Part: 7.1/ פרק אחרון וקיטשי לפנייך, זהירות
----------------------&----------------------
"את יכולה לעשות את זה, אני לידך." חיבק אותי ליאו כשעמדנו מול כל אנשי הבית היושבים בסלון ומצפים לתשובות.

"את בטח רעבה, שאביא לך לאכול?" שאלה דיאנה בדאגה וניגשה לקום מהספה
"לא, זה בסדר. האמת היא שמה שיש לי להגיד קשור אלייך." היא התיישבה בחזרה בנפילה חדה.

"את בהריון??" שאלה בהלם והחזיקה בידה של אנה "שכבתם??" המשיכה אנה
"סוף סוף!" קרא בריאן "למען השם יש כאן ילדים! ולא, אני לא בהריון." נאנחתי

"כרגע." הדגיש ליאו באצבע מורה
"דיאנה, לפני שמונה עשרה וחצי שנים, ילדת, נכון?" שאלתי בשקט והתקרבתי אליה, דמעות בצבצו בעינייה

"זו הייתה לידה שקטה, היא מתה בלידה. למה לך לדבר על זה?" נזפה בכעס על הזכרון הצורם "אבא שלי החליף את הבת המתה שלו, בבת החיה והנושמת שלך. אחותך יודעת הכול." לחשתי על ברכיי מולה
"זה לא יכול להיות, היא מתה, היא לא בכתה בלידה." קמה ממקומה בסלידה
"היום היחיד שבו היא סתמה לרגע." הסביר ליאו בגיחוך קל.

"אבל.." "הו, פשוט תקבלי את זה. סינדרלה היא הבת שלך." האישה הזקנה הופיעה מאחור "איך נכנסת לכאן?" שאלתי בצחקוקים מבעד לדמעות חלושות
"הדלת הייתה פתוחה ולא רציתי לפספס את הסוף הדרמטי." שמטה כתפייה בשעמום ונשענה על הקיר.

"לא.." מלמלה דיאנה בין הדמעות וחיבקה אותי בחוזקה "את.. חונקת.." השתעלתי
"שברירית כמו אבא שלה." הצהירה דיאנה כשהתנתקה מהחיבוק.

"יותר מדי זמן חיכיתי שתדעי את האמת ותפתחי את הדיסק און קי, קדימה!" העירה אנה בחוסר סבלנות "ליאו, השעון זהב הזה שלך, תביא לי אותו." אמר בריאן
"אתה שוב רוצה לענוד אותו? מצאת לך זמן." צחק והסיר את השעון מידו הימינית.

"באמת חשבת שרק על סינדרלה שומרים?" גיחח ולחץ על הכפתור המכוון של שעון הזהב, העדשה השמיעה צליל נקישה ונפלה מהשעון יחד עם לוח המספרים העגול.

בתוך השעון החלול כעת, דיסק און קי קטן הופיע.

"זה היה אצלך כל הזמן." לחשתי המומה
"למה לא לקחת את זה?" שאלתי בכעס
"בדומה לליאו, זה הדבר האחרון שעניין אותי. וזה שייך לך, לא לי." הסביר בריאן
"אתה ידעת מזה?" שאלתי את ליאו שגם הוא המום "לא." השיב בחיוך וחיבק את בריאן.

"שמישהו יחבר את זה למחשב!" התייאשה אנה הסקרנית "את ידעת מזה." קבעתי בחיוך וחטפתי את הדיסק און קי מידו של בריאן.
"בלונדינית, לא מה שחשבת." קרצה בחיוך כשעלינו אל המשרד של ליאו.

"קדימה!" קראה דיאנה בחיוך וחיבוק ידיים כשיידי שלי רעדו בכניסת הדיסק אל המחשב.

קובץ נפתח בצליל קלוש, רקע כחול ועליו בירוק זוהר סיסמא
"מה הסיסמא?" שאלתי בכיווץ גבות והתיישבתי על רגליו של ליאו שיושב בכיסא המשרדי.

"סיסמא, תמיד יש סיסמא." נאנחתי
"אני יודעת!" קראתי בניצחון כשנזכרתי במספרים הקבועים שהסתובבו בבית, בוודאי אבא שלי כתב אותם.

3-9-6-2

הקובץ נפתח, דף לבן נחשף ועליו מילים שחורות.

"הצלחתם להשיג את הדיסק און קי,
הצלחתם להשיג את הסיסמא,
אבל הכי חשוב- הצלחתם להשיג אמון הדדי למרות השקרים, הצלחתם לגדל אהבה במקום שבו השמש כלל לא זרחה, והצלחתם להשיג כל אחד את הנוסחא האישית שלו.

ליאו, למדת לאהוב מבעד לרעשי היריות והשקרים.

קימברלי שלי, למדת לסמוך על אחרים והבנת שגם לך מותר לקחת הפסקה ואפילו לבכות ולפחד. אולי אפילו להיאחז באחר.

אנסטסיה, מה לא למדת? למדת להגן, למדת להפיץ את האהבה שלך ולקבל אותה חזרה.

בריאן, תמיד היית החכם. אני בטוחה שכל מה שלמדת, כבר ידעת ורק הזכרת לעצמך.
אני גאה בך.

והילדה הקטנה שנשלחה? גם היא למדה כבר מימייה הראשונים שלבית רגיל היא לא תגדל, אלה לבית חם, אוהב, מקבל ותומך.

וגם לוסי, שלמדה לחכות במשך חודשים לאמא שלה, למדה שההמתנה שווה את זה.
תמסרו לה שאמא שלה אהבה אותה אך לא הצליחה לשוב אל ביתה. היינו חברות טובות, היא נפטרה בתאונת דרכים.

דיאנה היקרה, גם את למדת משהו, למדת ששקט לא תמיד מצביע על אסון, אלה הדברים הטובים קורים בהסתר.

אם אתם קוראים את זה, כנראה שאני כבר לא בין החיים.
כל אחד מצא את הנוסחא שלו, את התרופה למחלה שבה היה חולה כל הזמן הזה.
אבל לכולכם מרכיב זהה, לכל התרופות שלכם יש מצרך דומה, התיקווה.
אוהבת, ג׳סיקה."

ליאו סיים לקרוא את הקובץ וכולם השתתקו.
"לא מאמינה שכל המרדף הזה, בשביל זה." לחשה אנה המומה "לא יודע מה איתך, אני מרגיש שזה היה שווה את זה." ציין ליאו וחיבק אותי
"טוב, זה חתיכת סיפור לספר לנכדים." המשכתי "זה תמיד היה שווה את זה. ג׳סיקה פשוט ידעה את זה מראש." אמר בריאן וחיבק את אנה באהבה.

"אם בסופו של דבר אני אהיה עם קים, אני מוכן לעבור את זה עוד מאה פעם." חייך ליאו לעברי "ותגובתך?" שאלה דיאנה
"כל הדבר הזה בעצם היה הנוסחא לתרופה." לחשתי "והגיע הזמן שאקח את התרופה שלי." לחשתי לעצמי.

"מחר, מחר נתחתן." הצהרתי באושר ונישקתי את ליאו.

--

"ספייקי, עזוב לי את השימלה..!" אנה נלחמה בכלבלב הקטן שמשחק בשולי שמלתה הלבנה הנפוחה "לוסי, אל תזוזי." ביקש בריאן וניסה לשכנע את הילדה הקטנה הלבושה שמלה ורודה, לא לרדת מהחופה אל עבר הבלונים שבקצה האולם.

"תומי ובן, תחזיקו את סופיה..!" לחש ליאו ובכל רגע נתון העיף מבט אל השובבים העומדים לצידו בחליפות מחויטות דומות לשלו.

"נו, אמא..." רטנתי כשדיאנה יישרה את שימלת הכלה הלבנה שעל גופי
"תפסיקי להתלונן ותחייכי, מצלמים אתכם..!" נזפה בלחישה כשכולנו עמדנו בחופה המקושטת לבן ועמוסה אנשים מהרגיל.

חתונה כפולה, אני וליאו, אנה ובריאן.
והילדים מסביב יחד עם דיאנה, ספייקי ואפילו אוסקר, הכלב של ליאו ובריאן.
ונחשו מי עוד? מיה ואיימי. כן, מיה ואיימי.
החלטנו להתבגר ולהשאיר את הדברים מאחור.

החתונה לא התקיימה יום למחרת, כמצופה, אלה שנה לאחר מכן.

"איפה ג׳סי?!" נבהלה אנה בחיפוש אחר הבת הקטנה שלה.
כן, ג׳סי, בת החודשיים של אנה היא הסיבה לאיחור החתונה הכפולה.

כמה ימים לאחר ההצהרה, הסתבר שאנה נכנסה להריון.
גם אם סוף העולם יגיע, היא לא תתחתן בתירוץ של הריון, וגם רצינו להתחתן החתונה משותפת. אז חיכינו.

מה לגביי? תתפלאו, עוד תמימה.

"היא כאן מאחורייך." הזכיר בריאן בצחקוק והצביעה על דיאנה האוחזת בילדה הקטנה.

"צריך להתחיל..!" העיר ליאו כשכל המוזמנים צפו בקומדיה המתרחשת על החופה.

"עצרו הכול!" צעקה נשמעה מבעד לדלתות העץ שנפתחו בחריקה, כריסטיאן.
"לא שוב.." נאנחתי "תני למאבטחים לטפל בזה, רק תגידי כן." חייך ליאו.

--
"ואז ג׳יימי פשוט ירה בו." אמר בן
האישה הביטה בנו המומה, שפתייה פעורות ועייניה מכווצות בשאלה
"אני רק שאלתי איך הכרתם..." נאנחה בהלם "נו, זה בן או בת??" התפרץ תומי בחדרה של הרופאה "מה זה משנה?העיקר שזה מגיע מהאישה הכי יפה בעולם."התחנף ליאו שהחזיק את ידי "וחשבתי שהזוג שהכיר במועדון מסובך." מלמלה הרופאה
"זו בת, ברכותיי!" חייכה כשגלגלה את האולטרסאונד על הבטן שלי וברגע קמה מסוחררת ויצאה מהחדר.

"אנחנו באמת צריכים לכתוב על זה ספר." ציינתי "אולי אגדה.." צחק ליאו ונשק לראשי.

---
הווו נגמר. ליטרלי הספר נגמר.
בוודאי שאכתוב משהו מסכם עלהחוויה של כתיבת הספר, צפו לזה⁦❤️⁩
--,
קיטשי, איכ🌟🤪
הפרק יצא ממש רע סליחה פשוט לא היה לי מה לכתוב ונתקעתי אבל לא רציתי לתקוע את הספר אז בום זה מה שיצא.