נקודת מבט-קורט

איך היום שלי נראה? במילה אחת: עומס. כל הימים שבהם עבדתי התנהלו בצורה הבאה- עבודה, הפסקה, עוד עבודה, חזרה לדירה, אוכל ולישון. אפשר לומר שראיתי את המשרד יותר מהבית. היום היה לחץ מ-ט-ו-ר-ף! לקוחות רבות התקשרו, וזה לא היה כיף גדול. מזל שבליין התקשר בשלב מסויים, וזה נתן לי קצת רגע של שקט (שנמשך רק 5 שניות בערך, אבל גם זה משהו). התגעגעתי אליו. הייתי רחוק מכל החברים שלי, לא כולל רייצ׳ל, אח שלי היה מרוחק (ואין לי מושג למה)...אבל בסך הכל, אני חושב שבחרתי את מקום העבודה שלי בצורה חכמה.
אחרי יום עבודה מתיש במיוחד, חזרתי לבית. הדבר הראשון שעשיתי (איך לא?) היה פשוט להתיישב  בפינה אקראית בדירה. הייתי עייף. אבל אז, הטלפון שלי צלצל. לא היה לי כוח לענות. אם הייתי יודע שהעבודה דורשת לענות הרבה לטלפונים...
אני מניח שזאת גם הייתה סיבה לזה שבקושי דיברתי עם בליין. העבודה הוציאה ממני מרץ, ולא רציתי לדבר עם אף אחד כשחזרתי. מצד שני, גם לו היה עומס ממה שהבנתי מהשיחות הקצרות שהיו לנו.
כעבור שעה בערך, פין ורייצ׳ל חזרו מאאדנ"י. לא היה נראה שפין התלהב מהבית ספר החדש שאליו רייצ׳ל גררה אותו.
באופן לא מפתיע, היא הייתה יותר אנרגטית ממני (ואני לא מצליח להבין איך, כי ממה שהבנתי ממנה לא קל שם).
בערב, התקשרתי לבליין, אבל הוא לא ענה. חייכתי לעצמי. עוד שבועיים הוא מגיע לניו יורק. אני מודה שניסיתי להגיע לאוהיו מספר פעמים, אבל זה לא תמיד הסתדר לי עם לוח הזמנים העמוס של העבודה.
כמעט בכל שיחת טלפון שעשיתי עם בליין, הוא שאל מתי אני מגיע. לא היה לי נעים להגיד שאין לי זמן, אז בדרך כלל הייתי עונה שבקרוב. הוא ידע שהזמן שלי לחוץ מאוד ושלא תמיד יש לי רגע פנוי, אבל בליין השתדל להבין אותי (עד כמה שאפשר). ידעתי שהוא מאוכזב מכך שאנחנו בקושי מדברים, והאמת, זה מאכזב אותי גם.