אני מרגישה מאד טוב עם כשאחותי פונה אליי כשלב שני לבדיקת הכתיבה שלה באנגלית. כאילו, אמא שלי זו הפנייה הראשונה ואני הבדיקה הסופית. כאילו, אני זאת שבודקת גם את התיקונים של אמא שלי. זה קורע. גם אמא שלי שואלת אותי שאלות לפעמים לגבי גרמר וכאלה וזה מוזר לי שלפעמים אני מלמדת אותה. והיא טובה באנגלית. אעאעאעאע זה מוזר וכיפי בו זמנית.

בנוסף לזה, אתמול גיליתי שלחברה שלי יש קול זהה לקול של אזולה מאווטאר. זה מפחיד. היא דומה גם לקול בעברית וגם לקול באנגלית. היא שלחה לי היום סצנה מיוטיוב ( עם החרצני דובדבן) ולקח לי זמן לקלוט שהסרטון על השתק ושהיא דיבבה גם את אזולה וגם את המשרתת המסכנה. זה הזוי.
היא מכורה לאזולה, והיא ציירה לי במחברת את שני האחים המלכותיים והבוקר שלי הופך לבוקר טוב כל פעם שאני פותחת את הדף הזה.
היא גם יודעת לעשות את הקול של התא הקולי אחד לאחד. היא צריכה להיות מדבבת. חייבת.

ועוד משהו קטן ואחרון לפני שבת:

מכירים את הצ'אלנג' הזה מהטיקטוק?!
אני ו- Reshet1  למדנו היום את הריקוד שהם עושים, ומאז החלק הזה של השיר מתנגן לי בראש נונסטופ. זה טובבבבבב וכל האנימה נמצאת ביוטיוב ושתינו נראה אותה. איך רואה את עצמי כל פרק עושה את הריקוד מחדש.
גם הכרחתי את החברה שעושה את אזולה, שלמרות שהיא יותר בקטע של סרטי אנימה, שתלמד את הריקוד כדי שאני לא אהיה היחידה בכיתה שתתחיל לרקוד את זה פתאום באמצע שיעור.

רמת ההתקדמות שלי בנשמות עצמאיות:
* המשך דיאלוג קצר בזמן מדס* זהו. עצוב, אני יודעת. קצת קשה לי כרגע בגלל לוח הזמנים...אולי שבוע הבא אספיק יותר כי יהיה הרבה יותר זמן חופש. אבל אני ממשיכה, אל דאגה, הכל בראש.

ואתם יודעים מה?
אני מרגישה בצבא שאני הכי הכי אני. בדיעבד אני מבינה שגם בתיכון התביישתי לפעמים בעובדה שאני רואה אנימה ושומעת קייפופ. החברים הקרובים ידעו, אבל לא ששתי לפרסם את זה או משהו ולהראות את זה עליי יותר מידי. אבל בואנה, פתאום לא אכפת לי. יש לי שתי חברות ששומעות קייפופ, וחברה שרואה אנימה ובנות אחרות שם לא מסתכלות עלינו מוזר. לפעמים אפילו מתעניינות או סתם מקשיבות לשיחה. ופתאום אני לא מפחדת לעלות תמונה לאינסטגרם עם פוסטרים של אנימה ברקע. כי זאת אני, ואני כבר לא מתביישת במה שאני אוהבת ובמה שהופך אותי למי שאני. שאנשים לא יאהבו ויחשבו מה שהם רוצים- לי לא אכפת ^^

שבת שלום!!