יש כזה דבר דיכאון כתיבה?
...
אני כבר לא יודעת אם זה אפילו רק מחסום.
...
זה מרגיש כאילו מידי פעם יש לי פרצי כתיבה. ואז זה או שאני מתיישבת מול המחשב, בוהה בו וכותבת רשימת קניות. או שהזמנים של הסיפור מתחילים להתבלבל.
ואז אני מבינה את זה, עוצרת, ורוצה לדפוק את הראש בשולחן.
כי
מה לא בסדר איתי
אני לא יודעת אם זה אפילו בי. אני די מאשימה את הזמן שאין לי.
כתיבה זה משהו שצריך לשמר די באופן קבוע, ואני מאמינה בלב שלם שכשיהיה לי לוז קבוע, אם אם אכתוב כמה פעמים בשבוע, אני אצליח.
אבל, צה"ל.
במהלך השבוע אין לי זמן או רצון לכתוב, וגם אין לי כל כך אמצעים. והסופשים שלי לרוב עמוסים, ככה שאו שאין לי זמן או שפשוט אין לי כוח.
מי שעוד עוקב אחרי נשמות עצמאיות בטח שם לב לזה. חודשים שלא פורסם פרק כי בחודשים האלה כתבתי רק 3.5 עמודים.
וזה מתסכל.
לא רק אתכם, אם עקבתם עד עכשיו.
אלה גם אותי.
כי אני לא רוצה לנטוש את הרעיונות האלה, ומשום מה מרגיש לי שאני בדרך לנטישה.
ואני לא רוצה את זה.
זה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו, אבל מצד שני אני לא מצליחה להגיע אליהם ולכתוב.
ואני כבר לא יודעת מה עדיף בשבילי:
- להמשיך לנסות לכתוב.
- או לעשות הפסקה, ולעשות סיעור מוחות לכל הסיפורים שלי. להכיר דמויות לעומק, להכיר את העולמות. בייסקלי לאסוף מידע על מה שאני פאקינג כותבת.
אני כן בתכנון אחרי הצבא ללכת לסדנאות כתיבה. לא רק שהם יעזרו לי לכוון את עצמי ואת הכתיבה שלי, הם גם יגרמו לי כנראה לכתוב הרבה יותר.
אבל עד אז, אני מרגישה אבודה
ואני לא יודעת מה קורה
ואיך לצאת מהבור הזה
כי זה לא כיף לי
אבל אני לא מצליחה לטפס החוצה מהבור
וזה באמת משגע אותי הקטע שאני קוראת ספרים, ובחלק הכתיבה כל כך פשוטה אבל כל כך טובה.
מה הקסם? איך הם עושים את זה?
איך עוברים את הגשר הלא יציב הזה, ומתחילים לכתוב? לכתוב אבל באמת ולא בכאילו.
כי כשיוצא לי לכתוב קצת, אני לא בטוחה שאני נהנית מזה.
ואני קצת הרבה אבודה
ומתוסכלת
וגם כועסת על עצמי קצת, לא בטוחה למה.
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top