5.2.2368

אני כל כך שונאת אותך.
אני כל כך שונאת אותך על שאתה גרמת לי להתאהב בך.
אני כל כך שונאת אותך על שאתה ניצלת אותי.
אני כל כך שונאת אותך על שאתה הכת אותי.
אני כל כך שונאת אותי שנפלתי בשבי.
שנפלתי רק ממבט אחד בעיניך הכחולות והעמוקות.
נפלתי כל כך חזק, למרות שידעתי שאף אחד לא יתפוס אותי.
•●•●•●•

זוכר שכתבתי לך שאני לא יכולה לשנוא אותך? אז שיקרתי. אתה הבאת את זה על עצמך, נייל. אני לא יודעת מה הקטע שלך, אבל אני שונאת אותך כל כך;

יש לי הרבה סיבות לשנוא אותך,
אני שונאת אותך כי שבית אותי מהרגע הראשון שנפגשנו. מהרגע הראשון שהסתכלתי בעיניך הכחולות והיפות. מהרגע הראשון הזה, התאהבתי בך, אך ידעתי שלא תסתובב עם פריקית;

אני שונאת אותך גם כי ניצלת אותי. אתה ניצלת אותי בכל מיני דרכים, אבל לא מינית.
"היי, איזי. אני צריך טובה," אמרת בקול נחמד. לא ידעתי שמאחוריו מסתתרת לה מזימה. "הו, ברור, כל דבר." אמרתי בתמימות. עכשיו אני יודעת שזו הייתה טעות איומה. הובלת אותי לסיפרייה ושמת בידי ספריי וברגע שמורה הגיע, אתה ברחת והמורה העניש אותי. אני לא אשקר לך נייל, זה כאב לי. כאב לי לדעת שבטחתי בך ואתה רימית אותי;

אני שונאת אותך גם כי אתה הכת אותי לעיני כולם, אין מה להרחיב פה, כי אתה בטח זוכר את היום הזה שהכת אותי והתעלפתי. אני זוכרת את הכאב, אבל לא הכאב של המכה, אלא הכאב שבלב, כי אתה פגעת בי, נייל. אני זוכרת את ההרגשה שהלב מדמם כי פגעו באמונו. כי החריבו אותו שוב;

עכשיו, עכשיו אני מבינה שאני צריכה לשנוא את עצמי על שנפלתי בשבי שלך. שנפלתי כל כך חזק למרות הכל.
"אני אעשה כל דבר בשבילך," אמרתי לך. "כל דבר?" שאלת. משהו בקולך נשמע זומם. והבנתי למה, רק מאוחר מידי. יותר מידי;

הייתי כה תמימה, וזמן כה רב עבר עד שהבנתי, שאתה שלא תחזיק אותי אם אפול; בכל המובנים.

Xx Isabel

♧♢☆
להזכר בימים האלה, זה סיוט. לתעד אותם, זה סוג אחר של סבל.

הכאב בלב חזר, הדימום הפנימי כואב יותר. אני מרגישה כאילו צובטים את ליבי ונועצים בו ציפורניים. או אולי סכין או חץ.
ההרגשה הזו חוזרת על עצמה כל פעם שאני כותבת מכתב, או נזכרת במה שקרה. אבל זה לא מונע ממני להמשיך, אני רוצה שנייל ידע שהוא הרס אותי ואז תיקן אותי.

♡♤♡♤
פרק די ארוך...
אשמח אם תגיבו ותצביעו♡