Part: 43-B/ .מתעלפים ומלמלים
-------------------------&---------------------------

שלוש נקישות קלות נשמעו על דלת חדר השינה, מיד לאחר מכן ליאו פתח את הדלת בחיוך מרוצה "החדר שינה מוכן, ומיה צריכה להגיע כל רגע." נשען על משקוף הדלת בשילוב ידיים.

"אומייגד, בטח זה כל כך מגניב!" דחפתי את השמיכה מגופי וקמתי במהירות האפשרית שאדם שהרגע התעורר יכול להרשות לעצמו.

"תיזהרי לא ליפול!" קרא אחד השומרים כשרצתי יחפה במדרגות, ומשם אל חדר השינה של ליאו ולימים הקרובים- שלי.

הכול מעוצב בלבן ומעט ורוד, מלבד טלוויזית הפלזמה התלוייה בקיר ולצידה פלייסטיישן שחור.

עריסה בצבע שמנת, העשוייה מעץ ומקושטת ריפוד עור ורדרד ובתוכה סופיה הרדומה, התמקמה לצד המיטה הגדולה של ליאו,
שידת החתלה לבנה עמדה בצד החדר ועליה חבילות חיתולים ומגבונים.

בפינה השמאלית עמד ארון הזזה ענק הנפרש על חצי מהקיר.
בשונה משאר החדר, הארון היה שחור נוצץ, הסטתי את דלתותיו המבריקות ובתוכו הוצבו ערימות ערימות של בגדים-
חצי מהארון בגדי נשים, וחצו השני בגדי גברים.
אך במבט מעמיק יותר, כמה מהמדפים תפסו בגדי תינוקות יפייפים וקטנים.

"זה... וואו!" ניסיתי למצוא את המילים לתאר את ההרגשה המדהימה, לדעת שסופיה באמת נשארת כאן.
סחרחורת קלה חלפה לרגע, ברחה מהר כפי שבאה.
"אני חייבת להתחיל לאכול" מלמלתי בנזיפה

"נחמד נורא הקן המשפחתי שבניתם כאן." קולה המצועצע של מיה נשמע מכיוון הדלת.
לאחר נשימה עמוקה והבטחה לעצמי שלא ארצח אותה, הסתובבתי והבטתי בה בחיוך, היא עמדה בכניסת החדר יחד עם ליאו שעמד בצמוד אלייה.

חולצה מוכרת לי, חולצת סטרפלס אדומה, המתונסס עלייה המשפט
"try to keep breathing"
בלבן זוהר.

סחרחורת נוספת, חזקה יותר ככל שהמשכתי להביט בחולצה המקוללת.

3.3.2017

"אני כמעט בטוחה שזו הייתה התשובה הנכונה!" רטנתי כשאני ומיה יצאנו יחד משער בית הספר, לאחר שיעור היסטוריה.
"אני בטוחה שנקודה אחת לא תשנה את הציון שלך מ24 ל-100" עיקמה את אפה, כאילו באמת חישבה את המצב.
"לא ביקשתי מאה, רק.. תשעים" גלגלתי עיינים למרות החיוך שחמק מבין שפתיי.

"היי, ג׳ק!" נופפתי לשלום לאחיה של מיה, ובין היתר- גם האקס שלי..
הוא נופף לי בחזרה, חצה את הכביש במעבר חצייה, במרחק כמה מטרים מאיתנו.
המכונית האדומה הנהגה במהירות מופזרת, לא הבחינה בו.

בום. צרחת כאב חדה ומיד אחרייה צרחות פחד ואימה.

"ג׳ק!!" מיה צרחה וזרקה את תיק היד האפור שלה על הריצפה ורצה לעברו של אחיה השוכב על הכביש.
"קום!" צעקה בשעה שרצתי אחרייה, כמה שניות לאחר שהתאשתתי.
היא נפלה על ברכייה לצידו.
"נו כבר! קום!" ניערה את גופו השוכב ומדמם, מרוב דם היה אפשר לחשוב שזה הכביש שמדמם, וג׳ק רק נקלע לסיטואציה.

ידייה נכתמות בדם, לאור ניסיונותיה לעצור את הדימום הבוקע מראשו.

שמעתי את צעקותייה במעומם, כאילו הכול קורה במרחק רב ממני, כאילו ניסיתי להרחיק את הסיטואציה המרה ממוחי.

אבל אחרי כמה שניות, כשהדם נמרח על סוליית הנעל הלבנה שלי, רק אז הבנתי שזה באמת קורה.

"ג׳ק? ג׳ק אתה שומע?" התיישבתי על ברכי לצידה, מנערת את גופו ומנסה להתעלם מההמולה שנוצרה.
כרית האוויר של נהג המכונית נפתחה, אבל לא היה אפשר לפספס את פניו המעולפות של הנהג- מזוקנות, ריח האלכוהול מעיד כי שתה בזמן שנהג.
ריח האלכוהול המעורבב עם ריח הדם גרם לי לבחילה וסחרחורת.

"תנסה להישאר איתי, ג׳ק, בבקשה, תנסה להמשיך לנשום." התחננה בדמעות כשלא הגיב ונשאר לשכב בתנוחה הנראת כואבת במיוחד.
האירוניה חגגה, על חולצת הסטרפלס האדומה של מיה נכתב
"Try to keep breathing"
אפילו השטן כעס כי חשבתי על כך בשעה כל כך קריטית.

הווה

"היי" הקישה באצבעותייה כדי לעורר אותי ממחשבותיי
"את בסדר?" התקרב אליי ליאו.
"ג׳ק!" צעקות מאותו אחר צהריים אכזר המשיכו להדהד בראשי, כמעט כאילו אני באמת שומעת אותם כאן ועכשיו.

"את חיוורת" קבע ליאו, הוא נעמד מולי ונשק למיצחי.
לאחר כמה שניות שקטות "את חמה" ציין בדאגה, כניראה כדי להמשיך את ההצגה אל מול מיה המשועממת.

"את אשמה! אם לא היית אומרת לו שלום בדיוק כשחצה את הכביש, כל זה לא היה קורה! בגללך הוא מת!" האשמות שהטחתי בעצמי, ערב אותו יום, הוטחו במוחי שוב ושוב ושוב.

"אני לא מצליחה לנשום" לחשתי והתקדמתי צעד אחד רועד קדימה.
חושך.

כללית

"אמלה! היא מתה?" נבהלה מיה והתרחקה צעד אחד אחורה, בשעה שליאו הרים את קים שהצליח לאחוז בה רגע לפני שנפלה עם פנייה לריצפה הקשה.
"תפסיקי לצעוק, תצאי מהחדר." דרש ליאו ממיה.
"תלכי מכאן" דרש בשנית בלי להביט בה, מיה לא הייתה צריכה דרישה שלישית- היא ברחה מהחדר כל עוד נפשה בה.
אבל הסקרנות גברה עלייה, היא נשארה בסלון, מחכה לדעת מה יקרה.

אובד עצות, הוא השכיב את קימברלי המעולפת על המיטה, הוא לא היה בטוח מה לעשות עכשיו- הוא מעולם לא דאג למישהו חוץ מעצמו, מלבד בריאן שמעולם לא התעלף.
אפילו לאחיו לא היה לו זמן לדאוג, הרי ליאו ברגע שחגג 17, עבר לגור לבד, רצה להתרחק כמה שיותר מהתואר "הבן של" ולזכות בשם משל עצמו.
הוא באמת זכה.

"תתעוררי.." ביקש בלחישה וליטף את ראשה. אבל, כאילו פתאום נזכר מה הם המעמדות בחדר, מי הוא, ומי היא- נעמד על רגליו ותפס במכשיר הקשר שלו המקושר אל כל שומרי הבית.
"תקראו לרופא, קים התעלפה" פקד אל תוך המכשיר, בעודו מנסה לשמור על קול מאופק וחסר עיניין בעובדה שחטופה התעלפה.

"זה בגלל שאת כל כך עקשנית ולא אכלת" נזף בנערה שספק שומעת אותו
"אני נשבע לך, מהיום אני אחראי על האוכל שלך." נשבע, רוקע ברגלו, דבר המעיד על חוסר הסבלנות שלו.
"בסדר, תתעוררי, הבנתי את הקטע. אני אתן לך לצאת מחר עם אנה." ניסה בפעם השלישית.

הוא נשכב לצידה במיטה והניח את ראשה על ביטנו, סתם למקרה שמיה תכנס פתאום.
למרות שכל ילדותו אבא שלו הזהיר אותו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.

זרים היו רואים בו 'נטרף מדאגה' אבל הוא מתרץ את זה ב-'רק שלא תמות לי בחדר'

אך הוא המשיך ללטף את שיערה ולהביט בה ישנה "תפסיקי לשמור הכול בבטן, אם היית אומרת שאת לא מרגישה טוב אז לא היית מגיעה למצב הזה. את אשמה בהכול." סתר את עצמו מרגע לרגע, לא בטוח אם עליו לדאוג לה או בכלל להשאיר אותה להירקב מחוץ לדלת.

קול בכי נשמע מתוך העריסה, סופיה התעוררה.
ליאו פשט חולצתו וזרק למרכז החדר, החום מהלחץ גבר עליו למרות הרוח הנושבת ממש מעבר לחלון.
הוא ניסה כמה שפחות להזיז את קים ובו זמנית להוציא את סופיה מהעריסה.
לאחר דקה שלמה הוא הצליח, הוא מיקם בחזרה את קים על ביטנו ואת סופיה בידיו בניסיון להרגיע אותה.

"לא מבין איך אנשים חיים ככה" נאנח כשחשב על משפחות שחיות ככה כל יום, ובמיוחד על גברים שחיים ככה, כשהאישה שלהם נחה והם צריכים להרגיע את התינוק.

"עם כמה שלא רציתי משפחה, איכשהו כבר יש לי תינוקת, ילדה בת חמש וחטופה מעולפת" נזכר איך עד לפני כמה חודשים קן משפחתי בכלל לא דיבר אליו, הוא ראה בזה מעמסה מיותרת, עוד אנשים לדאוג להם, עוד אנשים לפגוע בו דרכם.

"שש.." לחש לתינוקת שאט אט נרגעה והחלה להירדם שוב בזרועותיו.
"רק שלא תדבקי ממנה" לחש לעצמו ופינה את ידו השמאלית כדי להמשיך ללטף את שיערה של קים.
בינו לבין עצמו הוא יכל להודות כי הוא חושב שסופיה דיי חמודה, כל עוד היא לא בוכה...

"אני עזבתי בבוקר." בריאן נעמד בכניסת החדר והביט במראה המשפחתי ובהחלט לא מתאים של ליאו.
"מתי הספקת להביא ילד? עזוב ילד, מתי קים הספיקה ללמוד לסבול אותך?" הביט בקים המעולפת, חום גופה ירד אט אט והיא אפילו התחילה להגיב גופנית ולחבק את ליאו ממש כמו דובון חמים.
מי שלא נכח כאן כמה רגעים לפני, יכל היה להיות בטוח שהיא ישנה.

"היא מעולפת" לחש ליאו בכדי לא להעיר את סופיה "וזאתי הופיעה כאן היום בבוקר בתוך סלסלה עם פתק" הביט על סופיה המחוייכת בשנתה.
"מה קרה חזרתם עכשיו?" שאל בלחישה את בריאן שניסה להבין מה קורה כאן.
"אנה החליטה שהיא רוצה להשלים עם קים, אז חזרנו." הסביר בריאן בקצרה והתקרב אל המיטה.

"הזמנת רופא?" לחש כשהביט בסופיה, אפילו בריאן לא יכל לעמוד מול חיוכה הממיס וגם הוא פחד להעיר אותה.

"כן, אלוהים יודע איפה הוא. כשהוא יעזוב, תדאג לפגוע בו או משהו." ליאו נאנח בחוסר סבלנות והביט בקים, הוא לא יכל להימנע מהמחשבה על איך הייתה מגיבה למצב שהיא מחבקת אותו ככה מתוך עילפון.

"אני מאוד מקווה שלא הספקת לרצוח את קי.." אנה נכנסה לחדר של ליאו במטרה לחפש את קים, תחילה היא נפעמה ממראה העריסה ושידת ההחתלה, לבסוף הבחינה במיטה, בקים וסופיה.

"לפני שאת צורחת בהתלהבות, סופיה ישנה ואם היא תתעורר אני נשבע לך, את זאת שהולכת להרדים אותה." לחש לפני שבריאן הספיק להגיע לאנה כדי לבקש שלא תצעק.
"התינוקת הגיעה בבוקר בסלסלה, קים מעולפת- את יודעת על איזה משהו שיש לה שיכול לגרום לעילפון?" לחש בריאן.

"מי דחק אותה לקצה? זה היית אתה, נכון?" הצביעה בכעס על ליאו, למרות הלחישות יכלו לשמוע את האיפוק שלה לא ליפול על ליאו עם ציפורניים שלופות.
"מה זאת אומרת?" שאל בריאן את מה שעבר במוחו של ליאו.

"זה קרה רק פעם אחת, וגם זה היה כשאחד החברים שלה נפטר, היא לא אכלה שלושה ימים ולבסוף מרוב לחץ ועומס של דברים היא התעלפה." הסבירה אנה והתקרבה אל החברה הכי טובה שלה.

היא ניסתה להתחמק מהחלק האחרון של הבעיה של קים, היא הייתה בטוחה שהיא לא תיאלץ לדבר על זה.

"אז אני אלך לי, בטח סופיה רעבה." ליאו ניסה לקום, אך אנה מיהרה לעצור בו
"אסור לך! היא כמו האלה שהולכים מתוך שינה, אסור להעיר אותם." לחשה בנזיפה
"אבל היא מעולפת, היא בכל מקרה לא תתעורר." התעקש "אבל אתה עלול להעיר אותה בכל מקרה, פשוט תישאר שם, בריאן יכין אוכל ל.. סופיה? באמת קראתם לה סופיה?" עיוותה פניה "היא באה ככה" תירץ ליאו בגלגול עיינים.

"תפסיקו להרעיש" מלמלה קים מתוך שנתה "גם היא באה ככה, תנסה להתרגל." אמרה אנה בהירם ידיים.
"היא מדברת מתוך שינה?" ליאו לא התאפק וצחק, ראשה של קים הטלטל מעט מבטנו העולה ויורדת.
"רק כשהיא מעולפת, בדרך כלל זה שטויות והיא מתעוררת תוך חצי שעה." הגנה על קים.

"אמילי, סליחה.." קים מלמלה באנחת כאב ועצב, כאילו בוכה מתוך חלום ומדמיינת את אמילי, המאהבת של אבא שלה שנטשה למות בבית הקברות.

"מי זאת אמילי?" שאל ליאו את אנה, שלא הייתה בטוחה אם להכות את קים שתתעורר, או את ליאו שיתעלף.
"אמרתי לך, שטויות." תפסה בחולצה שזרק קודם לכן וקיפלה אותה.
ואז פתחה ושוב קיפלה, ואז שוב.

"אמא... סליחה." המשיכה למלמל אנשים מעברה, אפילו דמעה בודדת זלגה מעייניה.

"אני לא רוצה.." המלמולים המשיכו.
"מה היא אומרת?" שאל בריאן בסקרנות "שש.." דרש ליאו מכולם להיות בשקט כדי שיוכל לשמוע מה היא אומרת, יותר נכון, מלמלת.

"זה לא אצלי." טלטלה ראשה לימין ושמאל, כאילו הגוף שלה מנסה להעיר אותה מהסיוט הזה.
"מה קורה לה?" שאל בריאן והתקדם צעד אחד לעבר המיטה.

"ליאו!" קים קראה לאוויר והזדקפה במיטה בשאיפת אוויר חדה.

---
הלכתי לאכול לפני שתהרגו אותי, ביי.
אוהבת מלא, G.