״אתם חושבים שיש להם את זה בלחם מלא ?״ ג׳ניפר שאלה, מעיינת בתפריט. הסתכלתי על ליאם שהסתכל על המלצרית וזה גרם לי לגלגל את עיניי, איך ג׳ניפר לא תופסת אותו ? היא תשתגע.
״זה היה רעיון גרוע״ אמרתי וסגרתי את התפריט, הם ניסו לשפר את הרגשתי אז לקחו אותי איתם לדייט, אני מרגיש מפריע. ״חוץ מזה אני עייף״
״הסלט הזה נראה מוזר, לא ?״ ליאם שאל, כאילו לא שמע את דבריי. נאנחתי בכעס ושילבתי את ידיי על השולחן.
״אתה נראה כלכך חכם כשאתה קורא מתפריט״ ג׳ניפר אמרה לו ואני פקחתי את עיניי וצמצמתי את גבותיי בבלבול
״תראי אותי עכשיו״ ליאם אמר ועשה פרצוף רציני לתפריט, וכעת זה היה מוזר מדי. עיינתי בתפריט וחיפשתי משהו מעניין, משהו שארצה לאכול. רציתי לחזור לבית ולנוח, לעצום את עיניי ולהיעלם לכמה שעות שבהן אשן. הטלפון שלי צלצל שוב וגנחתי בכעס, מסתכל על המסך ורואה שזה דרק. זאת הפעם הרביעית היום ! ניתקתי וחזרתי להסתכל בתפריט, תוהה לעצמי מה הוא רוצה, אבל אם אענה לו אהיה מדוכא יותר. אני מגדל את התינוק הזה בגופי, הוא דם מדמי, ודרק רוצה לקחת אותו ולהפוך אותו לעכבר הבא שלו ?! הוא לא יתקרב אליו, אמצא דרך להגן על התינוק הזה, אימוץ או בית יתומים.
״אני רוצה את הבשר בתוך הטורטייה וליאם ייקח כמוני, נכון בייב ?״ ג׳ניפר אמרה למלצר ומחשבותיי נקטעו, למה היא מחליטה לליאם ? הסתכלתי עליו והוא היסס אך השיב בחיוב. אני נשבע שאם הציצי שלה היה קטן יותר הוא לא היה מסכים לזה. ״ומה אתה בוחר לואי ?״
״אקח את ה...״ הסתכלתי בתפריט, המבורגר גדול עם ציפס, זה האהוב על ליאם. ״המבורגר גדול עם צ׳יפס יהיה נהדר״
״יגיע בעוד חמש דקות״ המלצר אמר בחיוך מזוייף והלך, הסתכלתי על השולחן וליטפתי את בבטן שלי, מרגיש את התינוק בועט ובו זמנית כאב אחר שגרם לי לסבול בשקט. הסתכלתי על הטלפון בתקווה שאקבל הודעה מהארי, זה כלכך נדוש לחכות להודעה. מאז שבא אליי לפני שלוש ימים לא דיברתי איתו. זה קטע שלו, להיעלם ולא להשאיר עקבות ואז להופיע פתאום.
לאחר חמש דקות המלצר בא עם הארוחות שלי, הסתכלתי על ליאם שלא נראה מרוצה מהארוחה שלו.
״ליאם, רוצה להתחלף איתי ?״ שאלתי וליאם מיד זקף את גבותיו, אני צריך לקבל את פרס החבר הטוב.
״אתה רציני ?״ ליאם שאל בזמן שהחליף בין שתי הצלחות שלנו. ״בתיאבון !״
הסתכלתי על הצלחת שלי ולמען האמת זה לא נראה כלכך רע, לקחתי ביס ועצמתי את עיניי מתענג מהטעם. אני בטוח שהתינוק רוקד בבטני כרגע מאושר. לקחתי חרדל ושפכתי כמות מכובדת בצלחת שלי, אוכל את זה ואז מבחין במבט הנגעל של ג׳ניפר וליאם.
״מ-מה ?״ פלטתי, ממשיך לאכול.
״אתם יודעים שיש מחקר שטוען שהאוכל טעים יותר בחברת אנשים שאתה אוהב ?״ ג׳ניפר שאלה בחיוך והסתכלה על ליאם בעודה משחקת עם קצוות שיערה.
״עכשיו זה מסביר הכל״ ליאם אמר בפה מלא, גלגלתי את עיניי ונאנחתי. האוכל טעים לו כי החלפתי איתו צלחת, לא כי ג׳ניפר פה.
בסוף הארוחה ליאם שילם על כולנו ויצאנו מהמסעדה, הולכים אל המכונית שלו.
״תדליק מזגן, קר !״ ג׳ניפר קראה והתכרבלה בג׳קט הפרווה שלה. נכנסתי למכונית במושב האחורי, הרגשתי שאני הבן שלהם וזה היה נוראי. חגרתי והסתכלתי מהחלון, לא מקשיב להם, רק חושב לעצמי. בניינים עברו וראיתי מאות אנשים ברחוב, מאות אנשים שמחפשים אחר משמעות החיים ואחר האמת המסתתרת להם מול העיניים.
אני זוכר שרציתי להיות מצליח, עם זוגיות יציבה, אולי כלב מחמד. להוכיח למשפחה שלי שהיא טועה, שאני אהיה מאושר בדרך החיים שבחרתי לעצמי, שלהיות הומו זה לא רע.
הם לא קיבלו את זה... כל מה שהם ראו מול עיניהם זה לא את הבן שלהם, זה את הסיוט שלהם. אני זוכר כמה זואי, חברת הנעורים שלי אמרה לי לצאת בפניהם עם ההצהרה הזו, ׳הם יקבלו אותך׳, היא הייתה בטוחה. ואני עמדתי שם כמו טיפש, אמא הסתכלה על אבא וחיכתה שידבר, והוא לא דיבר, הוא צעק. עזבתי את הבית והתגוררתי בביתו של ליאם עד שעזבנו יחד לקולג׳, ואז שסיימנו גרנו יחד, עד היום. אני תוהה לעצמי אם אני עובר בראשם לפעמים... את האמת, אני יותר תוהה לגבי כמה קל זה לתת לילד שלך לעזוב.
הסתכלתי על הבטן שלי ונשכתי את שפתיי, מלטף בעדינות ומרגיש תזוזות מבפנים, את הדמעות מאיימות לעלות אז מיהרתי לנקות את המחשבות האלה.
אם אמות ? ליאם לא יודע דבר לגבי זה, אני לא מתכוון לספר לו גם.
״מה קורה פה ?״ ליאם קטע את מחשבותיי והאט, הסתכלתי מהחלון ולבי נחת, בניין הקשת. יש פה הרבה מכבי אש ושריפה מהקומה השלישית, שם חדר הניסויים של דרק !
״א-אלוהים, דרק״ פלטתי בלחץ ושלפתי את הטלפון במהירות, שונא את זה שאני דואג לשלומו.
״עדיף שיישרף״ ליאם פלט ולא הגבתי לזה, אני בטוח שבסיטואציה מסויימת אני מאחל לו כך גם. התקשרתי אליו וסרטים עברו בראשי.
״הלו ?״ הוא ענה ונשמתי בהקלה, הוא התקשר אליי היום ועכשיו אני מניח שהבנתי למה, לספר לי על זה.
״אתה בסדר ?״ שאלתי
״ואתה ?״ שאל ולבי נחת, מדוע הוא שואל ?
״דרק, מה קרה לבניין ?״ שאלתי, בולע רוק ושומע גיחוך שלו.
״שריפה, אני רואה שאתה מודע לכך״ אמר, למה טון הדיבור שלו משונה ?
״עכשיו עברתי פה עם ליאם״ אמרתי, בלעתי רוק מבולבל. מה עם המשרד ? תהיתי לעצמי, במשרד יש את הכל. כל הנתונים במחשב, הנוסחאות, החוזה שחתמתי עליו. ״ה-הכל נשרף ?״
״אדבר איתך מאוחר יותר״ הוא פלט וניתק, הסתכלתי על המסך מבולבל, בולע רוק ומכבה. אני יכול להבין למה הוא כועס, הוא השקיע בחדר הניסויים הזה את רוב הזמן שלו.
שהגענו הביתה ירדתי מהמכונית ונכנסתי ראשון, לא יכול לחכות להגיע למיטתי ולנוח. נכנסתי לחדרי ולאחר שסגרתי את הדלת הבחנתי בדמות ופלטתי צעקה, עד שזיהיתי שזה הארי. לבי דהר בבית החזה שלי ונשימותיי מבוהלות.
״מה אתה עושה פה ?!״ שאלתי בלחץ, מסתכל על מבטו הקר שעליי. ״אל תעשה את זה יותר.״
״איך אתה מרגיש ?״ שאל, גלגלתי את עיניי והלכתי למיטה שלי, מתיישב ומשפיל את מבטי. אנשים מוכנים להפסיק לשאול אותי את זה ?
״ממתי אכפת לך ?״ שאלתי, מסתכל עליו.
״לא אכפת לי, רק ניסיתי להיות מנומס.״ אמר בכנות ואני גיחכתי וגלגלתי את עיניי
״כמובן...״ פלטתי בשקט. ״לאן אתה נעלם כל הזמן ?״
״אתה מאמין לי שאם אצטרך לספר לך אצטרך להרוג אותך ?״ שאל, והביטוי הזה לא יכל להישמע מפחיד יותר מאיך שהוא אומר את זה.
״הלכתי לדירתך לפני יומיים, לא היית.״ אמרתי, מסתכל לעיניו ומבטו הלא מרוצה.
״אמרתי לך להפסיק להרגיש כלכך בנוח״ אמר בקול קר ולבי נחת, השפלתי את מבטי באשמה ונשכתי את שפתיי.
״חדר הניסויים של דרק נשרף״ סיפרתי, מסתכל עליו ״החוזה שחתמתי עליו היה שם... זה כאילו קרה נס״ אמרתי בחיוך קטן ״אז לא תצטרך לטפל בזה, תודה בכל מקרה.״
״ואם אגיד לך שטיפלתי בזה ?״ שאל. לבי נדם והסתכלתי לעיניו הירוקות והאפלות, רגע...
״אבל פרצה שם שריפה״ אמרתי מבולבל, בולע רוק ״ה-הארי, זה אתה ?״
״מה אתה חושב ?״ שאל, הוא לא מודה.
״זה פלילי״ אמרתי בשקט, מפוחד. לפתע הוא צחק בשקט והסתיר את החיוך שלו, זקפתי גבה בבלבול.
״אתה נשמע כלכך תמים לואי״ אמר, א-אני לא מבין. זה כאילו והוא לא פחד מהחוק, וזה גרם לי לתהות אם הוא עושה דברים פלילים יותר.
״תודה״ אמרתי, מסתכל עליו והוא רק הנהן
״מה עם התינוק ?״ קולו יצא צרוד ושקט, כאילו לא התכוון לשאול את זה בכלל. הרמתי את החולצה שלי והבטן שלי נראתה בעיניי כה גדולה.
״תגע.״ אמרתי בחיוך קטן
״לא, זה מוזר הדבר הזה-״
״בחייך״ קטעתי אותו והסתכלתי לעיניו. הוא התיישב לידי והניח את ידו על בטני, חיכיתי שירגישו בעיטה. כל היום התינוק זז, לא נתן לי מנוחה. לפתע הבטן קפצה קצת ואני חייכתי, מסתכל על הארי שהיה עם מבט קפוא וידו עדיין על בטני, ושוב הוא זז.
״אני צריך ללכת.״ הארי הוריד את ידו ממני במהירות וקם, לא מסתכל לעיניי. בלעתי רוק מבולבל, מה הבעיה שלו ?
״בסדר״ אמרתי והסתכלתי לעיניו, שפתיו נפרדו כאילו התכוון לומר משהו אך רק פלט נשימה ויצא מחדרי. הפעם הוא אפילו לא ניסה להשכיב אותי, נגעתי בבטני והסתכלתי עליה, זה בטח לא נראה כלכך מושך, אבל בכנות לא אכפת לי. התינוק החל לבעוט ואני לא יכול להפסיק להתרגש מזה, וכשאני מתרגש מזה אני מיד נרגע, מזכיר לעצמי לא להיקשר אליו, הוא לא יישאר שלי.