Part: 45/ ה-מייקל ווילסון
---------------------&----------------------

"אסור לך." מלמל יותר לעצמו מאשר ענה לה בשעה שהתרחק מהמיטה, כאילו הייתה מלאה מחלות סופניות.

"למה?" השיבה בבלבול וצער. "כי.." היסס.

מה יגיד לה? שבדיוק כמו תומי, פוחד להתחבר לאדם מסויים ואז להיפגע כשיעזוב? או יותר גרוע, שייאלץ להרוג אותו?
פעם אחת תומי התחבר לחטופה, לפני שנה פחות או יותר, הם פיתחו קשר ממש כמו של אם ובן.

עד שיום אחד, בלי להתחשב באח שלו, ליאו בחר לסלק אותה,
לתמיד.
בעזרת שתי יריות קלות.

תומי שנא את אחיו למשך חודש שלם, עד שנשבע לו שלעולם לא יעשה זאת שוב.

מאז, ליאו פחד שיתעצב כמו שתומי התעצב, שיפסיק לאכול, לתפקד, לצחוק, לשמוח, לרצות לחיות, רק בגלל אדם אחד בודד.

"כי ככה." קבע ויצא מהחדר בכעס, בעיקר על עצמו, שנתן לקשר הזה להרחיק לכת עד למושג הזה 'אהבה'.
מושג שתיעב כל כך.

- קים -

הציפורים מצייצות, השמש זורחת,
אבל הראש שלי דופק וכואב.
מה קורה כאן?

"מממ.." מלמלתי לכרית כשהשמש הפכה לנטל בעייני.

ג׳יימי נכנס בדלת לבוש מדיי שומרים כהרגלו, בידו כוס זכוכית המלאה מים ובידו השמאלית כדור אקמול כחול.
כשהביט בעייני הפקוחות והבוחנות, הניח את הכדור והכוס על שולחן החדר והביט בי בחיוך נינוח.

"למה זה?" הזדקפתי במיטה ושיפשפתי עייני בעייפות המשתקפת בפיהוק.
"אתמול חזרת שיכורה יחד עם ליאו, הנחתי שיכאב לך הראש בבוקר אז ליאו נתן לי אישור להשאיר לך כדור וכוס מים שתוכלי לשתות בבוקר." הסביר בטון מתנצל.

"הו, אוקיי, תודה. רגע, גם ליאו שתה אתמול?" נעמדתי בעודי מחזיקה במצחי כדי לנסות שהכאב יפחת.
"לא, הוא רק החזיר אותך מהמועדון ולקח אותך לחדר." מיהר להגן על הבוס שלו.

"ו... קרה משהו?" כיווצתי גבות בסקרנות ומעט פחד, מנסה לשחזר בראשי את כל מאורעות אמש.
"אני לא רשאי להיכנס לעינייניו של מר סמית׳..." גירד בעורפו.
"אבל אתה רשאי להיכנס לעינייני. ג׳יימי, היה משהו ביני לבין ליאו אתמול בלילה?" חזרתי על השאלה.
"אני לא יודע מה קרה בתוך החדר, אבל הוא לא ישן איתך, הוא ישן בחדר אורחים אקראי ויצא מהחדר הזה זמן קצר יחסית לאחר שנכנס אליו." נאנח כשהבין שאין לו לאן לברוח.

"אבל כן יש משהו שאני חושב שתרצי לדעת" פצה פיו כשווידא שבלעתי את כדור האקמול.
"כן?" ביקשתי שימשיך "כשהוא עבר בסלון בדרך לחדר אורחים, הוא היה מרוח בליפסטיק. אני מתכוון, כל כך הרבה ליפסטיק. בערך בצבע כמו שלך כשיצאתן את ואנה. הוא קילל את השומר כי הוא לא מצא מגבון איפור בשביל להסיר את הליפסטיק מהלחי שלו." גיחך ג׳יימי.

"אז התנשקנו, אני חושבת, זה לא כזה קריטי..." מלמלתי לעצמי "זה לא הכול" המשיך וחיוכו נמוג "אחרי חצי שעה מיה דפקה בדלת. הם ישנו יחד. ליאו עדיין ישן ומיה עזבה בבוקר, אבל אני מניח שהם לא ממש 'ישנו' " הצטער.

"שטויות, לא ציפיתי ממנהיג העולם התחתון באמת לשמור אמונים לבת הזוג שלו. הרי, שליאו סמית׳ יסתפק במישהי אחת? חלילה וחס!" אצבעותיי הלבינו מעל כוס הזכוכית שאיימה להתנפץ בכל רגע בעקבות הלחץ שהייתה נתונה בה.

"אבל אתם לא באמת זוג" זרק לאוויר באגביות "איך אתה יודע את זה?" סקרתי שוב את ג׳יימי, כחול העיינים שתמיד נראה מקורב משאר השומרים אל ליאו.

"ליאו סיפר לי, אני האחראי על כל השומרים, אני חייב לדעת על כל מה שקורה בבית. וחוץ מזה, הייתי איתכם כשהתקשורת החליטה שאתם זוג." גלגל עיינים.

"אתה דווקא בסדר יחסית לשאר השומרים" נעצתי את מרפקי במרפקו כאות חברות.
"אולי קשה לדעת, אבל מתחת למדים האלה, אני גם בן אדם" לחש בציניות.
"לא יאומן כי יסופר" לחשתי גם ומיד אחר כך צחקתי בקול.

"אני חושב שארוחת הבוקר שלך מוכנה, הכדור אמור להשפיע בתוך כמה דקות. את רוצה לרדת לאכול?" נזכר והצביע על הדלת בראשו "אני בכל מקרה צריך לחזור לשער" עמד לצאת מהחדר "אני ארד גם, אלך לאכול." ציינתי ויצאנו מהחדר אל קומת הסלון.

"פנקייקי... מייקל ווילסון." נעמדתי על המדרגה האחרונה, עוצרת את הדילוגים המחוייכים ומביטה בדוגמן הבינלאומי שעומד בכניסת הבית, מפטפט עם אנה המתרגשת ובריאן המביט בהם בשילוב ידיים.

"ה-מייקל, האחד והיחיד" עצרה אנה את השיחה ופרסה ידיים בהתרגשות.
"פאקינג מייקל ווילסון. מולי. חיי וקיים. אוקיי, אני עדיין חולמת? הכדור הכחול הזה, זה היה סמים?" פניתי לג׳יימי רגע לפני שהמשיך בדרכו "זה היה אקמול לכאבי ראש. וכן, זה מייקל. שכחת שהוא מגיע לדגמן איתכן?" צחק ויצא מהדלת.

"בפעם האחרונה שבדקתי, אני חיי וקיים." צחק בצחוק המחוספס והסקסי שלו, מכניס ידייו לכיסי המכנס השחור שלו.
הבלורית החומה שלו ברקה בעזרת ברק טיבעי על השיער החלק המשוך לאחור.

פניו המשורטטות היטב הבליטו את צבע גוף המוקה היפייפה שלו.
עינייו הירוקות המעורבבות מעט עם זהב, נצצו באור השמש שבקע מהחלונות.
שפתיו המלאות התפרסו בחיוך חושף גומות קטנות בסופו.

אני חושבת ששכחתי איך נושמים.
מדברים.
זזים.

המשכתי לחייך כמו מטומטמת בניסיון להגיד משהו, כל דבר, רק להפסיק לחייך כמו סתומה!

"אתה הרבה יותר חתיך במציאות." זרקתי לאוויר את הדבר הראשון שעלה לי לראש.
מטומטמת. זהו זה, אני פורשת מלהיות אני!

"מצטערת, ההתרגשות עלתה לי לראש." הצטערתי במהירות והתקרבתי אליו ואל אנה המאוכזבת קשות.
"זה בסדר. גם את הרבה יותר יפה משציפיתי, אני לא יכול לחכות להצטלם לצידך." חייך בצחקוק קל.

"בוקר.." ליאו נמתח על גרם המדרגות במכנסי טרנינג וחוסר מוחלט בחולצה.
"אתה הדוגמן הזה, לא?" ירד במדרגות והצביע על מייקל "כן, מר סמית׳" הנהן בחיוך וכבוד.
"אני כבר אוהב אותו, יודע מה המקום שלו." חייך בסיפוק והתקרב אליינו.
"בדיוק דיברנו על זה שקים הולכת להצטלם איתו והיא כבר מאחרת להלבשה ואיפור." נזפה אנה וניסתה לזרז אותי.

"וואלה? ומה... מה מצלמים?" ליאו התקרב והניח את ידו על מותניי ברכושניות כשהוא עומד מאחוריי.
"תחפש מגזינים ותסתכל בתמונות שם." גלגלה אנה את עייניה.
"נתחיל בהלבשה תחתונה!" הרמתי יד ימין בהתרגשות וחיוך פרוש על שפתיי.

בתגובה, ליאו לחץ את ידו כנגד מותניי, להזכיר לי את הנוכחות שלו כאן.
"אני חושב שדיי קר בחוץ, שלא תתקררי בייב, גם ככה אתמול היית חולה מספיק." אמר ליאו בהתגרות ודאגה, נושק לשיערי ומלטף את גבי התחתון, מבהיר את הטריטוריה שלו אל מול מייקל.

"לא, דווקא דיי נעים בחוץ. קים, לכי כבר!" התערבה אנה ומשכה אותי אל הגינה.
"אנה, תרגעי, הכול יהיה בסדר." צחק מייקל ויצא אחרינו.

אותו סט לבן התמקם בשעות הבוקר המאוחרות בחצר הגדולה של הבית, מלאה אנשי צוות מתרוצצים בעלי אוזניות ומכשירי קשר.

"מי היה מאמין שאנה הצליחה להשיג את מייקל פאקינג ווילסון." אמרה המאפרת בזמן שסיימה לאפר אותי "טוב, זאת אנה, היא מסוגלת להשיג את הירח אם היא רוצה." צחקתי וסידרתי את הבגד ים הצהוב שהלבישו לי קודם.

"טוב.. כן, אבל דיי ברור שזה שאת שוכבת עם הרוצח השני הכי מפורסם בעולם גם נותן איזה פוש קטן." מלמלה ברמיזה קלה.
יותר נכון, רמיזה עבה.

"הם זוג, רק שתדעי לך. ולא היה כאן שום פוש. היא השיגה הכול בעצמה." נזפתי
"כן, בטח, תני לי לנחש? וגם אלייך היא התקשרה לבקש שתדגמני לליין בגדים שלה? אני בטוחה שזה היה המזכיר של 'חבר' שלה שהתקשר." זלזלה.
"לא היה צורך להתקשר, אני גרה כאן יחד איתה ועם 'החבר' שלה ועם 'החבר' שלי!" הדגשתי בזלזול זהה לשלה את המילה חבר, דחפתי אותה מגופי והלכתי לסט הלבן.

"את נראת עצבנית" לחש לי מייקל כשניסיתי להירגע רגע לפני הצילומים.
"אני עצבנית." השבתי "אחת המאפרות חושבת שהיא מינימום כתבת רכילות באיזה אתר חדשות יוקרתי." הסברתי לפני שהספיק לשאול. "אז תעשי מה שאני עושה" התקרב לבוש במכנסי הים הצהובים שלו, התואמים לשלי.

"ומה אתה עושה?" הסתקרנתי בשעה שכולם הביטו בנו והחלו לצלם.
"מבלבל אותם. נגיד, מחוץ לשער הזה יש לפחות עשרה צלמי פפראצי, נכון? בהפסקות שלנו הם מנסים לקלוט מה קורה, רואים אותי צוחק עם מישהי, נהנה, הם מסיקים שיש בנינו משהו. ואז, רגע לפני שהם בטוחים שיש להם חומר טוב- אני הולכת לאחרת או שלמישהי הזאת יש בכלל חבר" הסביר בתחמנות.

"מצלמים!" קראה הצלמת ופלאשים החלו מכל עבר.
"מה הקטע של סמית׳?" שאל בין פלאש לפלאש, כשידי מונחת על כתפו.
"ליאו? כל יום יש לו קטע חדש." אמרתי בקרירות למרות החיוך למצלמה.

"והקטע שהוא מסתכל עליי כאילו הוא עומד לקפוץ עליי בציפורניים שלופות?" הניח ידו על מותניי ורק אז שמתי לב למבט המאיים של ליאו מקצה החצר.

"אה, אני חושבת שזה בגלל שאנחנו זוג ואתה דוגמן וזה.." הסברתי, כל כך רציתי לספר לו באותו רגע על הלילה שבילה עם מיה.
"מנהיג העולם התחתון נאמן לאחת?" התפלא אך עם זאת בזילזול.
"שנעשה לו קטע?" הבנתי את הראש התחמן שלו "מת לראות מה הראש שלך יכול לעשות." צחק

"אנה!" קראתי לאנה שצפתה לצד הצלמת
"מה? מה קרה עכשיו?" נלחצה ונכנסה לסט. "תחכי שתי תמונות ואז תבקשי שנתנשק בשביל התמונות" לחשתי כשרק היא ומייקל שמעו.
"אני על זה" קרצה וחזרה למקומה.

תמונה ראשונה,
תמונה שנייה.
"תתנשקו רגע, אני רוצה לראות איך זה יראה בתמונות" ביקשה אנה באגביות.
"הפסקה!" קרא ליאו ועצר אותנו מלהגיב לבקשתה של אנה.

"את." ליאו הצביע עליי "לסלון." ציווה והתקדם. "את מלכה.." לחשתי לאנה ורצתי לסלון.

"כן?" התממתי כשנכנסנו לסלון הריק.
"מה הקטע שאת מתנשקת עכשיו עם כל אחד?" נכנס לנושא ברגע
"אני לא מתנשקת עם כל אחד, מייקל הוא בן אדם נורא נחמד ובכלליות הוא בן אדם טוב ואני לא רואה פה בעיה להתנשק איתו בשביל תמונה. ויודע מה? גם סתם ככה להתנשק איתו אני לא רואה בעיה." הסברתי כשידו מונחת על שולחן האוכל באיפוק.

"אה, אז ככה זה עכשיו? תנשקי כל אחד עם מילים יפות? זה מה שצריך בשביל לקנות אותך?" התחצף "אף אחד לא קונה אותי! ואני לא אלך ואנשק כל אחד שימכור לי מילים יפות ו.. רגע, מה אכפת לך בכלל?" עצרתי בהסברים שלי.

"אתה מקנא?" חידדתי את שאלתי.
"אין לי מה לקנא בשמייקל הזה. אני רק מזכיר לך; את חוזרת לחדר שלי ולמיטה שלי בסופו של יום, לא לשלו. ולי יש איתך אחראיות משותפת על סופיה, לא לו." הסביר בקצרה למה הוא שווה יותר ממייקל.

"קים!" נכנסה אנה לסלון בריצה "אני באה, אני באה." נאנחתי והסתובבתי אלייה
"לא, לא, תקשיבי-" פנייה חיוורות ומפוחדות
"ליאו, כריסטיאן התקשר לאנה." בריאן נכנס לסלון וקטע את אנה המבוהלת.
"מה? ממתי יש לך פלאפון?" ניסיתי לסדר את המידע במוחי.

"כדי שאוכל להקים את הסט צילום בלי לשגע את בריאן. אבל עזבי את זה עכשיו! כריסטיאן התקשר אליי, הוא אמר שהוא בדרך." טלטלה את כתפיי בהיסטריה.
"תודיע לשומרים, שיוציאו את כולם ואף אחד לא נכנס שוב." ציווה ליאו בפנים רציניות ומיהר לצאת לחצר יחד עם בריאן.

"את בסד-" "זה לא הכול קים" קטעה אותי אנה כשהבחינה שאנחנו לבד.
"כריסטיאן אמר 'אני בדרך. הבריחה שלכן נגמרה כאן.' הוא יודע מי אנחנו, ליאו עומד לגלות מי אנחנו, בריאן הולך לגלות מי אנחנו. עזבי אנחנו, הוא הולך לגלות מי אני! הוא יגלה ששיקרתי לו ויעזוב אותי!" עייניה נצצו דמעות.

לא יכלתי להתעלם מהעובדה שהדבר היחיד שהזיז לה בכך שמישהו בדרכו כניראה להרוג אותנו, או מכך שאם בריאן יגלה את האמת הוא יהרוג אותה.
היה אכפת לה מכך שיגלה ששיקרה ויעזוב אותה, שיפגע ממנה.
כניראה יש דבר כזה אהבת אמת.

"אל תדאגי אנה, הכול יהיה בסדר." הבטחתי הבטחה חסרת כיסוי.