזעזע את כל מערכות גופי.
החלק הראשון של העונש עבר, אך אינני יודע איך אצא בחיים מהחלק האחר; להישאר כך בחדר שנתן לי ביומי הראשון כאן, ללא אוכל או מיזוג (על אף שדמיאן לא נתן כלל לגבי הטמפרטורה בחדר, זה אני שלא יודע איך מדליקים את המזגן, אם יש אחד כזה כאן). אינני יודע כמה זמן עבר, ואין זה משנה - כל דקה מרגישה נצח, אז אני מניח שעברו הרבה נצחים מאז דמיאן נעל אותי (אחרי שזרק את גופי אל תוך החדר כאילו הייתי לבובת סמרטוטים ואולי נחות יותר).
מחשבות על כלום ושום דבר סוחפות אותי לעולם אפל מלא בכֹל טוּב.

-

תקתוק בדלת מקץ אותי משנתי, אני מנסה להזדקף, אולם מגלה כמעט מיד כי כל פעולה הכוללת תזוזה של פלג גופי העליון נחשבת בלתי אפשרית כרגע. קולי בקושי יוצא מגרוני כשאני מנסה לדבר, אבל זה כאילו סכינים חותכות את גרוני וציפורניים אוחזות בגרוני. בעיניי רוחי עולה תמונת ידה של הבחורה ההיא, ציפורנייה הארוכות עברו בשיערי ועל הלחי שלי והיא נגעה בי וחיללה אותי, היא נגעה בי. היא נגעה בי. אני נגוע. נאנסתי, אני אומר במחשבותיי.
"נאנסתי." אני אומר בקול שבור וצרוד, חורק כמו מסילת ברזל חלודה.
"אוסטין, אתה ער?"
אישוניי מתרחבים. דמיאן. מה מעשו כאן? אני מהדק את לסתותיי כשלבי מדלג על פעימה או שתיים. כמה זמן עבר? האם הגיע הוא כדי לקרוא עלי תיגר? אם אכן זו הסיבה, אין צורך שינסה לגרום לי להרגיש יותר נחות ממה שאני כבר מרגיש.

"אוסטין?" עוד תקתוק בדלת, אני פותח את גרוני כדי לנסות לדבר, אולם מהר מאוד מוצא את הדבר בלתי אפשרי.
רעם שובר את השקט, הגשם חודר שוב לחדר דרך החלון הפתוח. אני מייבב חרש. "אני- אני נכנס." דמיאן אומר. אין ביכולתי להבין מדוע הוא מהסס, אחרי הכל זה הבית שלו, אחרי הכל גם אני חלק מרכושו הרב. "טוב, אז, אה-" הדלת נפתחת, אלומת אור מהמסדרון חותכת את החושך השורר בחדר. אני לא מביט בדמיאן כשהוא צועד לעברי, מאחר שפעולה קטנה כמו להסתובב תגרום לגיהינום שלם למעוך אותי. "הו אלוהים," מגע קל בכתף, אני מתכווץ.
אל תגע בי, אני רוצה לצעוק, אך אותה הרגשה מוזרה מתפשטת בי שוב, בדיוק כמו באותו לילה ארור. הוא מנשק את הנקודה בין השכמות שלי, במקום בו צריבות החשמל והאש היו נוראיות, כעת אני בטוח שהשאירו סימן. "פאק, בייבי, אני מצטער." הוא לוחש באוזני, אני שותק, לא עונה לדמיאן, אין לי דבר וחצי דבר להגיד לו. "זה לא... טסה עצבנה אותי, היא לחצה על כפתור שאסור להדליק בי והכעס שלי יצא עליך." הוא מסביר, על אף שלא חייב.
טסה. שמה מעביר אינספור צמרמורות בגבי, מיצי מרה גועשים בבטני. ככה קראו לה, לאישה שנגעה בי, טסה. טסה אנסה אותי. טסה נגעה בי. טסה חיללה אותי וטסה גרמה לדמיאן להכות אותי.
טסה לא הייתה נוגעת בי לוּ הייתי נשאר בחדר, למה יצאתי ממנו? דמיאן לא היה מעניש אותי על דברים כה רבים שעשיתי לוּלא טסה התקשרה, למה הייתה חייבת להתקשר? למה הייתי אני חייב להפר את החוקים כה הרבה פעמים?

"בכל מקרה, רציתי להודיע לך שאני צריך ללכת, זה לא ייקח יותר משלוש שעות," הוא אומר, אני רוצה לשאול על העונש אך אין צורך - דמיאן כמו קורא את מחשבותיי ומיד ממשיך, "העונש עדיין נמשך עד שאגיד לך אחרת." אני נושך את פנים הלחי שלי, האם אצליח להחזיק את עצמי עד אותו רגע שאת מועדו אינני יודע?
דמיאן מנשק את הכתף החשופה שלי, מלטף את זרועי כמה פעמים. "הָא, ובוקר טוב בייבי."   הוא מוסיף, פורע את שיערי הפרוע בלאו הכי, אני לא מסוגל להשיב לו, חולשה מוזרה חולפת בגופי.
דמיאן קם מהמיטה, מתקדם לעבר דלת החדר וסוגר אותה אחריו, משאיר אותי בקור. אינני יכול להגיד שאני מופתע, כי ציפיתי לזה. דמיאן לא ידאג לי, הוא תמיד היה ותמיד יהיה אותו אדם קר שהיה בהתחלה.
אם הוא כל כך קר אלי, מדוע חטף אותי? מדוע הרחיק אותי מאחותי העיוורת...
אמילי. ראשי מתמלא בדמותה הקטנה והבלונדינית של אמילי, ואני כמו חוזר לאותם זמנים לפני התאונה ולאחריה, הזמנים לפני שהוכרחתי להכיר את דמיאן. הזמנים בהם הייתי באמת מאושר על אף שלא נותר לי דבר פרט לאמילי.

-

רכב חונה, סגירת דלת, קרקוש מפתחות, סיבוב מפתח. צעדים. התנשפויות. רעש זמזום מהטלוויזיה שלמטה חודר לחדר. הכל מעומעם. אני מרגיש מתחת למים.
רעם מרעים, הגשם מתחזק, ברק מאיר את החדר פחות מרגע. תקתוק בדלת, אני ממצמץ בקהות חושים. יד מונחת על גבי, מסדרת את החולצה שלבטח עלתה. "ערב, אוסטין. בוא." דמיאן אומר, משהו בקולו השתנה. אני תוהה אם יש לו פיצול אישיות. "קדימה, בייבי-בוי, קום." הוא מנער חלושות את זרועי, אני לא מוצא את הכוח לענות. אני לא מוצא את הכוח לקום.
"אוסטין, קום. זה לא מצחיק." דמיאן אומר, קולו רציני ותובע. לבי מדלג על פעימה, אני מסתובב מיד, סחרחורת אוכלת את ראשי. אינני מצליח להתמקד בפניו.
דמיאן יורד מהמיטה, כנראה חושב שאני אחריו, אולם אני נופל מהמיטה ברגע שמנסה לרדת ממנה, החתכים בגבי צורבים, הכוויות בבטני מתעוררות לחיים. דמעות מאיימות לזלוג מעיניי.

"אוסטין?" דמיאן קורא, חוזר על צעדיו, אני גומע רוק בקול, מכווץ את גופי לכדי כדור.
"א-אל תפגע ב-בי, סליחה." אני ממהר למלמל, מכסה את ראשי עם ידיי. קולי חורק וגרוני צורב. כמה זמן הייתי כאן?
"לא אפגע בך, נסיך." הוא לוחש, ידיו מתחת לשחי שלי, הוא מניף אותי בקלות ובעדינות מפתיעה על הכתף הימנית שלו, מסדר אותי כך שאחזיק בו כמו שתינוק מחזיק באביו. "זהו, אתה רשאי לאכול," הוא אומר, חרטה ממלאת את קולו. הוא מושיב אותי אל השולחן, מתיישב לידי כמעט מיד. הוא מגיש לי אורז ובשר חתוך וסלטים ושתייה, לא מוכן למזוג לעצמו לפני שדואג שאני אוכל.
אני מביט בו בעיניים ריקות, חסרות חיים. בטני לא כואבת יותר ואני כבר לא מרגיש רעב. "תודה," אני ממלמל, דמיאן מחייך אלי, עיניו מלאות אשמה. אני תוהה מי עזר לו להבין שהדבר שעשה לא היה בסדר.

"אני... מאז ילדותי יש לי בעיה לשלוט בכעס שלי," הוא אומר לאחר שמילא את שתי הצלחות באורז ובשר וסלטים. אני בוחן חתיכת בשר לפני שאוכל אותה, מגלה גן עדן שלם לפתע. "ו, אֶה- טוב, הבנתי שזה פוגע בך, שאני פוגע בך. אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללכת לטיפול," הוא בקושי מוציא את המילים מפיו. אני מביט בו בתדהמה גלויה, זו הסיבה שהוא נעדר הרבה?
הוא מחייך אחד מהוסס וביישן, משפיל את ראשו. אני לא יודע מה לומר, מפאת הפחד להגיד את הדבר השגוי העלול להצית מחדש את זעמו של דמיאן אני שותק, לא אומר דבר. האוויר בינינו מתוח, אולם אין הדבר מפריע לי - לפחות אני לא צריך להביט בפניו ולהשיב מיד לכל דבר שאומר. אני יכול לאכול בנחת.
"אתה אוהב את הבשר? הוא יצא בסדר?" דמיאן שואל לפתע, אני בדיוק לועס חתיכה מהבשר כשהוא מדבר, מיד מרים את ראשי ולא יודע מה לעשות: לבלוע קודם את האוכל או לענות לשאלתו? הקולות בראשי מצביעים על האפשרות הראשונה, לכן זה מה שאני עושה, ורק ברגע בו בולע את האוכל אני מנסה לחייך אליו, משהו המרגיש לי כמו עיוות מוזר. "הוא ט-טוב," אני אומר. האם זה מספיק? דמיאן רוצה שאפרט יותר? אני אבוד במחשבותיי, עדיין מביט בדמיאן.

אנחה מלאה רווחה בורחת ממנו. "איזו הקלה שאתה אוהב את זה. חששתי שלא תאהב, אני מקווה שאתה אומר את האמת ולא מנסה לגרום לי להרגיש טוב." הוא אומר, חיוך מסתמן בזוויות פיו. "נוסף על כך - זו פעם ראשונה שאני מבשל את המתכון הזה."
אני נחנק מהביס שלקחתי. דמיאן בישל את זה? אישוניי מתרחבים כשאני פונה להביט בו, פחד ממלא את גופי. הדברים שאמרתי לבטח לא הספיקו. "ז-זה א-אלוהי," אני אומר, קולי חנוק. "אתה מבשל טוב, דמיאן. אני- אני אוה- מחבב ממש את ה-הבישול שלך. ז-זה מ-מדהים." קולי רועד, אני לא מצליח לחשוב על עוד דברים לומר. דמעות של תסכול נקוות בעיניי, הוא יכעס עלי. זה לא מספיק. אני צריך לחשוב מהר - אני חייב לחשוב מהר לפני שהוא ייתעצבן.
דמיאן ממצמץ בעיניו, מביט בי במבט מלא בלבול, אני שוקל לכרוע ולנשק את רגליו. פחד נורא תוקף אותי. אני לא רוצה לרעוב עוד. אני לא רוצה להיענש.
"אני ילד טוב," אני ממלמל, מביט בצלחת האוכל שלפניי. "אני ילד טוב. לא מגיע לי עונש, נכון? אני טוב. אני בסדר. אני טוב. מגיע לי אוכל, נכון, דמיאן? אני טוב, נכון? אני טוב. אני טוב. אני טוב..." קולי גווע, אני מביט בדמיאן מבעד לריסיי, דמעות של פחד זולגות מעיניי.

דמיאן פותח את פיו, כאילו מילותיו אבדו לו. "אתה טוב. בטח שאתה טוב, אוסטין נסיך." הוא אומר לאחר שתיקה, מחזיק את ידי שהייתה על השולחן, אני עוצר את נשימתי. מביט בידו האוחזת בידי. הוא הופך את ידינו, מבריש עם אגודלו את הכוויה שם, לא מביט בעיניי.
"אני- אני מצטער על זה, אוסטין. אני באמת מתכוון לזה." הוא ממלמל חרש, מושך את ידי לכיוון פניו, אני חושש שינשך אותה אך הוא רק מנשק אותה, שפתיו הרכות משתהות על הכווייה, הוא מחייך בעצב ליד שלי.

אני מניח שהוא מבוייש מידי בשביל להסתכל בעיניי.

°
°
°
תאמינו או לא, בכיתי כשעברתי על הפרק/:
אופ ממש באלי שדברים ישתפרו בשביל אוסטין.
אני משחזרת את הפרק שנמחק, לא משימה פשוטה.
הו, וגם (!) מחר יעלה פרק לכבוד חג שני!

🌻תגיבו ותצביעו🌻