נכנסתי לבית והיה קצת חשוך חוץ מהאורות הקטנים שנשארו מאתמול על עץ חג המולד שלנו. בלעתי רוק ומיהרתי לחדר, שם ג׳ק התארגן ללכת לאנשהוא. אבל לא שאלתי, אני בהיתי ועמדתי בידיים משולבות.
״מה יש לך ?״ הוא גיחך וקשר את השרוכים בנעליו ״אתה נראה כאילו ראית רוח״
הרגשתי כלכך חנוק, סערת רגשות בגופי שהקפיאה אותי, כאילו אני בקושי יכול לזוז.
״לואי ?״ הוא קם אליי ורק אז התעוררתי מהמחשבות שלי והבחנתי בו צועד אליי, הוא ליטף את הלחי שלי ודמעות עלו לעיניי, כאילו אני נשבר, אני לא יודע למה, ואז הרגשתי את הרעידות בכפות ידיי והמבט המבוהל של ג׳ק לא עזר בכלל עד שהוא משך אותי לחיבוק חזק שגרם לי לבכות כנגד החזה שלו. הרגשתי את האבן העומדת בגרוני חונקת אותי בייסורים, הנשימות שלי היו כלכך כבדות שהרגשתי שאני כמעט ולא מצליח לנשום. ״לולו תירגע״ לחש וליטף את שיערי ״זה בסדר״ נישק את קודקוד ראשי ונדנד אותי צמוד לגופו.
״א-אני בסדר״ הצלחתי להשחיל מפי,להדק את שפתיי ולמחות את הדמעות מפניי
״אתה רוצה לדבר על זה ?״ שאל, ולא הבטתי בו. ״אתה נראה קצת בהלם, מה קרה ?״
״אני מגזים בתגובתי ג׳ק, באמת״ אמרתי מניד בראשי, אך הוא הסתכל עליי בציפייה שאדבר. ״נוכל לשבת ?״
״כן״ אמר והתכוון להתיישב אך עצר ״רגע, אמא שלך בדרך״
״לא, לא בבקשה תתקשר אליה ותגיד לה שלא תבוא״ התחננתי. הוא הנהן ועשה זאת, התקשר לאמא שלי ובנימוס ביקש שתבוא ביום אחר, המנוחה הזו עזרה לי. התיישבתי ליד ג׳ק ובלעתי את המילים, שתקתי כמעט דקות שלמות. המוח לא עיכל את מה שהוא זכר, זה לא היה הגיוני בעיניי. כמו סיוט שהתגשם.
״מישהו מהעבר שלי...״ פלטתי, מזיז את שפתיי לומר משהו ולא מצליח למצוא את המילים, למה אני נבהלתי כלכך ? ״מישהו שחשבתי שלא אראה לעולם״
״איזה סוג מישהו ?״ שאל, בלעתי רוק ולא הבטתי בו, הבנתי את סוג השאלה.
״לא היינו יחד״ גיחכתי, ומצמצתי בעיניי ״זאת אומרת כן היינו, אני מתכוון... זה מסובך היה״
״הוא פגע בך ?״ לפתע ג׳ק שאל וגרם לי להביט בו, למה הוא חושב כך ?
״לא, לעולם״ השבתי, בולע רוק ומשחק בטבעת שענדתי.
״אהבת אותו ?״ שאל ולבי החסיר פעימה בזמן ששפתיי נפערו
״זה באמת רלוונטי עכשיו ?״ שאלתי, הוא נאנח והסיט את מבטו. הוא מתחיל עם קטעי הקנאה שלו, זה לא מתאים למצב עכשיו.
״לא, מצטער״ אמר, נשך את שפתיו במתח ״למה הגבת ככה ?״
״קיבלתי הלם״ אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי, הלם אמיתי. ״הוא פשוט נעלם יום אחד ולעולם לא שמעתי ממנו״
״אין דבר כזה נעלם לואי״ ג׳ק גיחך ״פשוט לא חיפשת טוב״
״אולי״ אמרתי, כי לא רציתי להתווכח יותר מדי על מה שקרה, אני יודע שהוא נעלם ולא השאיר עקבות, לא הייתה דרך לאתר אותו. השלמתי עם העובדה שהוא לא קיים יותר, שהוא תכלית העבר הרחוקה שלא תחזור שנית, שהוא פיסה של זיכרון ולא יותר. ״אני לא חושב שאגיע מחר לעבודה, אוציא אישור מחלה לכמה ימים ואנוח״
״אתה לא צריך לברוח מכל מה שמטריד אותך-״
״ג׳ק, עד עכשיו התמודדתי עם הכל״ אמרתי בטיפת כעס, אין לו מושג בכלל מה עבר עליי. ״עם דרק, עם כל האחריות הזאת, אבל אני לא מסוגל להתמודד איתו״
הוא הביט בי בלי לומר דבר, אבל ידעתי ללא מילים. הוא פחד לאבד אותי, כי פחדתי להתמודד מול הארי. אני בטוח שזה לא צירוף מקרים שהוא נכנס לחברה שדווקא אני מנהל בה, אאלץ לבקש ממנו לעזוב. בלי לשאול שאלות, כמה שאני סקרן איפה הוא היה ולמה נעלם ככה ופשוט להחטיף לו סטירה ! נשמתי עמוק, מסתכל על ג׳ק ושולח חיוך, מניח את כף ידי על ידו כהודיה.
״לואי...״ הוא קרא ונראה מהסס אם לשאול את השאלה הבאה. ״לפני כמה זמן הכרת אותו ?״
״ארבע שנים, קצת יותר״ אמרתי מהנהן בכאב, כעסתי כלכך, לא ידעתי איך להוציא את זה אז הכל נאגר בתוכי לתוך בועה כואבת שחלחלה מתחת לאיבריי וקרעה אותם לגזרים.
״מספיק זמן בשביל להתגבר על מישהו״ מלמל, הסתכלתי עליו ואז גלגלתי את עיניי, הוא מעצבן אותי עכשיו.
״אני לא מתכוון להתמודד עם זה עכשיו״ נאנחתי ונשכבתי במיטה, הוא קם והסתכל עליי מספר שניות עד שהניד בראשו ויצא, והראש שלי קדח בכעס. הוא מוכן לא לעשות סצנות כל הזמן ?! ״ג׳ק״ קראתי
״מה ?״ עמד בפתח החדר במבט כועס ופגוע, אבל לא עשיתי דבר.
״בוא״ קראתי לו. הוא נאנח והתיישב במיטה לצידי, הסתכלתי לעיניו ואחזתי בידיו ״אני מספר לך את זה בגלל שחשוב לי להיות כנה איתך, אני לא רוצה להסתיר ממך כלום.״
״אני יודע, פשוט זה נראה נושא גדול״ אמר, ולא יכולתי לומר דבר. הוא לא יודע על כל הסיפור של ההיריון, אז כן, הארי היה נושא גדול.
״אני מתכוון לבקש ממנו להתפטר, זה לא יהיה ככה״ אמרתי והוא הסתכל עליי מבולבל ועזב את ידי... מה ?
״להתפטר מאיפה ?״ שאל ואז קם והתהלך בחדר במתח ״אל תגיד לי שהוא המנהל שנכנס איתכם״
חשבתי שאמרתי את זה. ״כן זה הוא״ אישרתי את המחשבה שהבעיתה אותו.
״זה די ברור למה הוא הצטרף דווקא למקום שאתה עובד בו-״
״ג׳ק בבקשה אל תתחיל שוב״ קטעתי אותו, הוא גיחך באכזבה והניד בראשו.
״אני הולך לחדר כושר, אראה אותך מאוחר יותר״ אמר ויצא מהחדר. עוד משהו שהוא משתמש בו להסחות דעת, החדר כושר. נשכבתי ועצמתי את עיניי, מרגיש מועקה בבית החזה שלי, כאילו ועוד שנייה אחנק ואמות. ויתרתי על לפגוש אותו, ידעתי שיש לי אחריות שלה אני צריך להקדיש הכל, לטפל בעצמי. נשברתי כשעזב, ועכשיו שחזר ההרגשה הזו באה איתו. פחדתי להתעמת איתו, רציתי להתעלם מהעובדה שהוא קיים, כמו שעשיתי בארבעת השנים הללו.
לקחתי את הטלפון מהשידה והיו שתי שיחות שלא נענו מרוקי, גם ליאם השיב לי על ההודעה, סיפרתי לו שראיתי את הארי, והוא רק השיב ׳אל תתן לזה להטריד אותך חבר׳.
בטח רוקי לא מבין למה עזבתי ככה בסערה, בלי לומר דבר. לעזעזל... עצמתי את עיניי, והשנייה הזו חזרה על עצמה בראשי כמו דיסק תקוע, שוב ושוב ללא רצוני.

איך מכבים את הדבר הזה שנקרא הראש שלך ?