Part: 47/ שלוש עשרה שנים מבוזבזות
--------------------&-------------------
אולי אלה הם צעדיהם של עוזריו של כריסטיאן, יחד איתו. או אולי זה הפחד מהחושך והמתח השורר הם אלה שמנקרים לי בראש ומעתעים בי לחשוב שיש רעש בחדר החשוך.

נשימה רועדת, צעד מהסס ועיוור אל תוך החדר, פחד.

"תפתחי!" דפיקות על הדלת העידו כי היא נעולה "את לא תצליחי להסתתר שם לנצח!" קולו הזועם של כריסטיאן נשמע מבעד לדלת.

"תראה אותי!" החזרתי בתקיפות וחיבקתי את גופי. מכה רועשת נחתה על הדלת, לפיי הרעש אני מניחה שהם מנסים לפתוח את הדלת.

מכה נוספת, חזקה מהקודמת, במכה השלישית נשמעה תנופה ויחד איתה הרגשתי את הלב שלי עוצר.

הבטתי סביב בפחד, מנסה לאמץ את עייני כי להביט במתרחש.

לפתע מישהו תפס בשיערי, פנס נדלק, זה היה כריסטיאן שתפס בשיערי ואילץ אותי להביט בעיניו למרות הפנס המסנוור והגוף הרועד.

"שלוש עשרה שנים הגיעו לקיצן." לחש בקרירות מלאה זעם והצמיד אקדח קר לרקתי. "זה לא אצלי." עצתי עייני ונשמתי עמוק בתיקווה שכשאפקח אותן שוב, הכול יסתדר. הוא עזב לרגע את שיערי, הטעין את האקדח והחזיר אותו למקומו, צמוד למצחי.

"הו, יקירה, מאחת שנתפסת כאמיצה ובעלת שכל, ציפיתי להבין." חייך בערמומיות. "על מה אתה מדבר?" שאלתי בלחישה "לא בתרופה אני מעוניין. טוב, בעצם אני מעוניין למנוע את רקיחתה." תהה לעצמו.

פנס נוסף נדלק בקצה החדר, מאיר את האורח הנוסף, ג'יימי.  

"זה לא הזמן הנכון כריסטיאן." קבע ג'יימי בקול נינוח, כשאקדחו מכוון לכריסטיאן "נו באמת, באמת חשבת שהעובדה ששניהם יגורו באותו בית תשפיע עליו? הזקנה אמרה בעצמה- הוא מקרה אבוד." צחק וגופו הטלטל יחד עם האקדח המאיים. "אז מה אכפת לך? בכל מקרה הוא יהרוג את עצמו. שחרר את הילדה, תאמין לי, היא שונאת אותו יותר ממך." ביקש ג'יימי. 

"ובשביל זה בזבזת לעצמך את החיים? בשביל איזו ילדה מפונקת?" משך בחוזקה רבה יותר בשיערי, גורם לי לפלוט אנקת כאב חדה. החיוך הזחוח על פניו לא הסתפק, הוא הכה את פניי בעזרת אקדחו, הנוזל החם לא איחר לזלוג בקצה שפתיי. "לא!" צעק ג'יימי והתקרב בצעד מהסס.

"לא הייתי קוראת לזה בזבוז חיים." אור מהבהב חלוש נדלק והאיר את החדר המאובק, אישה מבוגרת הלבושה סחבות ושיערה אפור, חיוכה עדין ונינוח. 

"מאיפה באת?" אקדחו של כריסטיאן נשמט ממצחי והוחזר לכיסו, אך ידיו עוד בשיערי. "הו, הדלת הייתה פתוחה. יותר נכון, שבורה" הצביעה על הדלת הסדוקה מעט באזור המנעול. 

"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?" לחשתי ואחזתי בידיו של כריסיאן, מנסה לשחרר מעט את אחיזתו. 

"כריסטיאן, נכון?" שאלה בחיוך וידייה אוחזות אחת בשנייה, בגדייה כההים ושיערה האפור מגיע עד הכפתיים בלבד, עינייה כחולות מתאימות לקמטייה הבהירים על פנייה. 

"כאילו שאת לא יודעת מי אני." התלוצץ "תפסיק להתגרות במזל." פנייה הרצינו באחת. "אחרת המזל התגרה בך חזרה." סיכמה בכך את דברייה וצעדה אחורה. כריסטיאן סוף סוף עזב את שיערי ודחף אותי מעט מגופו. 

"מה לעזאזל? מי הזקנה?" ניגבתי בתנועה חדה את הדם משפתיי וירקתי לצד החדר. "לא הייתי אומרת שזקנה זוהי מילה נחמדה, קימברלי." חייכה לכיווני ויצאה מהחדר. 

ירייה נשמעה, כריסטיאן נפל על רגליו בעוד רגלו הימינית מדממת. 

"את בסדר?, ליאו הופיע בכניסת החדר יחד עם ארבעה שומרים נוספים. "לא, אני לא בסדר, האיש הזה כמעט יירה בי למוות, יש איזו זקנה מטורפת שיודעת את השם שלי, ומה הקטע של בזבוז חיים על ילדה מפונקת?" התפרצתי בכעס והסטתי את שיערי מפניי. "אני חושב שהאבק והסיטואציה המלחיצה עשו לה קצת רע." הסביר ג'יימי 

"למה לא היית בחדר שלך כמו שביקשתי?" נזף ליאו בשיחרור נשימה שספק ידע שאחז "צדקת, באמת אין סיבה לדאוג." צחק כריסטיאן בשעה שאחז ברגלו, מנסה לעצור את הדימום המזעזע. 

"טפל בו, אני לא רוצה לראות אותו יותר." ציווה ליאו על אחד השומרים ובמהירות ביצעו את דבריו, כריסטיאן נגרר ללא כל התנגדות. 

"אני אלך לראות איפה כולם." ציין ג'יימי ויצא מהחדר. "נפצעת." קבע ליאו והתקרב לבדוק את הפצע המדמם בקצה שפתיי. "ספר לי משהו שאני לא יודעת." גיחכתי בקצב נשימות מואץ שלא מרפה. 

"תני לי לראות." דרש ואחז בפניי, עוד לפני שהספיק לבחון את הפצע, הסטתי את פניי מידיו. "אל תיגע בי." דרשתי גם אני. 

"מה עובר עלייך?" הזעיף פניו בכעס "אני מנסה לעזור לך" הסביר "באמת? לעזור לי? בזכות העזרה שלך כריסטיאן מחפש אותי כמו שפרפר מחפש צוף." התרחקתי ממנו, מנסה לעכל את מה שקרה. 

"אתה שם לב בכלל בכמה אנשים אתה פוגע? כמה אנשים נפגעים כשהם בסביבתך?" הוא שתק. 

"אל תגידי את זה." לחש בידיעה מה המשפט הבא שאני מתכוונת להגיד. "אתה שם לב בכלל כמה אני נפגעת בסביבתך?" אמרתי בנזיפה ויצאתי מהחדר. 

שוב אותו בית מוכר, הפעם מואר ונראה כהרגלו. אילו לא הייתי כאן כשהכול קרה, הייתי מטילה ספק בעיניין שכריסטיאן ביקר כאן. 

"אתה." הצבעתי על ג'יימי שעמד בסלון נינוח כהרגלו. "בבקשה תגיד לי שאני לא השתגעתי. הייתה שם זקנה ודיברתם על איזה משהו.." ניסיתי לסדר את הדברים בראשי. "אסור לי.." התנצל. "שאשאל את ליאו?" התגרתי.

"אוקיי, אוקיי, אבל אסור לך לספר את זה לאף אחד, בעיקר לא לליאו." לחש ברצינות. "נו כבר" דרשתי בחור סבלנות. 

"זו לא פעם ראשונה שאת כאן" התיישב על הספה והתיישבתי לצידו "כן, זו כן." הכחשתי בתוקף. "היית כאן לפני בערך שלוש עשרה שנים, היית חולה אז אבא שלך, תומאס, הביא אותך יחד איתו לעבודה. משרדי סמית'. באותו היום גם ליאו היה כאן. ניק נראה לחוץ מאוד, עד שאותה אישה זקנה, הגיעה אל המשרדים. היא הייתה מאין מגדת עתידות שכזו, חרטה מהלכת. בגלל הזילזול היא לא הייתה מוכנה לספר לניק מה ראתה בליאו. ניק שהסתקרן, דרש ממנה את האמת." נשם עמוק.

 "ומה האמת? ורגע, איך אתה יודע שתומאס הוא אבא שלי?" התפרצתי "לאט לאט ילדה, תני לי להמשיך." צחק "האישה סיפרה שליאו יגדל להיות אדם אכזר, רוצח קר וחסר אכפתיות לכל אדם ושהאכזריות שלו היא זו שתהרוג אותו. כמובן שניק, שתכנן להרחיק את הבן שלו מכל עולם הפשע הזה, לא האמין למילה. רגע לפני שהאישה עזבה את המקום כשניק מתלווה אליה, היא פגשה בך בזמן שציירת בקיר יחד עם ליאו. האישה חייכה ואמרה 'היא חסרת המזל שתציל את ליאו מעצמו, או שמה בעלת המזל ." ובכך יצאה מהמשרדים שהיום את מכירה כבית של ליאו ובריאן."

"נו באמת, אני? להציל את ליאו מאיזה חיזוי טיפשי!" קטעתי אותו "זה מה שתומאס וניק אמרו, עד שהבחינו בליאו גדל ומגלה התענינות רבה מדי בכלי נשק, פשע, רציחות וכדומה. תומאס ידע שכריסטיאן ירצה להרוג אותך ברגע שיגלה שהחיזיון אמיתי וירצה לעצור בך מלעצור את ליאו לפגוע בעצמו. אז תומאס הקים מאין קבוצה שאומנה היטב להגן עלייך, להוביל אותך אל ליאו, ולדאוג שלא תיפגעי." הסביר. 

"הייתי שמה לב אם מישהו היה עוקב אחריי או מנסה להרוג אותי." זלזלתי "בבית הקברות, לאמילי היה כדור אחד בלבד, ליאו יירה בהם, הוא רצה לקבל אישית את התענוג בלהרוג אותך ולהשיג את הדיסק און קי." נשם עמוק. 

"ליאו יודע מי אני?" השתנקתי בכאב "לא, הוא רק ראה את הגב שלך. הוא עזב כשראה שברחת." הסביר במהירות.
"אני מקווה שברור לך שאני לא הולכת להיות עם ליאו בגלל איזו זקנה מטורפת שככה החליטה שצריך להיות." ציינתי.

"זו כבר החלטה שלך." אמר בשקט.
"וסופיה? היא גם קשורה לכל השיט הזה?" נזכרתי בפתק הנושא את שמי ושמו של ליאו.
"סופיה.. הילד הראשון שיוולד לאחד מאנשי הקבוצה יימסר אליכם כדי שיקרב בניכם. סופיה נולדה ראשונה, בערך." חייך
"מי חבר הקבוצה שהיא שייכת לו?" העמקתי את השאלה

"אמא של ליאו, קייטלין" זרק זאת לאוויר באחת ובנשימה חדה.

"אבל.. יש את תומי, איך זה הגיוני? מתי היא הייתה בהריון? מה.." תקפתי בשאלות וחוסר הבנה "היא לא יכלה למסור את תומי כי ליאו נכח בהריון והלידה, זה היה מחשיד ובנוסף הוא לא היה מוכן לקשר את תומי לכל עולם הפשע. אז קייטלין הבטיחה שאת הילד הבא היא זאת שתמסור בלי ידיעתו של ליאו."

אז סופיה היא אחותו של ליאו?

-----
הודעה חשובה-
חשוב לי לציין שבעוד פחות מעשרים יום יש לי בגרות, כניראה שלא אתחבר עד אז ואפילו אחריי בהתחשב שעובדה שמיד אחריי יש לי בגרות נוספת.
אני מקווה שאתם מבינים⁦❤️⁩