טוב אז, היה יום עצוב קצת.
אתמול חזרתי לבסיס, היום חזרתי הביתה.
וזה קרה כי אני עוברת קורס...ונפרדתי מכל חברותיי המדהימות. וזה היה עצוב.

אחת מהן כתבה לי סוג של מכתב, מלווה בציורים של מפת הארץ, אזולה, נוראגמי ודיוקן שלי ישנה היום בכיתה.
אני השארתי להם כירושה עוגיות בראוניז שבטעות יצאו קשות מידי. המון גלילי נייר טואלט, וארונית ריקה שהן השתלטו עליה.
ואז ברכבת התחיל גשם והיה אפל, וזה רק הוסיף למוד העצוב שליווה את היום.
ובערב הן שלחו לי סרטונים מהחדר.
אני ממש אתגעגע אליהן.
תקשיבו שצבא מבחינה חברתית זה דבר מדהים. באמת.
פגשתי אנשים וחברות מדהימות. הכיתה של הקורס שעזבתי הייתה איכותית, כיפית ומצחיקה- ואת הרוב שם הכרתי רק כמה ימים בודדים. ואלה אנשים שבלי הצבא לא הייתי בחיים פוגשת, כי זה מכל הארץ.
כולם הריעו לי שאמרתי להם היום את ה- "ביי" האחרון. זה היה די עצוב, כי גם עכשיו בגלל הקורונה, גם אם אנחנו באותו בסיס, אין מצב שאראה אותן.

זה היה גם יום מאד מעצבן. כי סתם הייתי בשיעורים של קורס שאני כבר לא קשורה אליו, ועד ששיחררו אותי יצאה לי הנשמה.
נרדמתי למפקד בכיתה, ואני לא חושבת שכבר היה לו אכפת. די הרגיש היום כאילו הוא רק רצה כבר שאני אעוף לו מהקורס...זה היה די לא נעים. פסדר...אבל תקעתי לו במשרד חצי מהציוד שלי, אז שיתמודד.