שתיקה נטווית בנינו כקורי עכביש, הזמזום המוכר שלה מתנגן בראשי, אינני מסוגל לחשוב על דבר פרט לאמרה שלי. כה חסר אחריות, אני אומר לעצמי. היא חברתו של דמיאן, הוא לבטח יגן עליה, יצדיק את התנהגותה (על אף שאני מקווה כי דמיאן אנושי מספיק כדי לא לעודד התנהגות כמו זו). "מי זו היא, בדיוק?" הוא שואל, מדגיש את המילה 'היא' בדבריו, קולו מלא בחשד ואי אפשר שלא לשים לב לזעם הזוחל מגרונו, מטבל את קולו בכמות מספקת כדי לגרום ללבי להאיץ ולפחד לזרום בגופי. אני נרעד, מרים אני עיניי כדי להביט בו. "א-אה, ה-היא... אה, במסיבה א-אז ה-היא-" אני נחנק, גרוני נסתם ופי מתייבש לפתע. אני מלחח את שפתיי בלשוני אולם נדמה כי אין מספיק רוק בפי כדי להרטיב את שני האיברים הקטנים הללו. הוא מעקם את ראשו, פותח את עיניו כמאיץ בי, שפת גופו דוחקת בי להמשיך לדבר אולם אני לא מסוגל להוציא את אותן מילים מפי.

"היא... א-אה, ה-היא-" אנסה אותי. אני רוצה להגיד, אך גרוני נאטם ולשוני נדבקת לחכי כשאותו צמד מילים מנסה לעבור, לפרוץ את המחסום הנורא הזה. "היא? קדימה אוסטין, אין לי את כל היום." דמיאן מאיץ בי, אני מלחח את שפתיי, משפיל את ראשי, מצייץ בקושי, "נ-נגעה בְּ-בִּ-" אני גומע רוק, שיערותיי סומרות וצמרמורות חוצות את גופי, מפלחות אותו כסכינים חדות. אני לא מסוגל להמשיך לדבר. אני לא מסוגל לעשות דבר. דמיאן חוזר על דבריי, "היא נגעה ב... במה? בבית? אל תדאג, אף כסף לא מוחבא ברחבי הבית," הוא מגחך, איך יכול הוא להיות כה תמים בנוגע לזה? הייתה זו טעות לפתוח את פי, היה עדיף לי לוותר ולתת לו לעשות בגופי כרצונו. אני מניד את ראשי לשלילה, מרים את עיניי לעיניו, שכבה של נוזל מטשטשת את שדה ראייתי, אני יכול להרגיש בידיה המלוכלכות מטמאות את גופי, לפתע המקלחת שעשיתי כאילו לא מספיקה - על אף שסיבנתי את גופי עשרות -אם לא יותר- פעמים, אני מרגיש מלוכלך, מזוהם, זול כל כך...

"פאק. היא לא חיפשה את השירותים, היא חיפשה אותך." דמיאן אומר, אישוניו מתרחבים בהבנה, קולו מקבל גוון אפל של זעם. אני משפיל את מבטי, האם יוציא את כעסו עלי? חרדה אוחזת בי. הוא נוהם, קולו כעוס, דיבוק אוחז בעיניו, אילו היה קצף בפיו היה נראה כזאב מוכה כלבת, אני נחרד לגלות את הדמיון בין החיה הטורפת לבין המפלצת שמולי. "הזונה פאקינג נגעה בך." הוא נושם נשימות עמוקות ורמות, כל שפת גופו אומרת לי כי מתאמץ להרגיע את עצמו, כל תאי מוחי אומרים לי לברוח. "היא אנסה אותך! השחיטה את הדבר הטהור היחיד שנותר בחיי!" הוא נוהם, מכה את החלון מאחורי, הזכוכית מתנפצת ורשת של סדקים מתפשטת עליה, צרחה נפלטת מפי לפני שאני מסוגל למנוע ממנה להישמע. אני מועד הרחק מהחלון, הרחק מהמפלצת שעומדת ליד, עם אגרוף מדמם ועיניים יוקדות חיצים. שברים ננעצים בזרועי אולם אני מתעלם מהם, הכאב לא מספיק חזק כדי שאחוש בו באמת, כדי שאדע שהוא שם, שרוול החולצה נדבק לעורי. אגלי זיעה מחליקים על עורפי. פחד זוחל במעלה עמוד השדרה שלי, מתפזר לכל העצמות והחוליות שבגופי.

דמיאן צועד צעד אחד קטן לעברי, אני מיד פוסע אחורנית, הרחק ממנו. עיניו ממוקדות בעיניי ואני יכול לראות משהו המתקרב לחרטה נמצא שם, אינני יכול לעזור לכך אבל מופתע לנוכח הרגש הזר הזה בעיניו. נדמה כאילו אין זה מקומו שם, או שמא אני חושב כך מאחר וכל שנחשפתי אליהם מאז הגעתי הנה הם הכעס והתאווה והשנאה. הוא משפיל את ראשו, מלקק את שפתיו לפני שמחבר את מבטנו שוב. ידו מושטת לכיווני, אני מועד לאחור ומגלה מאוחר מידי שהחלון נמצא כפחות מצעד וחצי ממני, כך שהמקום לברוח מפניו אוזל במהירות. אינני מנתק את עיניי מעיניו הכהות והחודרות, אלה שנמצא בהן רגש שמעולם לא נראה שם לפני, אולם נוכחותה של החרטה לא תשכיח את הכוויות. אין ביכולתה להחזיר אותנו לעבר או למחוק זיכרונות נוראיים אלו.

הוא פותח את פיו כמבקש לומר משהו, אולם מתחרט ובמקום לדבר רק נושם, כשעיניו ממוקדות בפניי. עיניי מתחמקות ממבטו, לא רוצות ליצור איתן קשר. הן גם לא צריכות - אינני מתכנן לדבר בזמן הקרוב, כך שלא אצטרך להביט בו.
"אוסטין... טסה באמת נגעה בך, או שאתה אומר זאת כי אתה לא מחבב אותה?" הוא שואל, קולו רועד ואני יכול להעיד על הכעס שחזר לגופו, או שמא מעולם לא עזב אותו?
אינני מסוגל להישיר אליו מבט, בלאו הכי דמיאן יעניש אותי. הוא לא יוותר על אף סיבה לענות אותי, זה כמו המשחק שלו, הוא נהנה מזה - מהכאב שלי. הוא ימצא כל דרך שבסופה אני אשם מספיק כדי לקבל עונש אכזרי שיספק אותו. אני נחרד לגלות כי נקודת מבטי שלילית יותר, אפלה יותר, אולם לא יכול לעזור לכך - אין לי אף אדם שאני רוצה להיות חיובי למענו. אף אדם שמחובתי להרים אותו למעלה ולשמור על עצמי חזק בשבילו.
"אוסטין," הוא אומר בקול קר, כמו זורק את שמי לאוויר בנשיפה אחת. הוא נוקש באצבעותיו מול עיניי, "ריכוז." הוא ממשיך, אני גומע רוק בכבדות. איך אוכל להתרכז בדבריו כשכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו, זה העונש שאקבל?
"היא נ-נגעה ב-בי," קולי שבור, אני נחרד לגלות כי אני נשמע כה הרוס. משהו בקולי שלי גורם למיצי מרה חמצמצים לדגדג בגרוני. דמיאן אוחז בגסות בסנטרי, מחזיק את ראשי כה חזק במקומו, עיניי מקובעות בעיניו, אני לא מעז להביט לאף מקום אחר - הסערה האוחזת בעיניו הכהות מרתקת אותי למקומי. "מבט." קולו מצווה וקר, אני נרעד כאילו הקור בקולו היה מוחשי. צמרמורת חולפת בגופי, אינני חושב כי מְקוֹר היא.

"אתה מבין שויתרתי לך עכשיו על כל כך הרבה עונשים, נכון? אני מקווה שאתה מבין." דמיאן אומר, מבטו וגוון קולו כה רציניים, האם זהו זה? האם זו העת בה יעניש אותי בעוד אחד מעונשיו האכזריים, יראה לי חדר נסתר נוסף, או שמא יכיר לגופי אמצעי עינויי שגופי לא ידע את כאבו מעולם?
חרדה מתפסת במעלה קנה נשימתי כשמחשבות נוראיות זוחלות אט-אט לראשי. לבי מאיץ את פעימותיו, עיניי מרצדות אָנֶה וְאָנָה במהירות, אינני מסוגל להביט בו. עצמותיי נדמות לעופרת וברכיי קורסות תחת משקל גופי, חשמל מרעיד את אבריי. אני חש כה מושפל, כורע כך ברך מול אדם זר ועשיר, מגדיל לטובתו את פער המעמדות הגדול בלאו הכי בינינו. "או-אוסטין? מה..." קולו דועך, נישא באוויר כשאני אוחז בקרסוליו בחוזקה, מצחי צמוד לבהונות רגליו, דמעות עומדות בעיניי. קול פנימי ממעמקי ראשי נוזף בי על שאני עומד להתחנן בפניו כמו אדם חלש, אולם אני דוחף את אותו קול לנבכי נשמתי, כמו את הבושה. כל שחושב עליו הוא המשימה שלי - לגרום לדמיאן לבטל את העונש העתידי שלי, ולהשיג לי ארוחת ערב לאכול, כי נדמה שבטני עלולה לאכול את עצמה אם לא אביא לה מזון בקרוב. "ד-דמיאן אני..." קולי בקושי יוצא מגרוני, שיעול נפלט מפי, אני מרגיש משהו מר ומתכתי בפי. אני לוקח נשימה עמוקה, נחנק מאותו נוזל מר. "א-אני מבין, אנ-אני מצטער, סליחה. אני מצטער." אני מסיים את דבריי בקול חנוק, יורק דם על נעלו הלבנה של דמיאן, עיניי צורבות אולם כל שאני יכול להתרכז בו זה הכתם הארגמני על נעליו.

אני פותח את פי בשנית במטרה להתנצל ולבקש רחמים על חיי, אולם תנועותיו של דמיאן גורמות לקולי לעצור בגרוני. הוא מתיישב על קרסוליו, אני מושך את ידיי מגופו, מאגרף אותן זו לצד זו ומניח אותן מתחת לראשי, שם עליהן את מצחי. דמיאן מניח את ידו על קודקוד ראשי, אני גומע רוק בכבדות. "אוסטין? מה..." קולו גווע, אני מאחל שלא יכריח אותי לעשות משהו הכולל תנועה. ריאותיי דואבות וראשי מתחיל לפעום בכאב.
"אכלת משהו?" דמיאן שואל, אני לא עונה, מתחבט ביני לבין עצמי; האם כדאי לי להתעלם משאלתו או להניד בראשי? שתי הפעולות יובילו לעונש וודאי, לכן אני בוחר להניד את ראשי בתשובה, מקווה שהעונש יבוא אחרי האוכל. ידו קופאת על ראשי, אצבעותיו מתהדקות וזה כאילו הוא אוחז בגולגולת שלי, יבבה בורחת מפי, דם מכתים את ידיי, זולג לאריחי העץ היקרים.

"אוסטין!" הוא נוהם, אני מתכווץ, צמרמורות מכסות את גופי, אני רוצה להצטער אולם כל שיוצא מפי זה שיעול חנוק ודם. כל כך הרבה דם. "שיט, אוסטין! לעזאזל!" הזעם חוזר לקולו, דבר הרומז לי שלא אוכל היום, אולם אני כה רעב... נקודות שחורות מכסות את שדה ראייתי, צללים מופיעים כשאני עוצם את עיניי, רגליי וידיי מאבדות תחושה ואני כמו שוקע אט-אט.

טפיחות קלות על הלחי, הכל מעומעם. זמזום נשמע באוזניי, ואז נעימה מתנגנת באוזניי, קולה של אמילי שר לי את אותו השיר שאמא שרה לנו.
עצום עיניך והירגע, היא שרה. הנח לאפלה לשאת גופך.
אני אכן מניח לה, חיוך דק זוחל אל שפתיי, האם זו התחושה המתוקה לפני המוות?
לפני שאני שוקע, דמיאן מנער את גופי בפראיות, הוא קורא בשמי, אבל אני כבר שקוע עמוק במקום טוב יותר.

°
°
°
עוד פרק יעלה היום בלילה או מחר.

🌻תגיבו ותצביעו🌻