נק׳ מבט הארי:

קפצתי מבהלה מתוך סיוט נוראי, מתנשם וחש את הזיעה הלחה שבכל גופי. החדר היה חשוך מלבד אור הירח שנכנס מהחלון, גם אותו רציתי לכבות. נשכבתי בחזרה במיטה והסתכלתי על התקרה, עוצם את עיניי בתסכול ולוקח את הטלפון מהשידה, אולי יש חדש מלואי. אולי הוא ענה לאחת מההודעות שלי או שאפילו התקשר בחזרה. אך התאכזבתי לגלות שלא זה ולא זה.
הוא ידע למה הוא נכנס... אני ידעתי למה אני מכניס אותו, ועכשיו אני יודע שההחלטה הנכונה היא לתת לו חופש. כך או כך לא הייתה לי ברירה, אם ג׳יי רוצה שנעזוב עוד שבוע הבא. אך בכל פעם שחשבתי על כך לבי התכווץ מהמחשבה על מה יעלה בגורלו של לואי, של התינוק שלו. הוא כה טהור, לא מסוגל לפגוע בדבר. ואני ? ההיפך ממנו, פגעתי בכלכך הרבה אנשים ובכלכך הרבה דרכים, זה ברור שאני מסוכן לו, כמו שהוא מסוכן לי. אם ג׳יי יהרוג אותי אם יגלה על לואי, אני לא יודע איך הצלחתי להסתיר את זה עד עכשיו. פתחתי את המגירה שבשידה הסמוכה למיטה ולקחתי משם שקית קוקאין, קורע אותה בחוסר סבלנות ולוקח מעט מהאבקה הלבנה, מסניף ומרגיש את השריפה הצורבת. נשארתי עם עיניי עצומות ונשימותיי עדיין לא נעשו לרגועות. אני לא מסוגל להמשיך עם זה.
קפצתי מבהלה כששמעתי דפיקות בדלת ומיד הרמתי את הראש. אף אחד לא בא הנה לעולם, מה אם... לואי ? קמתי במהירות ובהליכה מגושמת, יוצא מחדרי וממהר לדלת לפתוח, אך זה היה וויל.
״מה אתה עושה פה באמצע הלילה ?״ נאנחתי והסתובבתי, שומע את הדלת נסגרת מאחוריי.
״לא הצלחתי להירדם״ אמר. נעצרתי ועצמי את עיניי בתסכול, מרגיש את לבי מתכווץ ואת כל הרגשות רוצים להתפרץ, רציתי לצעוק, לבכות, רציתי לברוח מזה. פחדתי מעצמי. נשכתי חזק את שפתיי והשפלתי את מבטי. ״אני לא יכול להישאר בבית לבד״
״אתה יכול לישון בסלון, אביא לך שמיכה.״ אמרתי, קצת חושש מלתת לו להישאר מביתי, לא רציתי שהוא יחטט במה שהוא לא אמור. הלכתי לחדר להביא מהארון שמיכה ויצאתי אליו, מוסר את זה לחיקו.
״החבר שלך פה ?״ שאל וגרם לגיחוך מזלזל לפלוט מפי
״אין לי חבר וויל״ אמרתי והסתכלתי עליו. הוא גלגל את עיניו והתיישב בספה, מביט בי בסבלנות. ״לא, הוא לא פה״
״מוטב שכך״ אמר וגלגלתי את עיניי, אשמח לפרק לו את הפרצוף על זה.
״דווקא לא״ מלמלתי לעצמי ועמדתי בשילוב ידיים.
״לא תוכל להמשיך עם זה, שבוע הבא אנחנו-״
״אני יודע, תשתוק״ קטעתי אותו בגסות, לעזעזל שישתוק.
״אני עדיין לא מבין מה גרם לך להיקשר אליו כמו שלא נקשרת לאף אחד...״ מלמל ושלף סיגריה מכיסו, מניח אותה בין שפתיו ומדליק מצית אך לפני שהסיגריה דלקה נשפתי אל האש שתיכבה.
״אתה לא מעשן בבית שלי״ אמרתי וחטפתי את המצית מידו, זורק אותה לשולחן ומתיישב לצידו בספה, מעביר את אצבעותיי בשיערי ונאנח. ״לעזעזל...״
״הארי״ הוא קרא והסתכלתי עליו בלי לומר דבר, לא צריך היה להיאמר דבר. הבנתי אותו והוא אותי, שתינו עמוק בחרא.
״הוא ראה את הידיים שלי מלאות בדם״ אמרתי בשקט בלי להביט בו, מרגיש סחרחורת קלה. ״זה נגמר״
״אתה יודע שמוטב כך״ אמר
״וויל תשתוק״ סיננתי בין שיניי בכעס
״אבל אתה יודע את זה.״ אמר והסתכל לעיניי, וידעתי שצדק אך בכל זאת לא רציתי להקשיב לו, כי לא הרגשתי ככה. ״גם לו יהיה יותר טוב בלעדיך״
״אל תגיד את זה״ אמרתי מרגיש את הכעס מתעתע בגופי, הוא לא יודע דבר. אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מהמבט המפוחד שהיה לו כשגילה שהדם לא שלי, אני לא טוב כמוהו.
״פחדת פעם להתקרב למישהו כלכך טהור ?״ שאלתי, מביט לאוויר ושואף מהסיגריה ״ללכלך אותו עם הצבע המכוער שלך.״
״כלכך הרבה״ השיב.
״אנחנו על הפנים״ אמרתי. עצמתי את עיניי והרגשתי מסוחרר, אך שליו יותר. כשעצמתי את עיניו ראיתי את הצבע הכחול והטהור שלו, העינייים ששיקפו את הנשמה היפה שלו, והרגשתי את הכאב שמחלחל מתחת לעצמותיי ללא רחמים. מה התחושה הזו ? ״לילה טוב וויל״ אמרתי והלכתי לחדרי, סוגר את הדלת ונשכב על הגב במיטה הגדולה והריקה, בולע רוק שצורב בגרוני ועוצם את עיניי.

***

התעוררתי מהשמש שחדרה דרך חלון ביתי, מתכסה עם השמיכה עד מעל ראשי אך מיד חושב על אם יש הודעה חדשה בטלפון וחוטף אותו מהשידה. לבי החסיר פעימה כשראיתי שיחה שלא נענתה מלפני שעתיים, לואי. התיישבתי והתקשרתי בחזרה, נושך את שפתיי בלחץ ומתאכזב כשהוא לא עונה. זרקתי את הטלפון על המיטה וקמתי, יוצא מהחדר והולך לסלון, רואה שנשארה שמיכה מבולגנת על הספה והנחתי שוויל הלך כבר. לא מצאתי את עצמי, למה אני מאבד את זה עכשיו ? נשמתי עמוק וכששמעתי רעש מהמטבח הסתובבתי מיד והבחנתי בלואי. שפתיי נפרדו ולבי הלם בחוזקה, מה הוא עושה פה ? פחדתי שאני הוזה, פחדתי שאיבדתי את זה.
״אל תביט בי כך״ אמר בקול חריש. בלעתי רוק אך לא הסטתי את מבטי.
״איך נכנסת ?״ שאלתי, הוא גלגל את עיניו בחצי חיוך עצבני
״זה מה שיש לך לשאול אותי ?״ שאל, אך המנגננות לא ירדו ונשארתי קשה, לא הצלחתי לשלוט בזה.
״למה באת ?״ שאלתי, הוא השפיל את מבטו והידק את כף ידו לאגרוף חזק, נשכתי את שפתיי, הוא כועס ? צעדתי אליו ומשכתי אותו לחיקי, מחבק אותו חזק ומרגיש אבן שיורדת מלבי, כאילו אני חופשי. טמנתי את פניי בשיערו והריח המוכר שלו היה כמו סם הרגעה בשבילי. וחיבקתי אותו חזק, עד שכרך את זרועותיו מסביבי ונכנע. ליטפתי את פניו והוא הביט בי עם עיניים מנצנצות כאילו ועומד לבכות.
״מספיק״ אמרתי בשקט וליטפתי את הלחי שלו, מוחה את הדמעה הראשונה וחש את לבי מתנפץ לעשרות חתיכות.
״אני פה כי רציתי שתסביר לי״ אמר. הנדתי בראשי והלכתי לאחור בלי להסתכל עליו ״ה-הארי״
״אז תלך״ אמרתי ללא רגש, לא אחזור לסיפור הזה, לא רציתי להיזכר בכל מה שאני עושה.
״אבל למה ?״ שאל וקימט את גבותיו לצדדים ״למה אתה עושה את זה ?״
״אתה לא צריך להבין״ אמרתי והוא נשם עמוק וצעד אליי, מוסיט את ידו אליו ואצבעותיו ליטפו בעדינות את כף ידי לפני שאחז בה.
״אתה כלכך טוב״ אמר ולבי החסיר פעימה. הסתכלתי עליו מבולבל, הוא לא רואה מי עומד מולו ? הוא לא יכול לומר דבר כזה, הוא לעולם לא ראה אותי כשאני מאבד את זה, כשאני לא מצליח להפסיק להכות את הבן אדם שנמצא מולי, כאילו ואני חיית טרף רעבה. ״אתה לא כזה״
״על פי מה אתה אומר את זה ?!״ כעסתי, שיפסיק לזיין את המוח. ״כי אני מחבק אותך שלא תבכה כמו ילדה קטנה ?!״
״אני לא קונה את ההצגה הזו״ אמר, לא מוטרד ממה שאמרתי עכשיו, כאילו הוא מדבר עם אדם אחר, האדם שהפכתי להיות כשהייתי לצידו. הוא היחידי שיכל להכניע אותי. למה ? ״אני כלכך כועס עליך״ הוא פלט ועיניו שוב התמלאו דמעות ״אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך ולהתגעגע״
״אתה לא צריך אותי בחיים שלך לואי״ אמרתי בקול חלש וצרוד, וויל צודק. הוא התקרב אליי וליטף את פניי ברכות, המגע שלו היה כלכך חם וטהור, התמכרתי אליו. הוא עמד על קצות אצבעותיו והתקרב, עד ששפתינו נפגשו לנשיקה קטנה וחמה. אחזתי באגנו והחלקתי את היד שלי לבטן העגולה והגדולה שלו, מפריד את שפתיי באיטיות ומביט בו, מוריד את עיניי לבטן באיטיות. ״גדלת״
״כן, יום שלם זה הרבה זמן הארי״ אמר בציניות וגרם לי לגחך ״וגם שבועיים...״
״שבועיים ?״ שאלתי והוא הנהן
״עוד שבועיים זה החודש התשיעי״ אמר ולבי החסיר פעימה ״ארצה לבלות אותם לצידך.״
״אתה לא עומד למות לואי״ אמרתי בכעס, שנאתי שחשב על זה, ידעתי שהסיכוי של זה אפשרי אבל לא הסכמתי להקשיב.
״אני לא יכול לדעת, פשוט אל... אל תלך״ אמר בקול שקט והחליק את ידו מהחזה שלי לצוואר, מביט עמוק בעיניי. הנהנתי, כאילו הבטחתי לו את זה, בלי לחשוב בכלל על המציאות ועל מה שבאמת יקרה.