אז @Reshet1 גרמה לי להתחיל בננה פיש.

אתמול ראיתי 10 פרקים- לא הצלחתי להפסיק. אני עדיין מבולבלת מהרבה דברים, אבל הבנתי את הסיפור הראשי שזה מה שחשוב. אש ואייג'י זוג, וזו לא שאלה בכלל. פרק 9 היה קשה. כמות המתים לא נורמאלית והיוצרים פשוט גורמים לאש לסבול יותר ויותר ככל שמתקדמים בפרקים ( אני ורשת1 שיערנו שאש התרגל כבר שאונסים אותו, מה שאומר שלגמרי ריסקו אותו בתור ילד). השיר פתיחה- מדהים.

ואני מכירה את הסיפור האמיתי של "יום מושלם לדגי בננה" כי הקבוצה שלי העלתה את זה באורנה פורת ואני כזו גאה בעצמי שאני מכירה את זה. זה כמובן לא הסיפור, אבל יש המון דברים שמזכירים: פדופיליה, טראומה, התאבדויות...הם לקחו סימנים קטנים מהסיפור האמיתי. מה גם שבמקור, במנגה, כמו בסיפור האמיתי של דגי בננה, המלחמה המדוברת היא מלחמת ויאטנם. הם הפכו את האנימה למודרנית יותר, שזה נחמד. 

אומג, עכשיו נראלי הבנתי למה גריפין לא מת עוד במלחמה מהסם ולמה הגוף שלו שרד ( לא כזה ספוילרים שתבינו, למי שלא ראה). בלואומיינדדדדדדד

טוב, זה היה סיכום קצר על בננה פיש. אבל אנחנו כאן למשהו אחר.

לפני כמה ימים עברתי עוד פעם על אלכס גייר ( יש לי אהבה גם לסיפור הזה) ואני אוהבת לפרסם פה מידי פעם קטעים שאני אוהבת משם, שאולי ביום מן הימים יתפרסמו פה כחלק מהסיפור המלא. אז הנה לכם חלק נחמד, על תומס- שעליו לדעתי עוד לא העלתי כלום- ועל מה שהוא עבר:

 הוא חלם על אחותו כמעט כל לילה מאז שנחטף- זה התחיל לפני כמעט כשנה. אבל בחלום הראשון הוא רץ ביער, ברח מחיילים. הוא כל כך רצה שזה יקרה במציאות; לברוח, להיות חופשי. הוא לא היה כמו כולם. הלב שלו היה במקום אחר, הייתה לו מטרה אחרת ואמונות אחרות. תומס לא רצה לרצוח, הוא לא רצה להשמיד או להכאיב לאזרחים. הוא תיעב את המלכה, והרצון לנקום בה התגבר ככל ששהה בצבא שלה. הפחד היה הדבר היחיד ששיתק אותו. כאשר סביבו היו המוני חיילים ממושמעים, הסיכויים של תומס להצליח בדבר כלשהו אשר היה קשור לנקמה נשקו לאפס. הוא גם פחד על משפחתו, וידע שהשלטון יכול לגרום להם יותר סבל ממה שהם סובלים כעת. הם כבר השתמשו במשפחתו כקלף מיקוח בעבר- הוא לא ישכח את הרגע הזה. מצד אחד, המחשבה על מה עלול השלטון היה לעולל לאמו ולאחותו היא זאת שבסופו של דבר הצילה את חייו. אך מצד שני, היא הייתה זאת שגייסה אותו באופן מוחלט לשלטון. האיום על משפחתו היה הדבר שגרם לו להסתגר בתוך עצמו ולהפסיק להיאבק. הוא היה האחרון מחברי החולייה שנשאר בתא הבידוד זמן כפול מהשאר.

התמונות והרגשות מאותם ארבעה שבועות לא יניחו לו לנפשו לעולם. הוא זכר כמעט כל שנייה של סבל משם.

השמועות סיפרו שגופו היה חזק יותר מהרגיל ונלחם כנגד הדם הזר שהזריקו לתוכו כדי שיהפוך לחייל שרצו, מה שגרם לתופעות לוואי קשות וארוכות יותר. כן, הוא הקיא דם, בעט בקירות, בהה בתקרה לפרקי זמן ארוכים והתעורר בצרחות. אבל ברגע שתומס הבין מה גופו מסוגל לעשות, הוא ניצל את ההזדמנות כדי לברוח. אך בניסיון הבריחה, גם גילה את החיסרון שביכולת שקיבל מהדם החדש ולא הצליח להתרחק יותר מפתח התא. כעונש, השאירו אותו שבוע נוסף בתא מקושט בתמונות הזיהוי של אמו ואחותו. אחותו חייכה אליו את חיוכה המתוק בכל לילה, ומבטה של אימו חיבק אותו באהבה. הוא לא ראה בזה כעונש, להפך. לא היה לילה אחד שלא חשב על השתיים וחלומותיו תמיד היו קשורים אליהן. אבל בשלב מסוים, תומס התחיל להבין לאט לאט מה השלטון ניסה לעשות. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו, השבוע האחרון שלו בתא. מכאן, הוא יכול לצאת אל חיים חדשים כחייל של השלטון, או להיכנס בפתח שערי המתים. הם לא רצו לבזבז עליו יותר מידי זמן, ברגע שהשלטון התחיל לחשוד, שתי הברירות היו פשוטות להבנה: חיים או מוות. התמונות לא היו שם כחיבוק אוהב לפני השינה, הן היו איום, איום על משפחתו. המוות לא יחכה רק לו אם יחליט להתנגד שוב, המוות- או דבר דומה לו- יערבו לאמו ולאחותו בכל גרגר חול במדבר, הן יהיו בסכנה בכל מקום. לפני שגיבש החלטה, הוא נשק למצחם של אחותו ואמו, ובכה. הדרך היחידה להציל אותן הייתה הדרך בו יצטרך לאבד את עצמו. הדרך שהחליט לבחור תכלול רצח, עינויים ואלימות חסרת מעצורים. הוא יאבד את עצמו, יסכן את עצמו ויצטרך לשרוד בדמות מזויפת. הוא יצטרך להסתיר את רגשותיו עמוק בליבו כדי שלא ירגישו שהוא מזייף את הכל. הוא יצטרך להראות כמו כולם- רובוטים אנושיים של השלטון שאומנו אך ורק למטרה אחת- להיות הכי טובים בלהרוג.

יש ערבובי דם, סבל, בכי ושגעונות גם בסיפור הזה...זוט עני, מרושעת שכמותי.