Part: 6.5/ שיוון הסכינים
---------------------&------------------------
עצרו הכול! אני בכלל לא הזכרתי את המשפט "רוצה אותך לצידי", איך הוא הזכיר אותו?
יש לי! אם אמצא את הקופסא האדומה, זאת שנשאה את טבעת היהלום, לליאו לא יהיה כבר מה ואיך להכחיש!

רצתי אל המדרגות, שתי מדרגות בכל פעם, משם אל המשרד.
המשרד ריק, איש לא יושב בו, רק דפים המסודרים כמו חיילים בכל עבר.

מגירות העץ המבריקות קרצו לי מתוך השידה, טרקתי את דלת המשרד בשקט, לא לפני שבדקתי שהמסדרון ריק..

רצתי אל שידת העץ,
פתחתי בתנופה את המגירה הראשונה,
אקדח. כמה לא מפתיע.
סגרתי באיטיות את המגירה הראשונה, כאילו מעולם לא פתחתי אותה ועברתי אל המגירה השנייה.
נעולה.

"מה? מה כבר יש לך להסתיר שם, סיגריות?" לחשתי בכעס וניסיתי בכל הכוח לפתוח את המגירה הארורה, שאפילו המנעול לא נראה בה.
"אולי המפתח במגירה השנייה?" תהיתי ופתחתי בפעם השניה את המגירה העליונה.

האקדח לא זז ממקומו, אולי מתחתיו?
הרמתי מעט את האקדח, אך הוא סירב לצאת מהמגירה.
"תצא כבר!" לחשתי בזעף ומשכתי בחוזקה באקדח, תחתית המגירה יצאה יחד איתו ברעש גדול.
"שיט." מלמלתי בפחד כשהבטתי באקדח שבידי שמוצמדת אליו תחתית המגירה.

"אוי ליאו, תכסיסים לא יעצרו אותי" נאנחתי כשהבנתי שכך זה צריך להיות ולא, לא שברתי כלום.
הנחתי את דלת הכניסה למגירה השנייה על הריצפה שעליה התיישבתי.

המגירה השנייה נגלתה בפניי מתוך שילדת המגירה העליונה.
"פאק" חייכתי באושר כשהבטתי בקלסרי הדפים היושבים בתוך המגירה.
הזזתי אותם בחוסר סבלנות בחיפוש אחר קופסת הטבעת האדומה.

"כמה קלסרים?" נזפתי
"כן!!" ספק לחשתי ספק צעקתי מאושר כשהקופסא הציצה מתחת לערימת הדפים הכבדה.
"חולמת אה, ליאו סמית׳?" צחקקתי ואז ירד לי החיוך "אידיוט." ברגע הבנתי שלא חלמתי את כל זה, פשוט ליאו הוציא אותי מטומטמת כשהתחרט על מעשיו.
לא ציפיתי שככה יציק לי לגלות את האמת.

צעדים נשמעו מעבר לדלת, מיהרתי לסגור את המגירה העליונה ולהתחבא מתחת לשולחן הכתיבה.
שיט! האקדח והתחתית של המגירה נשארו בחוץ!
הושטתי יד כדי לסדר את הבלאגן, מאוחר מדי, הדלת נפתחה.
החזרתי את היד חזרה לצד גופי מתחת לשולחן.

"תקשיב," ליאו נכנס אל המשרד ואוזניית האלחוט באוזנו אני מניחה, הרי הוא אף פעם לא מדבר בפלאפון כמו פשוט עם.

מה לא מובן במשפט 'עד מחר הכסף אצלי?' לא, זה לא מעניין אותי מאיפה תשיג את הכסף ויש לך מזל שאני זה שמסביר לך את זה ולא אנשים אחרים. חכה רגע, יש לי ממתינה. בעצם אל תחכה, אני אחזור אלייך." קולו עייף וכועס.

"אה אחי, מה קורה? כבר יצאת?" בשניות קולו הפך למחיוך וערני בזמן שהתיישב על כיסא המשרד, כשרגליו פונות אל גופי המקופל ממש מתחת לאף שלו.

"אני לא מאמין!" התעצבן, זעם ודפק את ידו בקולניות בשולחן, כמעט וקפצתי ממקומי.
"קים, היא שוב נגעה לי בדברים" נאנח בכעס "לא, בריאן, היא חושבת שאני מטומטם, הייתי צריך לדעת שהיא תלך לעשות משהו טיפשי במיוחד אחרי השיחה."
אתה טיפשי!

"אני חושב שהיא לא נגעה בקלסרים, אם כן אז כבר מזמן היא הייתה רצה אליי בצרחות. אני אשנה את המקום שלהם אל תדאג."
שתיקה לכמה שניות.

"ג׳יימי, קימברלי לידך?" נשמע ליאו מדבר אל הטלפון הנייח "לא, היא לא בבית אני חושב." נשמע ג׳יימי מהצד השני.
שיט, שיט, שיט!

"לא משנה" ניתק את הטלפון בעצבים "אני לא מאמין! למה היא כל כך מטומטמת?! גם כדי לעזור לה היא מוציאה את כל הכוחות!" צעק ליאו והכה שוב בשולחן, דפים התעופפו לכל עבר.

"אחי, תירגע, בטח שהיא תעשה שטויות כשהיא רואה מגירה נעולה ובטח ובטח אחרי השיחה איתך, למה לא אמרת את האמת וזהו?" בריאן עבר לרמקול
"כי מה אתה מצפה שאני אגיד לה אחרי שהיא כל הזמן אומרת כמה שהיא סובלת כאן? 'טוב, שומעת, את חייבת להישאר כאן לנצח ולהינשא לי כי ככה אני החלטתי'. בטח בריאן, היא תעוף על זה!" המשיך לצעוק בציניות לעוסה.

"אבל זה לא כי אתה החלטת, כי פשוט נדלקת עליה, למה קשה לך לקבל את זה?" צעק בריאן גם כן
"אל תצעק עליי!" ציווה ליאו "אתה התחלת!" ציין בריאן.
שני מטומטמים! אופ!

"תקשיב, קח אחראיות למעשים שלך, תסתיר מחדש את הקלסרים ותפסיק לתת לקים סיבות לכעוס עלייך." דרש בריאן מתוך הפלאפון
"ואל תשכח לבדוק את מצלמות האבטחה של המשרד, אולי זאת בכלל לא קים." המשיך לפתע.

"אני לא צריך לבדוק אותן כדי לדעת שזאת קים, מריחים את הבושם שלה מקילומטרים והיא לא ממש טובה בלשחק מחבואים." צחק ליאו ולאט לאט התכופף להביט מתחת לשולחן.
הכבוד שלי נרמס בזה הרגע.

"קבל תיקון, היא ממש גרועה בזה." לחש ליאו בהתגרות, ניתק את הפלאפון והביט בי בזוממות.
פנים תמימות לא יעזרו, נכון?

"חיפשתי את הטבעת שלי?" היססתי בחיוך "זאת שזרקת באמבטיה?" חייך חיוך לצד
"אוקיי ראשית כל, אני ממש לא עושה דברים טיפשיים." יצאתי בזהירות מתוך המחבוא ונעמדתי מול ליאו היושב בשילוב ידיים.

"שנית כל, ידעתי שלא דמיינתי את כל ההצעת נישואין הטיפשית הזאת, ו-"
"אין דבר כזה שנית כל." קטע אותי בצחקוק מתנשא "שלא תעז לתקן אותי! ודבר שלישי, אני לא מטומטמת אתה מטומטם, ובמה בדיוק אתה מנסה לעזור לי? להרוס את החיים שלי? כי אתה עושה את זה לגמרי מצוין!" צעקתי בנפנוף ידיים.

"סיימת?" הרים גבה "לא, וגם.. וגם.. טוב, בעצם כן." שילבתי ידיים כמוהו בכעס
"את נכנסת למשרד שלי בלי רשות, חיטטת בדברים שלי ובנוסף את מעזה לצעוק עליי?" נעמד באיטיות
"לא מאשרת ולא מכחישה" התנשאתי

צפצוף קטע את השיחה
"אדוני, הוא בחוץ והוא חמוש, לטפל בזה?" ג׳יימי דיבר מבעד לטלפון הקווי
"לא ג׳יימי, אטפל בזה לבד." נאנח, נשק למצחי ורגע לפני שיצא מהמשרד אמר
"שלא תחשבי שסיימנו את השיחה." וטרק את הדלת.

"שלא תחשוב שאתה הולך לבקר איש חמוש ולנזוף בי ככה!" לחשתי בתגובה וחיכיתי כמה שניות.
דקה אחת,
דקה שתיים,
יצאתי מהמשרד אל דלת הבית.

הם עמדו בגינה, ליאו מכוון אקדח לאדם זר הרועד מפחד, למרות החושך הצלחתי לצפות במתרחש.
איך שהתמונות מתחלפות איתו זה משהו! 

"אני לא אוהב ללכלך את הגינה שלי." ציין ליאו "אני נשבע לך, לא עשיתי כלום, כריסטיאן ימשיך לחפש עד שימצא וכשיגלה ש-" "תסתום את הפה שלך, יש לי ילדים בבית!" צעק ליאו וקטע את הזר.
הם כלל לא שמים לב שאני מסתתרת מאחורי העץ.

"פשוט תעביר את זה הלאה! מה אכפת לך צעוד גופה?!" צרח האיש בדמעות "כריסטיאן יהרוג אותי אם לא אעביר לו את המידע!" התחנן הזר
"אל תדאג, לא תגיע לכריסטיאן כדי שיהרוג אותך." צחק ליאו באכזריות וטען את האקדח הקר.

אני מכירה את האיש הזה, עכשיו נזכרתי, הוא אכל במסעדה שבה אני ואנה עבדנו יומיים בלבד כשברחנו.
הוא ישב שם, עם שני ילדים קטנים ואישה.

"ליאו!" צעקתי והתקרבתי אל הדשא שבו עמדו.
"תחזרי הביתה, מיד תחזרי הביתה!" דרש בצעקה "תעזוב את האיש המסכן." ביקשתי ונעמדתי מול ליאו, שמיד הזיז מעט את האקדח כדי שלא יכוּון אליי.

"יש לו ילדים קטנים, יש מי שמחכה לו בבית, תן לו ללכת." ביקשתי "תפסיקי, תפסיקי לחשוב שאת יודעת הכול!" הביט בעייני ביאוש "אני יודעת מספיק כדי להבטיח שכשאתה רוצה, אתה יכול להוריד את האקדח." נעצתי מבט בעיניו המהססות.

"ואתה לא חייב לחזור אל כריסטיאן." הסתובבתי אל האיש והתקרבתי אליו
"קים, תתרחקי ממנו" ביקש ליאו והוריד את האקדח "הוא ימצא אותי." לחש חנוק מדמעות "תסע מחוץ לעיר יחד עם המשפחה שלך, אפילו תעזבו את הארץ, ליאו ייתן לך כסף." קבעתי
"קי-" "הוא ייתן לך, אל תדאג." קטעתי את ליאו "זה לא מגיע לך. אני מצטער." לחש בחיוך עצוב.
"אני באמת מצטער, הייתי צריך להרוג אותך. זה סיוט באור היום."

ואז פתאום הכול קרה במהירות, סכין נשלפה מתוך כיס מכנסו וחתכה בדקיקות וחדות את המותן השמאלית שלי.
דם ניתז לכל עבר.

"קים!" צעק ליאו ורץ אליי בשעה ששומרים רצים אל האיש אשר לא טורח לברוח, כאילו ציפה לעונש המוות הזה.
"לא, תנו לו ללכת." ביקשתי ואחזתי בפצע המדמם "השתגעת?!" הסיט ליאו את שיערי מפניי והביט בעייני בדאגה מטורפת
"ליאו, תשחררו אותו! תן לו כסף ותן לו ללכת, זאת סך הכול שריטה!" דרשתי בצעקה, מתאפקת בכל כוחי לא ליפול אל הקרקע ממראה הדם שאני מאבדת.

"תשחררו אותו!" צרחתי בפעם האחרונה
"תעזבו אותו." דרש ליאו מהר לפני שיתחרט.

השומרים המהססים עזבו את גופו של האיש ההמום אף על פי שלא זז.
בצעדים כושלים התקרבתי אליו, ליאו מחזיק בי בחוזקה ועוטף אותי בהגנה בגופו.

החולצה הלבנה שלי הפכה אדומה מדם, גופי עייף כאילו נלחם כנגד מפלצת אימתנית.

לקחתי את הסכין מידו של אחד השומרים המוכנים להתקפה, שרטתי בחדות ובמהירות את לחיו השמאלית של האיש אשר לא זז מילימטר.
"זהו, עכשיו אנחנו שווים. הם היו צריכים להרוג אותך."

----
מה קורה עם הרמת כתיבה שיורדת מפרק לפרק? 💔