p.o.v Niall:

המכתב השביעי הגיע אלי. אני לא טורח לקרוא אותו.
הארי, לואי וליאם מתקתקים בדלת ואני פותח להם; אנחנו מתקדמים לסלון ומתיישבים על הספה.
במקום לראות כדורגל או בולשיט כזה או אחר, אנחנו מתכננים את המתיחה הבאה שנבצע לאיזבל.

הבעיה שלה, היא שהיא תמימה מידי. היא חייבת להפסיק להאמין לאנשים.
אני יודע שאני פוגע בה, אבל היא עזבה אותי בלי לומר מילה; ואני נפגעתי מזה. אני יודע שאין לי זכות להיפגע; אבל אני באמת ובתמים אוהב אותה.
יצא לי לקרוא את מה שהיה כתוב על המעטפה, המילים חדרי ללבי, ידעתי שהן אמת. אני יודע שאני רק אוהב לראות אותה נשברת.

אני לא רק אוהב, אני נהנה מי-זה.
אנשים היו קוראים לי סדיסטי - אני פשוט קורא לזה, נקמה.
אני נוקם בה על שעזבה אותי. אני בעצם יודע, שאני זה שפגע בה עד מאוד - אך מסרב להודות בכך.
בכנות, להארי יש גם חלק דע גדול מכל זה. הוא שיכנע אותי, שאיזבל היא לא מי שאני חושב שהיא; אבל אני רואה - ויודע - שזה לא נכון. למרות זאת, אני גם יודע שאם אצא נגדו הוא יצא נגדי. ואני לא רוצה לא להיות מקובל.

אז כן, אני פוגע בה גם בשביל מעמד חברתי. אבל האגו שלי גדול מידי בשביל להתנצל.
"הי, גבר, אתה מקשיב?" הארי העיר אותי מהבהייה הממושכת שלי בקיר. "אממ, כן, כן." אני אומר במהירות. בבירור יודעים שלא הקשבתי. הארי נושף אוויר אך לפני שמדבר, לואי מקדים אותו, "אז ככה, אתה אמור להכאיב לה. תבנה את אמונה, ואז תשבור אותה." הוא אומר, קולו נשמע שמח; שמח מהכאב שייגרם לאיזבל.

אני לא יודע למה אפילו, אבל אני מהנהן בראשי לחיוב ומחייך בזחיחות, "היא לא תדע מאיפה זה יגיע לה."

♧

במהלך חמשת הימים הקרובים, אני גורם לאיזבל להרגיש נאהבת. מה גם, שאני לא מזיף את ההתנהגות שלי.
אני אוהב את איזבל, אבל, שוב, המעמד החברתי שלי חשוב לי. ואני מניח שהוא יותר חשוב לי מאיזו אהבת נעורים מזדיינת.

באיזשהו יום, מולי התקדמה אלי; היא לבשה יריעה צמודה על שדייה שבקושי הסתירה משהו ומכנסון קצר, אני לא בטוח אם לקרוא לזה מכנסון. שיערה האדום מתנופף ברוח החמימה ונעליי העקב שהיא נועלת משמיעות רעשים שנשמעים בכל החצר.

היא מתיישבת על בירכיי ומתמקמת על הזין שלי. מולי מתחילה להזיז את האגן שלה, אל הדבר היחידי שאני מזוגל לחשוב עליו זה: עד כמה נואשת היא שהיא מגיעה ככה לבחורים? אני יודע שאיזבל לא תעשה את זה, ובגלל זה אני אוהב אותה, אבל אין לה ביטחון עצמי. היא לא בטוחה בעצמה וזו תכונה שאני שונא אצל בנות; כי לא משנה כמה תגיד להן שהן יפות; הן לא יאמינו לך.
אני מזיז את מולי ממני וקם ממקומי. "אל תתקרבי אלי, מולי. זה מגעיל אותי." אמרתי באדישות, על פני הבעת גועל. "אתה לא אוהב את איך שאני נוגעת בך?" שאלה, קולה הצפצפני ניסה לפתות אותי, אך זה רק הגעיל אותי יותר. "לא. למעשה, אני שונא את איך שאת נוגעת בי." אני יורק. היא ממצמצת בריסייה המלאכותיים בהלם. "מה אתה פאקינג אמרת?"

"אמרתי, שאת זונה." אני כמעט יורק את המילים מפי. "זה בגלל הזונה הזו, נכון? זה בגלל איזבל הכלבה הזו?!" היא צועקת מאחוריי. שלא תעז לקרוא לאיזבל כלבה או זונה.
מתוך הרגל, אני הולך למקום בו אוכל להוציא את העצבים שלי; אני הולך ללוקר של איזבל.
ומצטער על כך שאני עומד לפגוע בה.
אני מצטער על ההרגל המזוין הזה.

♧♢
אוקיי, אז... הינה פרק מנקודת המבט של נייל.
מקווה שזה יצא טוב.

אני באמת אשמח אם תצביעו יותר... אני באמת משתדלת לשפר את הפאנפיק הזה!
אני לא יודעת אם הפרק יצא טוב, בכנות, זה די קשה לצרף ככה פרקים אבל אני באמת משתדלת בשבילכם...