"קדימה בנים, קומו!" הסוהר מעיר את ששת הבנים. הם גנחו בעייפות והתעוררו, יודעים שלא משנה מה, הם יעצבנו את הסוהר שלהם. זה לא יגמר בטוב. "מה אתה רוצה?" דניאל שאל בעייפות. "אתם משתחררים" וזה היה מספיק בשביל לעורר אותם. תוך שנייה הם היו צמודים לסורגים, עם חיוכים על פניהם.

"באמת?" הם שאלו כולם."כן, למרות שלדעתי 4 שנים זה לא מספיק אחרי מה שעשיתם" הסוהר שלהם, ג'ק, אמר. "זה היה יותר מידי, אני חושב שרק יום אחד היה מספיק" זאק אמר. "חה חה חה אתה ממש מצחיק, זאק" ג'ק אמר. "אחרי מה שעשיתם לחברים הכי טובים של אחי אני חושב שאתם צריכים יותר מ-4 שנים, ותזכרו, אני שם עליכם עין, גם אחרי שתשתחררו" ג'ק אמר עם מבט קשוח.

"כן,כן, מתי אנחנו משתחררים?" דניאל שאל. "סבלנות, אידיוט. אתם תשתחררו בשתיים בצהרים, עכשיו רק שש וחצי בבוקר" הם כולם נאנחו בייאוש. "ורגע! מה זאת אומרת 'אחי', מי זה אח שלך?" דרק שאל. "אח שלי זה לוק, הנער הבלונדיני שעזר למצוא אתכם. ואני נשבע שאם אתם עושים לו משהו, אני אישית ארצח אתכם" הם הנהנו, יודעים שהוא יכול לקיים את מה שאמר, אבל במוחם יודעים את התכנית שלהם בנוגע לחבורה הזו.

ועכשיו שהם יודעים שאחד מהבנים בחבורה הזו הוא אח של הסוהר –לשעבר- שלהם, הם "יחזירו" לו על החיים הקשים שעשה להם בכלא, הרי הוא סוהר קשוח. מאוד. הם פשוט כועסים. אתם רואים, זה הכל כעסים שהם שומרים. בני האדם שפשוט נראים להם מתאים להוציא עליהם את כל זה, אלו הבנים, עמית וכריסטינה.

הם חזרו כולם למיטות שלהם ובהו במה שהיה מעליהם. היו להם חיוכים על הפנים. חוץ מדניאל. הוא לא היה מוכן להשתחרר הוא בטח יהיה חייב להתמודד פנים מול פנים עם בר. אחיו הקטן. שכבר לא כל כך קטן. הוא בן 20, בטח גדל והתפתח.

הוא מתגעגע אליו. מאוד. הוא האח הקטן שכולם היו רוצים. כשדניאל היה מבקש להתקשר למשפחה, ברגע שבר שמע את הקול של דניאל הוא ניתק. הוא לא בא לבקר אותו. היה נראה שבר נהנה בחיים, כי בכל פעם שהיה עונה, הוא היה שמח.

והוא באמת היה. כל פעם שדניאל התקשר זה תמיד היה ברגעים שהוא היה עם הבנים, צוחק, עושה שטויות. או עם כריסטינה, החברה שלו. יש להם מערכת יחסים בת שנתיים וחצי, אי אפשר לתאר כמה הם אוהבים אחד את השני. הם תמיד היו דבק מאז שהם חזרו לבית שלהם. היא סמכה רק עליו שיגן עליה. ואחרי שנתיים זה קרה, הוא ביקש ממנה להיות שלו.

זה היה אחרי שהוא חזר מהלימודים. אף אחד לא היה בבית חוץ מכריסטינה. משום שהייתה לבד חשבה על לראות סרט, סרט אימה. אז זה מה שעשתה.

היא סגרה את כל האורות בבית וראתה את הסרט. כשבר הגיע, הוא לא ידע למה הכל חשוך, אז הוא חיפש את כולם. הוא שמע את הטלוויזיה מנגנת והלך לפי הקול. כשהוא הגיע הוא ראה את כריס מכורבלת לכדור עם שמיכה סביבה, והיא הסתכלה על המסך.

"כריס?" ובאותה שנייה היא חשבה שהיא עומדת למות. זה היה כל כך מפחיד. תתארו לעצמכם שמישהו בא מאחוריכם באמצע סרט אימה ומלחיץ אתכם. זה מפחיד. היא כל כך נבהלה שלקח לו לא מעט זמן להרגיע אותה.

הוא הניח את ידו מתחת לסנטרה, מרים את פניה. "את בסדר עכשיו, נכון?" הוא שאל בדאגה. היא הנהנה, עדין מביטה בעיניו. "א-אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל, והיא צחקקה. "הרגע שאלת, אבל כן,מה קרה?" היא שאלה. "א-אני תהיתי אם... א-את.. אולי.. את רוצה לצאת איתי לדייט?" הוא שאל במהרה, ואחר כך חשב עד כמה טיפש על שגמגם.

היא הסמיקה והשפילה את מבטה, אבל החזירה אותו למעלה וחייכה. "כן"

יום אחרי היה הדייט שלהם, באותו יום גם היה יום הולדתו של בר, וגם הנשיקה הראשונה שלהם. מאז הם ביחד. והם מאושרים ככה.

עכשיו סיפור אחר, הנישואים של לוק ואשטון. כן, כן. הם התחתנו. לפני כמה חודשים, חצי שנה בערך. זה היה מאוד מרגש. זה לא היה אירוע גדול, אחרי הכל את המשפחה של אשטון אף אחד לא הכיר, גם לא הוא. אז זה היה רק המשפחה של לוק והחבורה הקטנה שלהם.

היום הם כולם חיים ביחד, חוץ מעמית, אבל הם כולם ביחד. עמית גרה עם החבר שלה. לכל זוג יש חדר, ובקרוב יהיה חדר נוסף בשימוש. אבל עליו נדבר בהזדמנות אחרת.

[אוקיאקיאוקי הנה הפרולוג! אני ממש ממש ממש מקווה שאהבתם אותו ותאהבו גם את המשך הסיפור

תגיבו מה חשבתם, יהיה נחמד לדעת :)

וגם, אני וחברה שלי עושות מפגש פייבסוספאמ אז אם אתן רוצות לבוא, תשלחו לי את המספר והשמות ואני אוסיף אתכן לקבוצה]