אני מביט באחד שלקח אותי מאחותי באימה, הוא מחייך אלי לפני שסוגר את דלת המכונית, נכנס במהירות ונועל את כל הדלתות דרך דלת הנהג לפני שאני מסוגל לפתוח את דלת המושב האחורי. אילו רק הייתי מהיר מספיק יכולתי לרוץ לעבר אחותי הקטנה ולחבק אותה, להגיד לה שהכל יהיה בסדר ולחייך אליה חיוך שהיא לעולם לא תוכל לראות עוד, לא מאז התאונה. מבטו מדלג בין המראה לכביש, לעומת מבטי המקובע על החלון, רואה בזווית עיני את עיניו משתקפות במראה, מביטות הישר לעברי. "אל תראה עצוב כל כך," הוא אומר, עוטף את הגה המכונית ביד אחת כשהשנייה מסדרת את כובע הגרב שלראשו. שיערו כהה, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם השיער שעל מצחו נכנס לעיניו ומפריע לנהיגתו. הוא מאיץ מהירות, "בעוד כמה זמן נגיע לביתך החדש, אני מבטיח לך שאהיה יותר טוב ממנה." הוא ממשיך, אני מכווץ את גבותיי, יותר טוב ממי? ממצמץ כמה פעמים, מבין כי מבטי כוון אל המראה, שבה נשקפה הלסת החדה שלו ושפתיו האדמדמות, פוער את עיניי כשרואה שעיניו מביטות בי דרך המראה.

"אתה אפילו יותר חמוד כשאתה מסמיק," הוא אומר, האוויר במכונית נעשה חם לפתע, אני לוקח נשימה עמוקה. "במיוחד כשזה בגללי." הוא קורץ, רק עם יד אחת על ההגה, מהירות הנסיעה שלו גבוהה, אני שומע מכוניות צופרות, הוא צועק לעברם קללות, פותח את חלונו, מוציא משום מקום (אני חושד כי מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס) סיגריה, מניח אותה בין שפתיו, אני מאחל לכך שלא ידליק את הרעל שרבים מן האנשים שחלפו לנגד עיניי ועיני אחותי שמים בפיהם. אני אוחז בחוזקה ברצועה העבה הסוגרת על פלג גופי העליון באלכסון ובמאונך על מותניי, "ב-בבקשה תא-תאט," אני לוחש בקושי, פחד ממלא את כל גופי, משהו חוסם את גרוני. אני יודע שאם אצעק לעזרה מישהו ישמע, אך אינני יודע אם יבוא ויעזור, כי אנשים מעולם לא עזרו לי ולאחותי כשביקשנו וצעקנו ובכינו. "למה, אתה מפחד?" הוא קורא עלי תיגר, עיניו מלאות זימה ואינני אוהב זאת, מסרב להביט עוד במראה, מביט בזכוכית הכהה של החלון, הרחובות חולפים כנגד עיניי כסרט נע ומטושטש, כקנבס שמשכו עליו מכחול בצבעים שונים במקומות שונים, דבר שיצר יצירת אמנות נהדרת, שאם האדם הזר שלקח אותי היה מאט את הרכב היה ביכולתי להבחין בפרטים הקטנים יותר המורכבים מאותם צבעים.

הרכב מאט, לרגע אני חושב שהגענו, או שמא החליט להקשיב לי והוריד מעט ממהירותו הגבוהה, אך כשאני מרים אני מבטי אני מבחין כי האור ברמזור הפך אדום, אני נאנח, מקווה שזה לא הגיע לאוזניו, הוא לא מגיב על כך לכן אני שוקל את האפשרות שהוא אכן לא שמע, או שמא מתעלם, ואם אכן מתעלם - אני מודה לו על כך. "א-אתה מעשן?" אני שואל, קולי לא עולה על לחישה, גרוני סדוק והקול יוצא דומה לקרקור, אני מזכיר לעצמי לא לדבר, נוזף בי על שאני כה סקרן, מדוע דיברתי? קולי כה מזעזע, במיוחד עכשיו. הוא מסובב את ראשו, מביט בי דרך כתפו, קצה אחד של פיו עולה מעלה לחיוך צד מתגרה, אינני יכול לומר כי אוהב את המבט הזה. "לפעמים." הוא עונה, לא נותן תשובה באמת מספקת, ולפני שאני שואל מדוע לא הדליק את הסיגריה שבפיו הוא מדבר, כאילו קורא את מחשבותיי, "אתה שם את הדבר ההורג ממש בין השיניים שלך, אבל אתה לא נותן לו את הכוח להרוג אותך."
אני לא שואל שאלות יותר. אורו האדום של הרמזור מתחלף עם הירוק, והאדם הזר מתחיל לנסוע. שתיקה הולכת וממלאת את חלל הרכב, נדמת כמוצקה, נדבקת לאוזניי כשעווה ולא נותנת לי אפשרות לשמוע דבר, חוסמת כל רעש שהוא; מעיקה על נפשי, אינני יודע אם זה כך רק מצדי, או שמא גם אותו הזר מרגיש בשתיקה המביכה בנינו. "בן כמה אתה?" הוא שואל, חותך את השעווה בנינו, מביט בי למעט זמן דרך המראה. "חמש עשרה," אני עונה, לא מפרט על כך שבעוד שבוע וקצת (עשרה ימים, אם אדייק) אהיה בן שש עשרה. נדמה כי הוא שם לב שפרטים מוסתרים ממנו, הוא מצר את עיניו לעברי דרך המראה, "מתי יום ההולדת שלך?"

"עוד שנה, בערך." אני משקר, לא מביט בו, לא רוצה לגלות לאדם הזה פרטים עלי, כשהוא אפילו לא יודע את שמי ואני לא יודע את שמו, כל העסק הזה לגמרי מגוחך. צפירה רמה נשמעת פתאום, אחריה חבטה, אני מזנק במקומי וממהר להביט בו, בהלה משחקת בעיניי, לבי פועם כמשוגע בכלוב צלעותיי. "שלא תעז לשקר לי, אוסטין ווין!" הוא נוהם, אני פוער את עיניי בפחד, נשימתי נתפסת בגרוני, ידייה של החרדה סוגרות סביב גרוני. "שנינו יודעים טוב מאוד שיום ההולדת שלך יהיה בעוד עשרה ימים." הוא אומר, מדוע יודע את הפרט הזה עלי, ואיך יודע את שמי? אולם במקום לשאול את השאלות הנדרשות האלו, אני בוחר להתחכם, לעורר את עצביו של האדם הזה, לשרוף את הפתיל הקצר שלו.
"אם אתה יודע הכל עלי - למה שאלת אותי בן כמה אני?"

"כי רציתי." הוא עונה, קולו קר, אני לא מעז להביט בפניו, מפנה את מבטי לחלון הכהה שוב, שם לב כי המהירות איטית ואנחנו פונים, מסתכל לצד ימין ומשער כי רואה את ביתו של החוטף. אולם אני שומר את שפתיי חתומות, לא אומר מילה נוספת, אינני חושב כי להתגרות בו זה המעשה הנכון לעכשיו.
הוא מושך בידית שלידו ומכבה את המנוע, מוציא את מפתחות הרכב ופותח את נעילת הדלתות, יוצא מהצד השמאלי ואני זוחל על גבי המושב לדלת הימנית, פותח אותה במהירות, החוטף מתעסק בפלאפון הנייד שלו, אני מיד ממהר, לוקח את רגליי וכנראה עושה טעות, אך בריחה היא חלק משגרת חיי.
האדם הזר ממלמל משהו מתחת לנשימתו אבל אני לא נותן דעתי לכך, רץ במהירות בשטח הפתוח ושומע את צעדיו המהירים מאחוריי, הרוח דוחפת אותי להמשיך ואני מיד נכנס אל תוך חורשת עצים, מרגיש את הענפים חורכים את זרועותיי, מדלג מעל גזעים בולטים, קרני אור זעירות נכנסות מבין צמרות העצים ולמרות שנפשי משתוקקת שאעצור לרגע ואביט בטבע היפה הזה אני לא עושה כן, שומע את נהמתו של החוטף, "כדאי לך לעצור איפה שאתה, אוסטין!"
אני רק מאיץ את מהירותי, רגליי דואבות וריאותיי שורפות, נשימותיי הופכות קולניות וכוחניות.

אני כבר לא שומע את צעדיו מאחוריי, מתחיל להאט וללכת מהר, מסתכל לצדדים ומחפש גזע עבה להסתתר מאחוריו, אולם מוצא עסק יותר טוב; שיח גבוה ורחב למרגלותיו של עץ מסוקס בעל גזע רחב, אני מיד מזנק אל מעבר לשיח, מושך את רגליי לעבר חזי ועוטף סביב ברכיי את ידיי, אך מאחר שנשימותיי קולניות אני מניח את כף ידי על פי, שואף ונושף את האוויר הנקי של הטבע דרך אפי.
לפתע ענף מתפצח, ואחריו דשא נרמס, צעדים איטיים ומחושבים.

אני עוצר את נשימתי.

האדם שחטף אותי נעמד בגבו אלי, אם יסתובב לבטח יראה אותי ואני מסרב לחשוב על מה שיקרה לאחר מכן, ידיו השריריות בכוננות תפיסה ורגליו מוכנות לזנק בכל עת. הוא מגחך בלעג, קולו זחוח כשהוא מזמזם "אתה יכול לרוץ אבל לעולם לא תוכל להסתתר,"
דבר לא יכול להסגיר אותי, אך כמו שרק הקארמה יודעת להרוס דברים, בטני מקרקרת. הוא מסתובב בחדות, החיוך שהיה על פניו לא נראה עוד, ומאחורי עיניו מלחכות להבות.

°
°
°
מקווה שאהבתן💛

🌻תגיבו ותצביעו🌻