חודש שביעי.

הרופא העביר את המכשיר הלבן על בטני וראו במסך השחור את העובר, יכלו לשמוע גם את פעימות הלב שלו. בלעתי רוק והרגשתי את לבי הולם בחוזקה, דמעות עמדו בעיניי כשהסתכלתי על המסך, על התינוק שלי.
״הכל נראה תקין״ הרופא אמר בחיוך ומיד החזרתי לו חיוך מלא בהודיה. הסתכלתי על הארי שעמד בצד ונשך את צווארון החולצה שלו במתח והסתכל עם עיניו לכל הכיוונים ללא מנוח. ״החלטת איך לקרוא לו ?״ הרופא שאל, מושך את תשומת לבי.
״לא״ אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי, סידרתי את בגדיי וקמתי מהמיטה הזו. ״תודה לך״
״העונג כולו שלי״ הרופא אמר והנהן פעם אחת. הלכתי להארי ואחזתי בזרוע שלו, מושך אותו איתי החוצה. גלגלתי את עיניי אליו והוא נראה לא מפוקס.
״למה יש לי הרגשה ששוב תעשה סצנה בנוגע לזה ?״ שאלתי והוא נאנח והידק את שפתיו, מתעלם מדבריי. משהו מטריד את ראשו, הוא לא מפסיק לחשוב. ״זה מבהיל אותך ?״
״לא״ אמר והסתכל לעיניי ״אני מחוץ לזה, אם הוא שלי או לא״
״אני לא קונה את זה״ אמרתי והסתכלתי לתוך עיניו הירוקות שמיד הסתכלו לכיוון אחר.
עלינו למכונית שלו ומיד חגרתי, מביט בו ומבחין שהוא מסתכל עליי ובוחן אותי.
״מה ?״ קולי יצא חלש וחשתי את לחיי מאדימות בשנייה.
״אתה רוצה לבוא אליי ?״ שאל וזה גרם לי לגחך ולגלגל את עיניי
״בשביל שבסופו של דבר תגיד לי שאני מרגיש יותר מדי בנוח ?״ שאלתי
״ושלא תבוא אליי בחיים, כן בשביל זה״ אמר בציניות וגרם לי לצחוק, לעולם לא פגשתי אדם כה הפכפך כמוהו.
״אשמח הארי״ אמרתי בחיוך קטן והוא החל בנסיעה.
לא הייתה לי סיבה לחזור הביתה ולהרגיש מפריע עם הנוכחות שלי לליאם וג׳ניפר, חוץ מזה נהניתי בחברתו של האדם המסתורי והאפל הזה, אני לא בטוח למה. הסתכלתי עליו ונשכתי את שפתי התחתונה, חש את לבי הולם בחוזקה ובטני מתהפכת, הוא כה יפה בעיניי. עדיין לא הצלחתי להכיר את הבן אדם שהוא באמת, את מה שמסתתר מתחת לכל המסיכות הללו, מה שנמצא מאחורי החומה העבה והלא חדירה שלו. אבל אני מרגיש שהוא לא מסלק אותי יותר מהקו הצמוד לחומה שלו, הוא נותן לי להישאר. אני לא יודע אם זה בגלל הנשיקה, זה לא שלעולם לא התנשקנו אך זו הייתה נשיקה טהורה, בלי כוונה לסקס או משהו אחר, זאת הייתה פשוט נשיקה טובה ומרפאה.
התבוננתי בו ונשכתי את שפתי התחתונה, עצמות הלחיים שלו נראו כה מסורטטות ויפות, העיניים שלו שהיו על הכביש גרמו ללבי להחסיר פעימה, אני חושב שהוא הגבר הכי יפה שאי פעם פגשתי בו. הוא הסתכל עליי ומיהרתי להסיט את מבטי במבוכה אל החלון, שומע גיחוך ממנו וחש את לחיי מאדימות במהירות. לעזעזל.
״קדימה.״ הוא אמר ועצר את המכונית מחוץ לביתו. שיחררתי את החגורה והלכתי איתו לביתו, חש נבוך מעט. כל פעם שאני בא הנה קורה משהו אחר, אם זה בקשר אליו שהוא מאבד את זה או כל דבר אחר. אני יודע שמחר הוא בטח יגיד לי שאני לא הולך להיכנס לביתו לעולם, כמו תמיד. נכנסנו פנימה ושוב התרשמתי מכמה מסודר פה. הוא זרק את המפתחות על השולחן ומיד הלך למטבח, להרתיח מים.
״קפה ?״ שאל והסתכל עליי עם חצי ממבטו
״לא, תודה״ אמרתי והוא הנהן והכין רק לעצמו.
״משום מה כל פעם מחדש אני מופתע שאתה בא...״ לפתע פלט ולבי נחת. מה ? למה ? הוא רגיל שגברים נופלים לרגליו ועושים כרצונו, אני רואה את זה בו.
״למה ?״ שאלתי, הוא הסתובב אליי עם כוס הקפה בידו והלך אל הסלון, מתיישב ושותה לגימה מהקפה הרותח.
״אתה יודע יותר ממה שאתה אמור לדעת״ אמר בשקט בלי להסתכל עליי.
״אני לא יודע כלום אבל״ אמרתי והוא הסתכל לעיניי.
״אתה יודע מספיק דברים בשביל לסכן אותי ואותך״ אמר. לסכן ? מי הסכנה ? שאלתי את עצמי. בלעתי רוק והשפלתי את מבטי, חש את לבי הולם וניסיתי להרגיע אותו, ידעתי שהארי לא אדם תמים, הוא עוסק בפשעים שאני כנראה לא אצליח להבין לעולם. והאקדח שהוא נושא איתו תמיד מרתיע אותי, אך אני לא אומר דבר. אני רק מקווה שלא חסר לו במחסנית כדור מהימים שהוא נעלם כי הוא ׳עסוק׳.
צעדתי אליו והתיישבתי על ברכיו, מסתכל לזוג עיניו הירוקות וליטפתי את הלחי שלו ברכות, מחייך חיוך רך לעברו ומרגיש כיצד הוא נרגע למגע שלי.
״אני לא אוציא מילה.״ לחשתי. הוא אחז באגני ובחן אותי, רציתי להישאר כך לנצח, כה קרוב אליו אבל בעצם רחוק.
״אתה לא צריך את זה בחיים שלך״ אמר, ואין דבר שיותר שנאתי מאנשים שמחליטים בשבילי.
״אני לא אידיוט הארי״ אמרתי בשקט, מזיז את אגודלי על עורו הרך ומחייך חיוך קטן ״אני יכול ללכת מתי שארצה, במילא שום דבר לא מחזיק אותי פה. לא כך ?״
הוא הידק את אחיזתו באגני ונשימתי נקטעה בגרוני בזמן שלבי החסיר פעימה. התקרבתי לנשק את שפתיו הרכות והתפוחות וכשעשיתי זאת הרגשתי שהתעוררתי מחדש לחיים. שפתיו נעו כנגד שלי בשלמות והתרסקתי כך, ללא התראה מוקדמת, נפלתי לתוך תהום עמוק ללא יציאה. טבעתי בתחושה המענגת הזו, התחושה הכה טובה של להיות שלו, גם אם אני לא באמת שלו.
שפתיו התנתקו משלי אך פניי עדיין נשארו קרובות, נשמתי בשקט והרמתי את מבטי לפגוש בזוג עיניו, ליטפתי את פניו ושלחתי חיוך קטן.
״תראו את הילד השמן הזה...״ הוא מלמל וזה גרם לי לצחוק ולטמון את פניי בצווארו
״תשתוק חתיכת אידיוט״ מלמלתי בשקט והוא צחק, והצליל הלא מוכר של הצחוק שלו היה מדהים. נשארתי כך, כשראשי נשען על החזה שלו והוא אוחז בגופי.
״יש משהו שאתה מרגיש שלא חווית בחיים האלה ?״ שאל, אצבעותיו מלטפות ברכות את הזרוע שלי ומרגיעות אותי.
״יותר מדי שאני לא זוכר כרגע.״ מלמלתי ונשכתי את שפתיי ״הייתי רוצה להכיר את הבן שלי.״
״גם אם זה רק לדקה ?״ הארי שאל, מלטף את שיערי. עצמתי את עיניי וחשתי את לבי הולם.
״אפילו לשנייה.״ עניתי. אנחנו חייבים להעביר נושא, זה רק ידכא אותי לחשוב על כך. ״ואתה ?״
״מה אני ?״ שאל בגיחוך.
״מה היית רוצה לחוות ?״ שאלתי והרמתי את מבטי בשביל להביט בו.
״שקט.״ לחש והמשיך ללטף את שיערי כתעסוקה. שקט ? הסתכלתי עליו ונשכתי את שפתיי, אבל יש לו שקט, הוא גר לבד והוא נראה כמו אחד שכל היום לבד. הוא אדם מסתורי מדי, אני לא יודע דבר עליו.
״למה אתה מתכוון שקט ?״ שאלתי והוא נאנח וגלגל את עיניו.
״הקפה מתקרר״ אמר, אני חושב שהוא רומז לי לקום ממנו. לקחתי את הקפה מהשולחן והושטתי לו, הוא הסתכל לעיניי לשנייה לפני שלקח את כוס הקפה ושתה ממנו. הסתכלתי על הטבעת הבולטת שלו, כלכך אהבתי אותה.
״אתה חושב שמתישהוא תספר לי מה הקטע של הטבעת ?״ שאלתי והוא חייך והניח את כוס הקפה חזרה בשולחן, מסתכל עליי ומשך בכתפיו
״למה אתה כלכך בטוח שיש לה סיפור ?״ שאל, בוחן את מבטי.
״אני רואה את זה בעיניים שלך״ אמרתי בשקט והוא הסתכל עליי חסר הבעה. הוא קם מהספה ונאנח, מעביר את אצבעותיו בשיערו.
״אתה לא רואה שום חרא לואי״ הוא פלט. נשכתי את שפתיי והסתכלתי עליו, מחכה שיחזור לשבת לידי. הלוואי והוא היה משתף אותי קצת.
״תמיד רציתי לשאול את זה...״ אמרתי והסתכלתי מסביב בחצי חיוך ״יש לך מנקה ?״
״מה ?״ הוא גיחך וחשף גומה יפהיפה במרכז הלחי שלו. ״לא״
״אתה נורא מסודר״ אמרתי ונשכתי את שפתיי בזמן שבחנתי את הסלון.
״זה מסיח את דעתי״ אמר בשקט והלך למטבח לזרוק את כוס הקפה הריקה. אני לא מבין למה הוא כל הזמן במרדף אחר הסחת הדעת. מה עובר בראשו שמטריד אותו כך ולמה הוא תמיד חסר מנוח ? נשכתי את שפתיי והתבוננתי בו מחפש משהו במקרר אך סוגר אותו לאחר שלא מצא את מה שחיפש.
״אתה רעב ?״ שאל והסתכל עליי
״כן, תמיד״ אמרתי בפשטות ובמשיכת כתפיים קלה.
״שנזמין משהו ?״ שאל וצעד לעברי
״עוד דייט ?״ שאלתי בשביל לעצבן אותו והוא גלגל את עיניו בעצבנות
״זה לא דייט מזויין, לואי״ אמר חסר כוחות.
״אני לא בטוח שארצה לצאת איתך לדייט״ אמרתי והוא הסתובב חזרה למטבח. ״המצב שאנחנו נמצאים בו מורכב מדי, לא כך ?״
״אתה רוצה שאזיין אותך ?״ שאל באגרסיביות ובכעס ולי היה חצי חיוך על פניי.
״לפעמים, כרגע לא״ השבתי בציניות ולאחר שניות הוא צחק והשפיל את מבטו.
״איך פיצה נשמע ?״ שאל
״גן עדן״ אמרתי והוא צעד אליי והתיישב לידי בספה, מביט לזוג עיניי בחיוך שהסתתר ולא נראה כמעט לעין.
״וכקינוח ?״ שאל בקול צרוד ומפתה. נשכתי את שפתיי חש את לבי הולם בחוזקה ובטני מתהפכת, בחנתי את מבטו הרעב ולא יכולתי להישאר אדיש לכך.
״אבטיח נשמע טוב״ אמרתי והוא גלגל את עיניו בחצי חיוך
״התחת שלך נשמע טוב יותר״ אמר בקולו השקט והצרוד, הכה מפתה שגרם לי ליפול מרגליי. חשתי חסר נשימה, לעזעזל הוא ידע לגרום לי לאבד את זה. קמתי והתיישבתי על ברכיו שכל רגל שלי בצד אחר של גופו וכרכתי את זרועותיי מסביב צווארו. התקרבתי לפניו עד שאפי שפשף את שלו וכשהוא התכוון לנשק את שפתיי התרחקתי מעט, אוהב להתגרות בו.
״קודם פיצה״ לחשתי בחיוך והוא הסתכל לעיניי ונראה כה מושך, לעזעזל. הידיים שלו לוחצות בישבן שלי ויכולתי להרגיש את איבר מיני מתקשה בין שניות.
״קודם מה שאני אחליט שיהיה קודם״ לחש והסתכל לעיניי, חייכתי וליטפתי את פניו לפני שחיברתי את שפתיי לשלו לנשיקה קטנה, חש בגופי כה חלש ופגיע מולו, רעב לחוש בו. לא הרגשתי נבוך להיות ברגעים אינטימיים איתו כשגופי כה שמן עם בטן ענקית, הוא לא גרם לי להרגיש שיש בזה דבר מוזר. הוא הוציא את האקדח מצד המכנס שלו והניח אותו בצד, גורם ללבי לנחות. הוא החליק את הלשון שלו בצווארי לפני שנישק נקודה שגרמה לי לקרוס בין זרועותיו. הסתכלתי על האקדח בזמן שעשה את זה, לא מרגיש אשם להיות בזרועותיו הלא חפות מפשע, וכשמצץ את עורי גנחתי בשקט ובחולשה.
אני מודע לכך שאני עיוור, ובכל זאת לא מצליח לחשוב בהיגיון איתו.